מָר יְנוּקָא וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: נְהַרְדְּעֵי לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – אֵין לָהֶן לֹא דֶּרֶךְ זֶה עַל זֶה,

מר ינוקא ומר קשישא בריה [בניו] של רב חסדא לרב אשי: נהרדעי לטעמייהו [חכמי נהרדעא הולכים לטעמם, לשיטתם], שרב חמא מנהרדעא הולך בשיטת שמואל שהיה גם הוא בן עיר זו. שאמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו את רכוש אביהם — אין להן לא זכות דרך זה על זה אף שכך השתמשו במקום לפני החלוקה.

וְלֹא חַלּוֹנוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא סוּלָּמוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם זֶה עַל זֶה, וְהִזָּהֲרוּ בָּהֶן שֶׁהֲלָכוֹת קְבוּעוֹת הֵן; וְרָבָא אָמַר: יֵשׁ לָהֶן.

ולא זכות חלונות זה על זה למנוע מן האחר לבנות מולם, ולא זכות שימוש בסולמות זה על זה, ולא להעביר אמת המים זה על זה דרך חלק האח, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. וכשיטה זו סבר גם רב חמא, שכל אחד מהאחים עושה בשלו ואין לשני זכות למנוע בעדו. ו אילו רבא אמר: יש להן בכל אלה. מתוך שהוזכרו פסקיו של רב חמא מביאים עוד פסק הלכה בשמו.

הַהוּא שְׁטָרָא דְּיַתְמֵי דְּנָפֵיק עֲלֵיהּ תַּבְרָא, אֲמַר רַב חָמָא: אַגְבּוּיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ וּמִיקְרַע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ; אַגְבּוּיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ – דִּנְפַק תַּבְרָא עֲלֵיהּ; מִיקְרַע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ – דְּכִי גָּדְלִי יַתְמֵי דִּילְמָא מַיְיתוּ רְאָיָה וּמַרְעִי לֵיהּ.

ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא [שטר חוב של יתומים שחייבים להם כסף, שיצא עליו שובר] שהוא פרוע, אמר רב חמא: אגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה [לגבות אין אנו גובים בו עבורם ולקרוע אין אנו קורעים אותו]. ומסבירים: אגבויי [לגבות] לא מגבינן ליה [מגבים אנו בו], משום דנפק תברא עליה [שיצא שובר עליו]. מיקרע [לקרוע] לא קרעינן ליה [קורעים אנו אותו], דכי גדלי יתמי דילמא מייתו [שכאשר יגדלו היתומים שמא יביאו] ראיה שהשובר מזוייף ומרעי ליה [וירעו, יבטלו,

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרָבִינָא: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּכוּלְּהוּ הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, לְבַר מִתַּבְרָא, דְּסָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.

אותו], את השובר. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרבינא: הלכתא מאי [מה ההלכה]? אמר ליה [לו]: בכולהו [בכל] המקרים שבסוגייתנו הלכתא [הלכה] כרב חמא, לבר מתברא [חוץ מענין השובר], משום דסהדי בשקרי לא מחזקינן [שעדים כשקרנים אין אנו מחזיקים] וכיון שיש עדים החתומים על השובר הזה — סומכים עליהם, וקורעים את השטר.

מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אֲמַר: בְּהָא נַמִי הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, דְּאִם אִיתָא דְּתַבְרָא מְעַלְּיָא הוּא – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאַפּוּקֵי בְּחַיֵּי אֲבוּהוֹן, וּמִדְּלָא אַפְּקֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ זַיּוּפֵי זַיְּיפֵיהּ.

מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: בהא נמי הלכתא [בזו גם כן הלכה] כרב חמא, משום שיש כאן צד של ספק חשש לכשרות השובר, דאם איתא דתברא מעליא [שאם יש לומר שאכן שטר מעולה] הוא — איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון [היה צריך הלווה להוציא אותו עוד בחיי אביהם], ומ כיון שלא אפקיה [הוציא אותו] בשעתו, שמע מינה זיופי זייפיה [למד מכאן שזייף אותו], ואף שאין זו ראיה גמורה, על כל פנים יש לחשוש לכך.

מתני׳ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה.

בני החצר כופין אותו (את כל אחד מבני החצר) לבנות יחד עמם בית שער (מבנה בפתח החצר, בו נמצא השומר) ודלת לחצר. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער, ויש לדון לפי צורך החצר. וכן בני העיר כופין אותו את כל אחד מבני העיר לשלם מממונו כדי לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה.

כַּמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד.

ולענין זה, כמה זמן יהא אדם גר בעיר ויהא נידון כאנשי העיר להתחייב להשתתף בהוצאות אלה? — שנים עשר חדש. אבל אם קנה בה בית דירה באותה עיר — הרי הוא כאנשי העיר מיד.

גמ׳ לְמֵימְרָא דְּבֵית שַׁעַר מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא הַהוּא חֲסִידָא דַּהֲוָה רָגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, עֲבַד בֵּית שַׁעַר וְתוּ לָא מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא מִגַּוַּאי, הָא מִבָּרַאי.

על האמור במשנה שואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שעשיית בית שער מעליותא [מעלה דבר טוב] היא? והא ההוא חסידא דהוה [והרי אותו חסיד שהיה] רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה [שהיה מדבר איתו], עבד [עשה] אותו חסיד בית שער, ותו [ושוב] לא משתעי בהדיה [היה מדבר איתו], משום שעל ידי כך גורם שהעניים לא יוכלו להיכנס! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] כשעושה בית שער מגואי [מבפנים] בתוך החצר] ואז יכול העני להגיע עד פתח החצר, הא [זה] כשעושה אותו מבראי [מבחוץ] וחוסם לעני את הגישה לפתח החצר.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא מִבָּרַאי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, הָא דְּלֵית לֵיהּ דֶּלֶת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, הָא דְּלֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִגַּוַּאי, הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִבָּרַאי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא מבראי [זה וזה מבחוץ], ולא קשיא [קשה]: הא דאית ליה [זה שיש לו לבית השער] דלת, הא דלית ליה [זה שאין לו] דלת. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה [זה וזה שיש לו] דלת, ולא קשיא [קשה]: הא דאית ליה [זה שיש לו] פותחת (מפתח) שרק על ידה ניתן לפתוח את הדלת, הא דלית ליה [זה שאין לו] פותחת. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה [זה וזה שיש לו] פותחת, ולא קשיא [קשה]: הא [זה] שהפותחת דידיה מגואי [מבפנים] ואין העני יכול לפתוח, הא [וזה] שהפותחת דידיה מבראי [שלו מבחוץ].

״כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר״. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל חֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר, אֶלָּא, חָצֵר הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵינָהּ רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר. וְרַבָּנַן? זִימְנִין דְּדָחְקִי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְעָיְילוּ וְאָתוּ.

שנינו במשנה שכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער, אלא, חצר הסמוכה לרשות הרבים — היא ראויה לבית שער, שיש טעם בדבר, שלא יהו רבים מסתכלים שם. ושאינה סמוכה לרשות הרבים — אינה ראויה לבית שער. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מדוע אף הם אינם מחלקים כך? ומשיבים: אף כשאין החצר סמוכה לרשות הרבים זימנין דדחקי [פעמים שנדחקים] בני רשות הרבים ועיילו ואתו [ובאים ונכנסים] לחצר.

״כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת לָעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה, אֶלָּא, עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר – רְאוּיָה לְחוֹמָה, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לַסְּפָר – אֵינָהּ רְאוּיָה לְחוֹמָה. וְרַבָּנַן? זִימְנִין דְּמִקְרוּ וְאָתֵי גְּיָיסָא.

שנינו במשנה: כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתיים ובריח. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה, אלא עיר הסמוכה לספר — ראויה לחומה, ושאינה סמוכה לספר — אינה ראויה לחומה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מדוע אף הם אינם מחלקים כך? ומשיבים: אף בעיר שאינה סמוכה לספר זימנין דמקרו ואתי גייסא [פעמים שמזדמן ובא גיס, גדוד צבא], ולכן טוב לעיר שתהיה לה חומה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי נְפָשׁוֹת גּוֹבִין, אוֹ דִּילְמָא לְפִי שְׁבַח מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין, וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת.

ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אלעזר מר׳ יוחנן: כשהן, בני העיר, גובין עבור חומות העיר, לפי נפשות (מספר האנשים) גובין, או דילמא [שמא] לפי שבח ממון (גובה הכסף, הרכוש) שיש לכל אחד מבני העיר גובין? אמר ליה [לו]: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות, כלומר, שכך הלכה פסוקה, ואין להזיזה ממקומה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, אוֹ דִּילְמָא לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת.

איכא דאמרי בעא מיניה [יש שאומרים ששאל אותו] ר׳ אלעזר מר׳ יוחנן כך: כשהן גובין, לפי קירוב בתים לחומה הן גובין, וככל שהבית קרוב יותר לחומה משלם יותר, או דילמא [שמא] לפי ממון גובין? אמר ליה [לו]: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות.

רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה רְמָא דְּשׁוּרָא אַדְּרַבָּנַן, אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא, דִּכְתִיב: ״אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן״, אֶסְפְּרֵם לְמַאן? אִילֵימָא לַצַּדִּיקִים דִּנְפִישִׁי מֵחָלָא, הָשְׁתָּא כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ: ״כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״, צַדִּיקִים עַצְמָם מֵחוֹל יִרְבּוּן?!

מסופר: ר׳ יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן [הטיל את התשלומים עבור החומה גם על החכמים], אמר לו ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה], דכתיב [שנאמר]: ״ולי מה יקרו רעיך אל... אספרם מחול ירבון״ (תהלים קלט, יז–יח), ויש לשאול: אספרם למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] לצדיקים ובא הכתוב לומר דנפישי מחלא [שהם מרובים מן החול], השתא כולהו [הרי כל] ישראל כתיב בהו [נאמר בהם]: ״כחול אשר על שפת הים״ (בראשית כב, יז), צדיקים עצמם שהם חלק מעם ישראל מחול ירבון?! כיצד ייתכן שהם יהיו מרובים יותר?

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶסְפְּרֵם לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים – מֵחוֹל יִרְבּוּן, וְקַל וָחוֹמֶר: וּמַה חוֹל שֶׁמּוּעָט – מֵגֵין עַל הַיָּם, מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהֵם מְרוּבִּים – לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּגִינִּים עֲלֵיהֶם.

אלא הכי קאמר [כך אמר]: אספרם למעשיהם של צדיקים — מחול ירבון, ו מכאן תלמד קל וחומר: ומה חול ש הוא מועט — מגין על היבשה מפני הים, שאין הים נכנס ליבשה, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים — לא כל שכן שמגינים עליהם, ולפיכך אינם צריכים שמירה.

כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא לָא תֵּימָא לֵיהּ מֵהָא: ״אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״; ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ תּוֹרָה, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״

כי אתא לקמיה [כאשר בא ריש לקיש לפני] ר׳ יוחנן סיפר לו אותו המעשה, אמר ליה [לו]: מאי טעמא [מה טעם] לא תימא ליה מהא [אמרת לו מפסוק זה], שנאמר: ״אני חומה ושדי כמגדלות״ (שיר השירים ח, י), וכך פירשוהו: ״אני חומה״ — זו תורה, ״ושדי כמגדלות״ —