דִּתְנַן: כַּוֶּורֶת דְּבוֹרִים – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כְּקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כוורת דבורים — ר׳ אליעזר אומר: הרי היא כקרקע לענין דרכי קנין ועוד, ו לכן כותבין עליה פרוזבול, שהוא שטר שתיקנו חכמים שמוסר מלווה לבית הדין על חובות שחייבים לו, כדי שלא תשמטם שנת השמיטה, ואין כותבים אותו אלא אם יש ללווה קרקע כלשהי.

וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת;

ואינה מקבלת טומאה במקומה, שכל זמן שהיא צמודה לקרקע הריהי כקרקע שאינה נטמאת, והרודה (מוציא דבש) ממנה בשבת — חייב חטאת כמי שעוקר דבר מן הקרקע. ולשיטה זו אין הדבש נחשב כאוכל לקבל טומאה, שהרי מחובר הוא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל, וְאֵינָהּ כְּקַרְקַע, וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – פָּטוּר.

וחכמים אומרים: כוורת היא כשאר מיטלטלים, ולכן אין כותבין עליה פרוזבול, ואינה כקרקע לענין מכר, אלא נמכרת כמיטלטלים, ומקבלת טומאה אף במקומה, והרודה ממנה בשבת — פטור. ולפיכך אף הדבש שבתוכה תלוש הוא, ומקבל טומאה, וכדברי רב כהנא לעיל.

אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ״, וְכִי מָה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מַה יַּעַר – הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת, אַף דְּבַשׁ – הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.

אגב ענין זה מביאים את מה שאמר ר׳ אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ אליעזר? — דכתיב [שנאמר]: ״ויטבל אותה ביערת הדבש״ (שמואל א יד, כז), שטבל יונתן את מטהו בחלת דבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, ומדוע קוראים לחלה ״יערת דבש״? אלא לומר לך שהדבש שבכוורת הריהו כיער, מה יער — התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף כוורת דבש — הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.

מֵיתִיבֵי: דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּורְתּוֹ – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה; בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי נִיחָא,

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: דבש הזב מכוורתו — אינו לא אוכל ולא משקה; בשלמא [נניח] ל שיטת אביי ניחא [נוח הדבר], שהרי הוא אומר שמדובר בשתי החלות שבכוורת שהן מיוחדות לדבורים,

אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא! אֲמַר רַב זְבִיד: כְּגוֹן שֶׁזָּב עַל גַּבֵּי כְּלִי מָאוּס. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אֲמַר: כְּגוֹן שֶׁזָּב עַל גַּבֵּי קַשְׁקַשִּׁין.

אלא ל שיטת רבא קשיא [קשה], שהרי אף לדברי ר׳ אליעזר, מאחר שיצא הדבש מן הכוורת שוב אין דינו כמחובר! אמר רב זביד: כגון שזב הדבש מן הכוורת על גבי כלי מאוס ואינו ראוי לאכילת אדם. רב אחא בר יעקב אמר: כגון שזב על גבי קשקשין עשבים וקש, שאינו ניתן למאכל.

מֵיתִיבֵי: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה, חִישֵּׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לְמַשְׁקִין – מִטַּמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין; בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי נִיחָא,

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו: דבש שבכוורתו — אינו לא אוכל ולא משקה, אם חישב עליו לאכילה — מטמא טומאת אוכלין. חישב עליו למשקין — מטמא טומאת משקין; בשלמא [נניח] ל שיטת אביי ניחא [נוח הדבר], שאף כאן מדובר באותן שתי חלות, שאם חזר וחשב על הדבש שרצונו לאוכלו — הריהו חוזר להיחשב כמאכל אדם.

אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא!

אלא לרבא שהסביר כי הברייתא לפיה הדבש נחשב מאכל ולא משקה דעת ר׳ אליעזר היא — קשיא [קשה] מברייתא זו, שהיא בוודאי כדברי חכמים, ובניגוד לדברי רב כהנא!

אָמַר לָךְ רָבָא, תְּרֵיץ הָכִי: חִישֵּׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לְמַשְׁקִין – אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ – מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחֲשָׁבָה.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא, תריץ הכי [תרץ, הסבר, כך] את הברייתא גם כן לשיטת ר׳ אליעזר: אם חישב עליו לאכילה — אינו מטמא טומאת אוכלין, אם חישב עליו למשקין — אינו מטמא טומאת משקין. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב כהנא: דבש בכוורתו — מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה, שאינו צריך לחשוב עליו שיהא כמאכל אדם, אלא הוא נחשב כאוכל מעצמו.

״זֵיתִים לָקוֹץ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְּרוֹפִיּוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ אִילָן מֵחֲבֵירוֹ לָקוֹץ – מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח וְקוֹצֵץ, בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, סַדַּן הַשִּׁקְמָה – שְׁנֵי טְפָחִים, בְּקָנִים וּבִגְפָנִים – מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה, בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים – חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחֲלִיף.

שנינו במשנה שהקונה מחבירו זיתים לקוץ — מניח מן הזית למוכר שתי גרופיות. תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח אילן מחבירו לקוץ — מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ למעלה ממנו, והאילן יחזור ויצמח מאותו טפח. אם קנה ממנו בתולת השקמה שעדיין לא נקצצה — מגביה שלשה טפחים. קנה ממנו סדן השקמה שכבר נקצץ פעם ושורשיו חזקים — מגביה שני טפחים. בקנים ובגפנים — חותך מן הפקק (הקשר) שיש בהם ולמעלה, והם יחזרו ויצמחו מן הקשר. בדקלים ובארזים — חופר ומשרש (עוקר את השורש), לפי שאין גזען מחליף (חוזר וצומח) לאחר קציצה, וכיון שלא יצמחו עוד — אינו צריך להשאיר דבר.

וּבְתוּלַת הַשִּׁקְמָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בָּעֵינַן? וּרְמִינְהִי: אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה;

ושואלים: ו בבתולת השקמה האם שלשה טפחים בעינן [צריכים אנו]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה, שהרי על ידי כך צומחת השקמה יותר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדַרְכּוֹ אָסוּר, אֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְקוֹצֵץ, אוֹ גּוֹמֵם מֵעִם הָאָרֶץ; מֵעִם הָאָרֶץ הוּא דְּקָשֵׁי, הָא אִידָךְ מַעֲלֵי לָהּ!

ר׳ יהודה אומר: כדרכו אסור לקצוץ, אלא מגביה עשרה טפחים וקוצץ, או גומם (חותך) מעם הארץ בגובה הקרקע, ואינו משאיר דבר מלמעלה, שבאופנים אלו אין מעודדים את הגידול, ואף מזיקים לו. ומעתה נדייק מכאן: מעם הארץ הוא דקשי [שקשה] לאילן ואינו מצמיח, הא אידך מעלי לה [הרי אופן אחר מעולה לו] אפילו בפחות משלושה טפחים!

אֲמַר אַבַּיֵי: שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מַעֲלֵי לָהּ, מֵעִם הָאָרֶץ וַדַּאי קָשֵׁי לָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לָא מִקְשֵׁי קָשֵׁי לָהּ וְלָאו עַלּוּיֵי מַעֲלֵי לָהּ; גַּבֵּי שְׁבִיעִית עָבְדִינַן מִידֵי דְּוַדַּאי קָשֵׁי לָהּ, גַּבֵּי מִקָּח וּמִמְכָּר עָבְדִינַן מִידֵי דְּוַדַּאי מַעֲלֵי לָהּ.

אמר אביי, כך צריך לפרש: שלשה טפחים מעלי [מועיל] לה, מעם הארץ ודאי קשי [קשה] לה ומותר אף בשביעית. מכאן ואילך, כלומר, גבוה יותר מן הארץ עד שלושה טפחים — הרי זה לא מקשי קשי [קשה] לה ולאו עלויי מעלי [ולא מועיל] לה, גבי [אצל] איסור שביעית עבדינן מידי [אנו עושים דבר] שודאי קשי [קשה] לה כדי שוודאי לא תצמח יותר על ידי כך, גבי [אצל] מקח וממכר עבדינן מידי [אנו עושים דבר] שודאי מעלי [מועיל] לה, שכך היא דעת המוכר, כדי שתחזור ותצמח.

״בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחֲלִיף״. וְאֶרֶז אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף? וְהָא דָּרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָינִי, מַאי דִּכְתִיב: ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה״? אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָּה נֶאֱמַר אֶרֶז, וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז, לָמָּה נֶאֱמַר תָּמָר?

ועוד שנינו בברייתא: בדקלים ובארזים חופר ומשרש, לפי שאין גזען מחליף. ותוהים: ו כי ארז אין גזעו מחליף? והא דריש [והרי דרש] ר׳ חייא בר לולייני, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה״ (תהלים צב, יג)? אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז, למה נאמר תמר?

אִילּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, אַף צַדִּיק אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר;

ומסביר: אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות, אף צדיק אין עושה פירות ואין למעשיו שכר בעולם הבא, לכך נאמר תמר שהוא עושה פירות.

וְאִם נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז, הָיִיתִי אוֹמֵר: מַה תָּמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, אַף צַדִּיק אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, לְכָךְ נֶאֱמַר אֶרֶז!

ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז, הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק אין גזעו מחליף, שאם מת לא יהיה בנו אחריו כמותו, לכך נאמר ארז!

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁאָר מִינֵי אֲרָזִים, כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים״ וגו׳; אֶרֶז – אַרְזָא, שִׁיטָּה – תּוֹרְנִיתָא, הֲדַס – אָסָא, עֵץ שֶׁמֶן – אֲפַרְסְמָא, בְּרוֹשׁ – בְּרַתִּי, תִּדְהָר – שָׁאגָא, וּתְאַשּׁוּר – שׁוּרְבִּינָא.

ומשיבים: אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשאר מיני ארזים, כלומר, לא במין מסויים זה שאין גזעו מחליף, אלא במינים אחרים. כ דברי רבה בר רב הונא: שאמר רבה בר רב הונא, אמרי בי [אומרים בבית מדרשו] של רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר: ״אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו״ (ישעיה מא, יט), ״ארז״ הוא הקרוי בארמית ארזא, ״שיטה״ קרויה בארמית תורניתא, ״הדס״ — אסא, ״עץ שמן״ הוא אפרסמא [אפרסמון], ״ברוש״ — ברתי, ״תדהר״ הוא הקרוי בארמית שאגא, ״ותאשור״ — שורבינא.

הָנֵי שִׁבְעָה הָוֵי! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: אַלּוֹנִים, אַלְמוֹנִים, אַלְמוּגִּים; אַלּוֹנִים – בּוּטְנֵי, אַלְמוֹנִים – בַּלּוּטֵי, אַלְמוּגִּים

ושואלים: הני [אלה] שבעה הוי [הם] ולא עשרה! כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר, הוסיפו עליהן כמיני ארזים: אלונים, אלמונים, אלמוגים. ומסבירים: אלונים הם הקרויים בארמית בוטני, אלמונים הם הקרויים בלוטי, אלמוגים —