חזור
בבא בתרא
דף עט:וְאִי בְּשָׂדֶה וְאִילָן, אַמַּאי מַחֲלִיף? אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת – בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ, אֲבָל בְּשָׂדֶה וְאִילָן – דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.
ואי [ואם] מדובר בשדה ואילן, אמאי [מדוע] מחליף? והרי אם יש דין מעילה בפירות שאינם עליהם עדיין, כל שכן שיהא דין מעילה במה שכבר נמצא עליהם בזמן ההקדש! אלא יש להפוך את הגרסה, וכך לומר, אמר רבה: מחלוקת זו, בין ר׳ אלעזר בר׳ שמעון ותנא קמא, היא בבור ושובך, אבל בשדה ואילן — דברי הכל מועלין בהן ובמה שבתוכן.
תוספות
ואי בשדה ואילן אמאי מחליף הא כ״ע מודו דמכר אילן מכר פירותיו דבבור ושובך ודאי הויא פלוגתא אם מכר מה שבתוכו כדאמר לקמן:
אבל בשדה ואילן ד״ה מועלין בו ובמה שבתוכו הוה מצי למימר ד״ה מועלין בו ולא במה שבתוכו למ״ד אין מעילה בגידולין ומיהו הא לא מצי למימר דבין בזה בין בזה פליגי בבור ושובך ושדה ואילן בהקדישן ריקנין ונתמלאו לפי מה שמפרש ר״י בסמוך דאין בידו להקדיש דבר שלא בא לעולם אם לא שזוכה בהן תחלה ומיהו הוה מצי למימר דפליגי אם יקדשו פירות האילן והשדה אם יבואו לרשותו אבל לא ניחא ליה למימר דפליגי אלא בבור ושובך דוקא דומיא דסיפא:
וּבְבוֹר וְשׁוֹבָךְ, בְּרֵיקָנִין בְּמַאי פְּלִיגִי, וּבִמְלֵאִין בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרֵיקָנִין פְּלִיגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן,
ושואלים: ובבור ושובך — בריקנין במאי פליגי [במה הם חולקים] ובמלאין במאי פליגי [במה הם חולקים]? ומסבירים: בריקנין פליגי [חולקים הם] בפלוגתא [במחלוקת] של ר׳ מאיר ורבנן [וחכמים], שה
דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
תנא קמא [הראשון] סבר לה כרבנן דאמרי [סבור כדעת חכמים שאומרים]: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומשום כך אין אדם יכול להקדיש מים או יונים שיבואו לשם בעתיד, כאשר אינם מצויים כעת, ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סבר [סבור] כר׳ מאיר, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
תוספות
ורבי אלעזר סבר כר״מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם תימא דלא חשיב רבי אלעזר ברבי שמעון בפ׳ האומר בקדושין (דף סב: ושם) דאמר אביי ר״א בן יעקב ור״מ ורבי כולהו סבירא להו אדם מקנה דשלב״ל ופריך נמי התם וליחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ור״ע ומשני להו ונראה לרשב״א דדוקא מהנהו פריך מרבי יהודה הנשיא משום דהוזכר באותה ברייתא גופא שהוזכר ר״מ ומרבי עקיבא פריך משום שהיה רבו של רבי אליעזר בן יעקב ומסתמא ר׳ אליעזר בן יעקב מר״ע רבו שמיעא ליה דאמר ביבמות (דף צג.) רבי כר״מ ור״מ כרבי אליעזר [ב״י] ור״א [ב״י] כר״ע:
אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ, הָנֵי מִי יֵימַר דְּאָתוּ? אֲמַר רָבָא, מַשְׁכַּחַת לָהּ בְּמַיִם הַבָּאִין דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹ לַבּוֹר, וְיוֹנִים הַבָּאִין דֶּרֶךְ שׁוֹבָכוֹ לַשּׁוֹבָךְ.
ותוהים על כך: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר׳ מאיר שאומר שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם כגון בפירות דקל דעבידי דאתו [שעשויים שיבואו], שדרך העולם שיצמחו, וסבור ר׳ מאיר שיכול להקנותם אף שעדיין אינם בעולם, ואולם הני מי יימר דאתו [אלה, מים ויונים, מי יאמר כלל שיבואו]? אמר רבא, משכחת לה [מוצא אתה דוגמא] שאלה דרכם לבוא, כגון במים הבאין דרך חצרו לבור, שהמים יורדים לבור זה מחצרו עם ירידת הגשמים, ואינו צריך למלא את הבור מים, ו כן ביונים הבאין דרך שובכו המלא יונים לשובך ריק זה.
תוספות
אימור דשמעינן ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל כו׳ תימה מהיכא שמעינן לר״מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו מדתנא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר כו׳ דאמר ר״מ מקודשת כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג:) וההוא לא עביד דאתו דמי יודע דישחררנו רבו ומפרש רבינו שמואל דמיירי שהבטיחו רבו לשחררו כדאמר בס״פ ארבעה אחין (יבמות דף לה.) דשמעה מבי מרה וריב״ן מפרש דכל הנהו עבידי דאתו כגון חציו עבד וחציו בן חורין ושפחה נמי חציה שפחה וחציה בת חורין ונהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה לעשותה בת חורין כדאמרי׳ בהבא על יבמתו (שם דף סו.) ולאחר שימות בעליך ואחותיך בגוססין ושיחלוץ לך יבמיך דמצות חליצה קודמת למצות יבום א״נ בחולצת ולא מתייבמת וקשה דאמר בפ׳ אע״פ (כתובות דף נח:) המותר ר״מ אומר הקדש ומפרש בגמ׳ דקדוש לאחר מיתה קאמר דאמר ר״מ מקדיש דבר שלא בא לעולם אע״ג דלא עביד דאתו שתמות היא קודם הבעל ולא אפשר לאוקומי בגוססת שהרי עושה מלאכה כדתנן הרי זו עושה ואוכלת וי״ל בחולה וזקנה וה״ר אליעזר מפליר״א אומר דכיון שהגוף בעולם אלא שאינו ראוי לקנין כמו כל הנך חשוב כמו עבידי דאתו ומותר דקדוש אע״פ שאינו בעולם ולא עביד דאתי שתמות האשה. קודם מ״מ כיון שהמותר מיהו עביד דאתי חשוב הוא כאילו בעולם כבר ואם היה בעולם לא הוי בעינן שיהא זה עביד דאתי שתמות היא לפני הבעל וא״ת והא דפריך הכא מי יימר דאתו הא לא בעינן דעביד דאתו בדבר שישנו בעולם והמים הן בעולם וי״ל הא לא חשיב בעולם כיון דליתנהו קמן עוד י״ל דפירות דקל וכולהו דליכא בהו אלא מי יימר אחד חשיב עביד דאתו ובפרק המפקיד (ב״מ דף לג: ושם) לא חשיב כפל עביד דאתי משום דאיכא טובא מי יימר כדאמר התם מי יימר דמיגנבא ואת״ל דמיגנבא מי יימר דמשתכח גנבא ואת״ל דמשתכח גנבא דלמא מודה ומיפטר אבל קשה מהך דהכא אע״ג דליכא אלא חד מי יימר לא חשיב ליוני שובך ולמי הבור עבידי דאתו ומיהו בלאו הכי קשיא לר״י אמאי לא חשיב להו עבידי דאתו כמו פירות דקל שהרי אורחא דמילתא הוא שמתמלא שובך יונים וכן הבור מתמלא מים כשהגשמים יורדין שלא היו שותים בכל א״י אלא מי גשמים ועוד קשה דמשמע אי הוו עבידי דאתו הוה ניחא ליה אכתי תקשי ליה היאך המים והיונים קדושים אפ׳ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי מכח חצרו של הקדש אינם קדושים דאין חצר להקדש כדפרישית לעיל ומכח מה שמקדיש נמי אינן קדושים דהיאך יכול להקדיש דבר שלעולם לא יבא ברשותו ולא יזכה בו לעולם ונראה לר״י דה״פ מי יימר דאתו לרשותו שיזכה בהן דודאי לא יבואו לעולם לרשותו ואמאי מועלין במה שבתוכן והלא אין כח בידו להקדישן כיון שלא באו לרשותו ומשני בבאיו דרך חצרו לבור ודרך שובכו לשובך שזוכה בהן תחלה לפיכך יש כח בידו להקדישן ורשב״א פירש דאי עבידי דאתו ניחא דמצי להקדישן דמצינו לפרש כגון שהקדיש בור ושובך על מנת שיש לו כח בבור ושובך לזכות במים וביונים לצורך הקדש:
ויונים הבאים דרך שובכו לשובך תימה לרשב״א דאיך יכול להקדישן הקדש גמור שימעלו בהן והלא אינו זוכה בהן זכיה גמורה דקי״ל בהניזקין (גיטין דף נט) דאין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום ואומר רבינו יצחק דבביצים ואפרוחים זוכין מן התורה:
וּבִמְלֵאִים בְּמַאי פְּלִיגִי? אֲמַר רָבָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ בּוֹר סְתָם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: דָּנִין דִּין גָּבוֹהַּ מִדִּין הֶדְיוֹט,
ושואלים עוד לדרך זו, וב בור ושובך מלאים במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר רבא: כגון שהקדיש בור סתם, ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סבר לה כאבוה [סבור כאביו], שאמר ר׳ שמעון: דנין דין גבוה מדין הדיוט, שדין המקדיש לה׳ (לגבוה) הריהו כדין אדם המוכר לחבירו (הדיוט),
מַה דִּין הֶדְיוֹט – מָצֵי אָמַר: בֵּירָא זַבֵּינִי לָךְ מַיָּא לָא זַבֵּינִי לָךְ, אַף דִּין גָּבוֹהַּ – בֵּירָא אַקְדֵּישׁ מַיָּא לָא אַקְדֵּישׁ; וְתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֵין דָּנִין דִּין גָּבוֹהַּ מִדִּין הֶדְיוֹט.
מה דין הדיוט — מצי אמר [יכול לומר] המוכר: בירא זביני [בור מכרתי] לך, מיא [את המים] שבתוכו לא זביני [מכרתי] לך, אף דין גבוה — בירא אקדיש [בור הקדיש], מיא [מים] שבתוכו לא אקדיש [הקדיש], ו התנא קמא סבר [הראשון סבור]: אין דנין דין גבוה מדין הדיוט, והמקדיש מקדיש בעין יפה, את הבור ומה שבתוכו, גם כשאינו מפרש.
וְדִין הֶדְיוֹט לָא? וְהָתְנַן: מָכַר בּוֹר – מָכַר מֵימָיו! אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא, דְּתַנְיָא: מָכַר בּוֹר – לֹא מָכַר מֵימָיו, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מָכַר בּוֹר – מָכַר מֵימָיו.
ושואלים: ודין הדיוט לא? וכי המוכר בור לא מכר גם את המים שבתוכו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מכר בור — מכר מימיו! אמר רבא: מתניתין יחידאה [משנתנו כדעת יחיד] היא וחכמים חלוקים עליה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] מכר בור — לא מכר מימיו. ר׳ נתן אומר: מכר בור — מכר מימיו, ואם כן משנתנו זו היא בעצם דעת יחיד של ר׳ נתן ולא דעת הרבים. אבל המחלוקת בין ר׳ אלעזר בר׳ שמעון וחביריו היא לפי שיטת חכמים, הסבורים שהמים אינם מכורים עם בור.