פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא.

פדיון שבוים מצוה רבה היא.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְּאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] שפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: ״והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי״ (ירמיה טו, ב). ואמר ר׳ יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו.

חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: הַאי קָא מִינַּוַּול וְהַאי לָא קָא מִינַּוַּול; וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״.

חרב קשה ממות רגיל — אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הכתוב, ואם תרצה אמור מן הסברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הסברה]: האי קא מינוול והאי לא קא מינוול [זה במיתת חרב מתנוול, וזה במיתה רגילה, אינו מתנוול]. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: ״יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו״ (תהילים קטז, טו).

רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב – אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: הַאי קָא מִצְטָעֵר וְהַאי לָא קָא מִצְטָעֵר; אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב״. שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם], דְּכוּלְּהוּ אִיתְנְהוּ בֵּיהּ.

רעב קשה מחרב — איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה בדבר], שכן האי קא [זה] מצטער הרבה קודם לכן, והאי לא קא [וזה אינו] מצטער. איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״ (איכה ד, ט). שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [שכולם נמצאים בו] שהרי בשבי יש רעב וחרב ומוות.

תָּנוּ רַבָּנַן: קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם – שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרוּת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה – כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת;

אגב הדברים שדיברנו על חלוקת צדקה וכיוצא בהם מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קופה של צדקה נגבית בשנים (על ידי שני אנשים) ומתחלקת בשלשה (על ידי שלושה). נגבית בשנים — שאין עושים שום שררות (מינוי שיש בו שלטון ותוקף) על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה — שצריכים לדון בזה כדיני ממונות, שהרי הגבאים קובעים מי מקבל ומי אינו מקבל, וכמה מקבל כל אחד.

תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, שֶׁגִּבּוּיָהּ וְחִלּוּקָהּ שָׁוִים; תַּמְחוּי – בְּכָל יוֹם, קוּפָּה – מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת,

תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, לפי שגבויה וחלוקה שוים, שגובים ומחלקים מן התמחוי בכל יום וצריך שיהא השלישי מזומן לחלוקת האוכל. ואילו קופה — מחלקים מערב שבת לערב שבת, פעם בשבוע.

תַּמְחוּי – לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, קוּפָּה – לַעֲנִיֵּי הָעִיר; וְרַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קוּפָּה תַּמְחוּי וְתַמְחוּי קוּפָּה, וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ;

ועוד בהבדלים שביניהם: תמחוי — מתחלק לעניי עולם, כלומר, לכל עני שבא לעיר, קופה — מחלקים רק לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות, כלומר, להשתמש בכסף הקופה עבור תמחוי להאכיל לעניים, ו לעשות מן התמחוי ממה שהם גובים במזונות בפועל קופה, ו בכלל הם רשאים לשנותה לכל מה שירצו לשם צדקה לפי הצורך.

וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת עַל הַמִּדּוֹת וְעַל הַשְּׁעָרִים, וְעַל שְׂכַר פּוֹעֲלִים, וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָּתָן.

ו כיוצא בזה רשאין בני העיר להתנות על המדות (סוג המידות) ועל השערים (מחירים קצובים לכל מצרך), ועל שכר פועלים שינתן בעיר זו, ולהסיע על קיצתן, כלומר, לכפות על אותם דברים שהם קוצבים וקובעים זה לזה. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בפרטיה.

אָמַר מָר: אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוּת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב״ וגו׳.

אמר מר [החכם]: אין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: ״והם יקחו את הזהב״ וגו׳ (שמות כח, ה), ונאמר בלשון רבים ״הם״, ללמדנו שעושים זאת דווקא בשניים.

שְׂרָרוּת הוּא דְּלָא עָבְדִי, הָא הֵימוּנֵי מְהֵימַן; מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲשֶׂה וּמִינָּה רַבִּי שְׁנֵי אַחִין עַל הַקּוּפָּה.

ומעירים: ענין של שררות הוא שלא עבדי [עושים] בפחות משנים, הא הימוני מהימן [אבל לנאמנות נאמן] גם יחיד להיות גזבר, שלא נאמר הדבר משום חשש של חוסר נאמנות (שצריכים שישגיחו זה על זה), אלא כלל הוא שלא יהא יחיד עושה שררה על הציבור. מסייע ליה [לו] הדבר הזה לר׳ חנינא, שאמר ר׳ חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה, שאף שהם קרובים זה לזה ואינם נאמנים להעיד זה כנגד זה, מכל מקום לא חשש לכך ומינה אותם.

מַאי שְׂרָרוּתָא? דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אִינִי? וְהָא כְּתִיב: ״וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: וַאֲפִילּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה!

ושואלים: מאי שררותא [מה השררה] בקופה של צדקה? ומשיבים: שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, כלומר, גובים מאנשים בכוח לצורך צדקה, ואפילו בערב שבת כאשר אנשים טרודים ויכולים לטעון שאין להם זמן וכסף. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא כתיב [והרי נאמר]: ״ופקדתי על כל לחציו״ (ירמיהו ל, כ), ואמר ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: ואפילו על גבאי צדקה, שאם עושים בכפייה גם הם נקראים ״לוחציו״!

לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמִיד, הָא דְּלָא אֲמִיד. כִּי הָא דְּרָבָא אַכְפֵּיהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמִי, וְשָׁקֵיל מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאמיד [זה שהוא עשיר] גובים ממנו אפילו בכוח, הא [זה] שהוא לא אמיד [עשיר] ואז הגובה ממנו בכוח הרי הוא בגדר לוחצי ישראל. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא אכפיה [כפה אותו] לרב נתן בר אמי, שהיה עשיר, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי [ולקח ממנו ארבע מאות זוז] לצדקה. מתוך שנידונה גביית צדקה מביאים ממה שדרשו חכמים בענין.

״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ וגו׳. ״הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה.

נאמר: ״והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים״ (דניאל יב, ג). ״המשכלים יזהרו כזהר הרקיע״ — זה דיין שדן דין אמת לאמתו, שמכוח הבנתם והשכלתם דנים כראוי, ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ — אלו גבאי צדקה הגורמים לרבים לעשות צדקה.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְגַבָּאֵי צְדָקָה, ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. כְּגוֹן מַאן? אֲמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת. דְּרַב אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת דַּהֲוָה קָאֵי בְּגִינְּתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקְתֵּיהּ לְהֵימָנוּתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הָא תְּלֵיסָר שְׁנִין דְּלָא חַזְיָא לִי, וְהָשְׁתָּא נַמִי דַּעֲתָאי עִלָּוַיְהוּ.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: מה שנאמר ״והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע״ — זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, ומה שנאמר: ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ — אלו מלמדי תינוקות. ושואלים: כגון מאן [מי]? שהרי לא כל מלמד תינוקות אפשר לקרוא לו בתארי כבוד אלה! אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. ומספרים: שרב אשכחיה [מצא אותו] את רב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא [שהיה עומד בגינה], אמר ליה [לו]: שבקתיה להימנותך [עזבת את נאמנותך] והזנחת את התלמידים? אמר ליה [לו]: הא תליסר שנין דלא חזיא לי [הרי זה שלוש עשרה שנה שלא ראיתי אותה] את גינתי, והשתא נמי דעתאי עלויהו [ועכשיו גם כן דעתי עליהם, על התינוקות] ואגב שבחים אלה שואלים:

וְרַבָּנַן מַאי? אֲמַר רָבִינָא: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.

ורבנן מאי [וחכמים מה] נאמר עליהם? אמר רבינא: עליהם נאמר ״ואהביו כצאת השמש בגברתו״ (שופטים ה, לא). ושבים לדון בהלכות גביית צדקה.

תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה, אֲבָל פּוֹרֵשׁ זֶה לַשַּׁעַר וְזֶה לֶחָנוּת; מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק – לֹא יִתְּנֵם בְּתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, וְלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם; כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק – לֹא יִתְּנֶנּוּ לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, וְלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה ולגבות כל אחד לעצמו במקום אחר, אבל פורש גבאי מחבירו באותו מקום, כגון זה הולך לשער של הבית וזה לחנות. מצא הגבאי מעות בשוק — לא יתנם בתוך כיסו הפרטי, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם משם, כדי שלא יבואו לחשוד בו שלקח לעצמו מכספי הצדקה. כיוצא בו, אם היה גבאי הצדקה נושה בחבירו מנה (מאה דינר) ופרעו חבירו בשוק — לא יתננו את הכסף שהוא מקבל לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם.

תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן; גַּבָּאֵי תַּמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן; מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה אֵין מוֹנִין אוֹתָן שְׁתַּיִם, אֶלָּא אַחַת אַחַת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ונשאר הכסף בידם — פורטין, כלומר, את פרוטות הנחושת שדרכן להחליד מחליפים בדינרי כסף לאחרים, ואין פורטין לעצמן מפני החשד. וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק להם את המזונות — מוכרין את המזונות לאחרים ואין מוכרין לעצמן מטעם זה. מעות של צדקה אין מונין אותן שתים שתים, אלא אחת אחת שמא תהיה טעות בחשבון, וצריך למנות בדקדוק גדול.

אֲמַר אַבַּיֵי: מֵרֵישׁ לָא הֲוָה יָתֵיב מָר אַצִּיפֵי דְּבֵי כְנִישְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמָעָהּ לְהָא דְּתַנְיָא: וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, הֲוָה יָתֵיב. אֲמַר אַבַּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה עָבֵיד מָר תְּרֵי כִּיסֵי, חַד לַעֲנִיֵּי דְּעָלְמָא וְחַד לַעֲנִיֵּי דְּמָתָא, כֵּיוָן דִּשְׁמָעָהּ לְהָא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב תַּחֲלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי: עֲבֵיד חַד כִּיסָא

אמר אביי: מריש [מתחילה] לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא [היה יושב אדוני מורי רבה, על המחצלות של בית הכנסת] משום שנקנו מכספי קופת צדקה, כיון ששמעה להא דתניא [את זו ששנינו בברייתא] שרשאים לקחת את הצדקה ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב [היה יושב]. אמר אביי: מריש הוה עביד מר תרי כיסי [מתחילה היה עושה אדוני, רבה, שני כיסים], חד [אחד] לעניי דעלמא [העולם] לעניים בכלל, וחד [ואחד] לעניי דמתא [העיר], כיון ששמעה להא דאמר ליה [את זו שאמר לו] שמואל לרב תחליפא בר אבדימי: עביד חד כיסא [עשה כיס אחד בלבד]