חזור
בבא בתרא
דף עו.עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ!
עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, ואם כן, איך אפשר לייחס את דעת תנא קמא לרבי?
לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּאן בְּסִימְטָא.
ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמר רבי שספינה נקנית במסירה, מדובר כשהיתה הספינה עומדת ברשות הרבים שאינה נקנית שם במשיכה, ולכן היא נקנית במסירה, כאן מדובר בסימטא, מבוי קטן, שאינו רשות הרבים, ושניהם רשאים להניח חפציהם בו, ובמקום כזה צריך לקנות במשיכה.
בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְהָא בַּתְרַיְיתָא? בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה; וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מִמַּאן אוֹגִיר? וְתוּ, מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנְיָא? וְהָא אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִימְטָא וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם!
ושואלים: במאי אוקימתא להא בתרייתא [במה העמדת את זו הברייתא האחרונה]? — ברשות הרבים; אימא סיפא [אמור את סופה], וחכמים אומרים: לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. ואי [ואם] מדובר ברשות הרבים, ממאן אוגיר [ממי ישכור] את המקום? ותו [ועוד], משיכה ברשות הרבים מי קניא [האם היא קונה]? והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] באופני הקניינים השונים: מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם יחד, והגבהה קונה בכל מקום, וגם ברשות המוכר. ולענייננו — משיכה אינה קונה ברשות הרבים!
תוספות
במאי אוקימתא ברה״ר אימא סיפא וא״ת דמשמע דאי מיירי בסימטא ניחא ואמאי כיון דידע מילתא דאביי ורבא תקשי ליה היכי מהניא מסירה בסימטא לפירוש ר״י וי״ל דאי מיירי בסימטא ניחא דפליגי רבי ורבנן אי מהניא מסירה בסימטא או לא ואביי ורבא כרבנן אבל אי מיירי ברשות הרבים לא הוו לא כרבי ולא כרבנן דאפילו רבי מודה דמשיכה קניא:
ואי ברה״ר ממאן אוגיר תימה לרשב״א ואי בסימטא נמי ממאן אגרה וי״ל דאפשר לאוקמה ברשות של שניהם:
מַאי ״עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה״ נַמִי דְּקָאָמַר, וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ״ דְּקָאָמַר – הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא, וְאִם רְשׁוּת בְּעָלִים הִיא – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ.
ומתרצים: מאי [מה פירוש] ״עד שימשכנה״ נמי דקאמר [גם כן שהוא אומר], ו כן מאי [מה פירוש] ״עד שישכור את מקומה״ דקאמר [שהוא אומר]? הכי קאמר [הוא אומר] כך היתה הכוונה: עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, ואם רשות הבעלים היא שהיתה הספינה עומדת במקום שיש לו בעלים — לא קנה עד שישכור את מקומה מן הבעלים.
תוספות
ה״ק [כו׳] אי ברשות בעלים היא לא קני עד שישכור מה שפירש בקונטרס דרשות בעלים היינו רשות מוכר אין נראה לרשב״א דהא משמע לא קנה במסירה עד שישכור את מקומה מכלל דלרבי קני במסירה וברשות מוכר פשיטא דלא קנה במסירה דדוקא בחצר שאינה של שניהם קאמרי אביי ורבא דקניא מסירה ונראה לרשב״א לפרש דרשות בעלים לאו רשות מוכר קאמר אלא כלומר אי רשות שיש לה בעלים היא כמו חצר שאינה של שניהם וכן לר״י:
לֵימָא, אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי כְּרַבִּי?
ושואלים: האם לימא [לומר] שאביי ורבא דאמרי [שאומרים] כ דעת רבי ולא כדעת חכמים? שהרי מן הברייתא עולה שרק לדעת רבי ניתן לקנות במסירה ברשות הרבים!
אֲמַר רַב אַשִׁי: אִי דְּאָמַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזַק וּקְנֵי״ הָכִי נַמִי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לֵיהּ ״לֵךְ מְשׁוֹךְ וּקְנֵי״,
אמר רב אשי: באמת אף חכמים מודים שברשות הרבים קונה במסירה, ולכן אי דאמר ליה [אם שאומר לו] ״לך חזק וקני [החזק וקנה] "— הכי נמי [כך גם כן] שדי לו בקנין מסירה, ואינו צריך למשוך. הכא [כאן] שחכמים חלקו על רבי במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, דאמר ליה [שאומר לו] ״לך משוך וקני״ [וקנה],
מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: קפידא [הקפדה] יש בכך שהמוכר עומד על כך שיקננה רק בדרך זו, ומר סבר [וחכם זה, רבי סבור]: מראה מקום הוא לו, שאינו מקפיד שיהא הקנין במשיכה דווקא, אלא הזכיר דרך זו, אבל בכל דרך חוקית של קנין יכול לקנות.
תוספות
ומר סבר מראה מקום הוא לו וא״ת אביי דחשיב לקמן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסה.) רבן שמעון בן גמליאל (ורשב״א) כולהו סבירי להו מראה מקום הוא לו אמאי לא חשיב רבי בהדייהו וי״ל דלא חשיב אלא השנויין במשנה ולרשב״א נראה משום דאיכא למידחי דפליגי במסירה אי קניא בסימטא או לא:
אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דִּמְזַבֵּין לֵיהּ שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ: ״קְנֵי הוּא וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְּבֵיהּ״. אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲמַרִיתַהּ לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וַאֲמָרִית לֵיהּ: טַעֲמָא דְּכָתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כָּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קָנֵי;
ושבים לדון בענין קנין אותיות. אמר רב פפא: האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה [מי שמוכר לו שטר לחבירו], צריך למיכתב ליה [לכתוב לו]: ״קני הוא וכל שעבודא דביה״ [קנה אותו וכל שיעבוד שבתוכו]. אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזו לפני] רב כהנא, ואמרית ליה [ואמרתי לו] והקשיתי עליה כך: מתוך הדברים יש לדייק, כי טעמא דכתב ליה הכי [הטעם, דווקא שכותב לו כך] הוא שקונה הלה את השטר והשיעבוד שבו, הא לא כתב ליה הכי [הרי אם אינו כותב לו כך] — לא קני [אינו קונה] את השיעבוד שבשטר, ואולם אם כן הוא — לשם מה קנה את השטר?
תוספות
אמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא כו׳ אומר רשב״א דאין להביא ראיה דסבר רב פפא דאין אותיות נקנות במסירה דדלמא סבר רב פפא דצריך להביא ראיה ולהכי צריך לכתוב שיהיה לו לראיה ולא משום דאין נקנה במסירה ומיהו אי רב פפא אמר דצריך לכ״ע דלרבי נמי דאותיות נקנות במסירה צ״ל לו קני וכל שעבודא דאית ביה יש להביא ראיה שאין הלכה כרבי דתניא בפרק האיש מקדש (קדושין דף מז: ושם) התקדשי לי בשטר חוב ר״מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש דפליגי בדרבי דר״מ אית ליה דרבי דאותיות נקנות במסירה ורבנן לית להו דרבי ואבע״א דכ״ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קא מיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה כו׳ ומדלא קאמר דכ״ע אית להו דרבי ש״מ דאין הלכה כרבי אבל אי לא אמר למילתיה אלא אליבא דחכמים דאמרי עד שיכתוב וימסור אבל לרבי דאמר במסירה לחודה קני כיון שמיקל בקנין קני נמי אע״ג דלא אמר ליה קני לך וכל שעבודיה אין ראיה משם דלא מצי למימר דכולי עלמא אית להו דרבי דתו לא הוה מצי למימר דקמיפלגי בדרב פפא ומיהו אכתי נראה לרשב״א שיש לדקדק מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי ואי הלכה כרבי הו״ל למימר דכ״ע לית להו דרב פפא דכיון דרב פפא לא איירי אלא לרבנן ואין הלכה כמותן אלא ודאי הלכה כרבנן דאין אותיות נקנות במסירה ומיהו גם זה נראה לרשב״א לדחות דאי הוה אמר דכ״ע לית להו דרב פפא הוה משמע דדברי רב פפא אינם אמת ודברי רב פפא הן אמת אליבא דרבנן:
קני לך איהו וכל שעבודיה בפ׳ מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קמז: ושם) משמע דמכירת שטר לא הוי אלא מדרבנן דקאמר התם אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע אינה אלא מדרבנן ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אע״ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאין יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול אלמא מוכר שטר מדיכול למחול הוי מדרבנן והאי דאיצטריך בפרק הזהב (ב״מ דף נו:) למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר או לווה וקנה בלא שטר ונותן לו דמים על מנת שיכתוב לו שטר ואם תאמר אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שטר חוב יקנה ויש לומר דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה והא דלא תקינו רבנן שיוכל להקדישן כמו שתקנו שיכול להקנותן לפי שאין הקדש כל כך צורך ומיהו אור״ת דיש לדחות ההיא דמי שמת דהכי פריך אא״ב דאורייתא משום הכי אין יכול למחול שאין כאן יורש אחר דמקבל מתנה הוא היורש דמתנת שכיב מרע דריש ביש נוחלין (לקמן בבא בתרא דף קמז.) מקראי דירושה מוהעברתם יש לך העברה אחרת שהיא כזו ולעולם מכירת שטר איכא למימר דהוי מדאורייתא ומכל מקום צריך טעם שפיר דאמאי לא הוי קנין גמור ויכול לומר לו הלוה לאו בעל דברים דידי את ויקנה לגמרי שלא יוכל עוד למחול כיון דאקני ליה שעבוד הקרקעות בשטר:
וְכִי לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ? אֲמַר לִי: אִין, לָצוּר וְלָצוּר.
וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? האם תאמר שקנה אותו בשביל הנייר בלבד, להשתמש בו לכיסוי צלוחית?! אמר לי: אין [כן], לצור ולצור, ואם לא הקנה במפורש את השיעבוד לא חל הקנין אלא על הנייר של השטר.