כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ; כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק זֶה בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא; וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – בְּכֶסֶף וּשְׁטָר וַחֲזָקָה!

כאותה ששנינו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו, שאנו מניחים שכיון שהשטר ביד המוכר הוא ישתדל שלא תבוא לו מכאן תקלה. ובאופן כזה של שטר, כיון שהחזיק זה הקונה בקרקע — נקנה לו שטר זה בכל מקום שהוא, ו אפשרות זו היא ששנינו במשנה אחרת: נכסים שאין להן אחריות (כגון מיטלטלים מכל סוג) נקנין יחד עם נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין), כאשר אלה נקנים בכסף ושטר וחזקה. ואנו רואים איפוא, כי אף שקניין אגב אינו אלא מילים, מכל מקום קונה על ידו שטר, ושלא כדברי רב אשי, הסבור שאין שטר נקנה בדברים בלבד!

אַגַּב שָׁאנֵי, דְּהָא מַטְבֵּעַ דְּלָא נִיקְנֵי בַּחֲלִיפִין וְאַגַּב אַרְעָא נִיקְנֵי.

ואומרים: מכאן אין ראיה, כי קנין אגב שאני [שונה], והוא נחשב כדין קנין של ממש, שלא כדברים בלבד. וראיה לתוקפו של קנין זה דהא [שהרי] מטבע שלא ניקני [נקנה] בחליפין, ואגב ארעא ניקני [ועל גב קרקע הוא נקנה].

כִּי הָא דְּרַב פַּפָּא הָווּ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזַאי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְּבֵיתֵיהּ, כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תָּוָוךְ.

כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי [היו לו שנים עשר אלף זוזים בבית] חוזאי, אקנינהו ניהליה [הקנה אותם לו] לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה [על גב סף ביתו], שהקנה לו את סף ביתו, ואגב כך הקנה לו את הכסף, שהיה בבית חוזאי. ומספרים כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר אחא משם עם הכסף נפק [יצא] רב פפא לאפיה [לקראתו] עד המקום תווך, ששמח כל כך שהכסף הגיע אליו.

״אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים וְלֹא אֶת הַמַּרְצוֹפִין וְלֹא אֶת הָאַנְתִיקֵי״ וכו׳. מַאי אַנְתִיקֵי? אֲמַר רַב פַּפָּא: עִיסְקָא דִּבְגַוָּוהּ.

שנינו במשנה שהמוכר את הספינה מכר דברים שונים שבה אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי וכו׳. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״אנתיקי״? אמר רב פפא: עיסקא דבגווה [העסק, הסחורה, שנמצאת בתוכה] שאינה נמכרת עם הספינה.

מתני׳ מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת – לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר, מָכַר אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין; כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי צִימְדְךָ בְּמָאתַיִם זוּז״, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.

מכר את הקרון — לא מכר עמו את הפרדות המושכות אותו. וכן מן הצד האחר אם מכר את הפרדות — לא מכר עימן את הקרון. מכר את הצמד, עול הקושר ומצמיד שתי בהמות זו לזו לצורך חרישה או משא — לא מכר את הבקר. וכן אם מכר את הבקר — לא מכר את הצמד. ר׳ יהודה אומר: הדמים מודיעין (מלמדים) מה מכר, כיצד? אם אמר לו: מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד, כלומר, גוף העול עצמו, נמכר במאתים זוז, אלא ודאי התכוון לקנות את הבקר עם העול שעליו, וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה.

גמ׳ תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעַרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. וְהָא אֲנַן ״לֹא מָכַר״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּיתַּרְגֵּם מַתְנִיתֵיךְ בַּאֲדוּקִין בּוֹ.

בהלכה זו של מכירת קרון תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר׳ אבהו ברייתא זו: מכר את הקרון — מכר את הפרדות. והתקשה ר׳ אבהו: והא אנן [והרי אנו] ״לא מכר״ תנן [שנינו]! אמר ליה [לו] רב תחליפא לר׳ אבהו: אם כן, איסמייה [אמחוק אותה] את הברייתא הזו, שאינה נכונה? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, תיתרגם מתניתיך [תרגם, הסבר את הברייתא שלך] ב מקרה שהיו הפרדות אדוקין (קשורים) בו בקרון, ואז ההנחה היא שכשקונה את הקרון הפרדות נמכרות יחד איתו.

״מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר״ וכו׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּקָרוּ לְצִימְדָא צִימְדָא, וּלְבָקָר בָּקָר – פְּשִׁיטָא, צִימְדָא זַבֵּין לֵיהּ, בָּקָר לָא זַבֵּין לֵיהּ! וְאֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ נַמִי לְבָקָר צִימְדָא – כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ!

שנינו במשנה: מכר את הצמד — לא מכר את הבקר וכו׳, שנחלקו חכמים ור׳ יהודה האם הדמים מודיעים. ומבררים את מחלוקתם: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דקרו לצימדא ״צימדא״ [אם תאמר במקום שקוראים לצמד ״צמד״], ולבקר ״בקר״, אם כן פשיטא [פשוט] הדבר, כי צימדא זבין ליה [צמד מכר לו], בקר לא זבין ליה [מכר לו]! ואלא תאמר שמדובר במקום דקרו ליה נמי [שקוראים לו גם כן] לבקר ״צימדא״ [צמד], אם כן כוליה זבין ליה [את הכל, גם את הבקר, מכר לו] שהרי הסכום שנקבע מורה למה הכוונה!

לָא צְרִיכָא, בְּאַתְרָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְצִימְדָא צִימְדָא, וּלְבָקָר – בָּקָר, וְאִיכָּא נַמִי דְּקָרוּ לְבָקָר צִימְדָא; רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה. וְאִי אֵין הַדָּמִים רְאָיָה, לֶיהֱוֵי בִּיטּוּל מִקָּח!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא באתרא דקרו ליה לצימדא ״צימדא״ [במקום שקוראים לו לצמד ״צמד״], ולבקר ״בקר״, ואיכא נמי דקרו [ויש גם כן כאלה שקוראים] לבקר ״צימדא״ [״צמד״], ר׳ יהודה סבר [סבור] שבמקרה כזה, שאין בהירות בלשון, הדמים מודיעין אם קנה צמד או בקר. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין הדמים ראיה. ושואלים: ואי [ואם] אין הדמים ראיה, והוא נותן מאתיים זוז ומקבל רק צמד של עץ או ברזל, ליהוי [יהא זה] ביטול מקח, שהרי ודאי אין הצמד שווה סכום זה, אלא פי כמה וכמה מהמחיר שלו, ובמקרה של הונאה יותר משישית — מתבטל המיקח לגמרי!