מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד, וּמַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת? אָמַר לוֹ: דָּבָר שֶׁהָרִאשׁוֹנִים לֹא אָמְרוּ בּוֹ טַעַם, תִּשְׁאָלֵנִי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי לְבַיְּישֵׁנִי?

מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ מאיר באילן אחד שמביא ביכורים ואינו קורא, ומאי טעמא דרבנן [ומה הטעם של חכמים] בשני אילנות שמביא ואינו קורא? אם אין לו קרקע ואינו חייב משום כך בקריאה — משום מה מביא? ואם יש לו חיוב להביא — מפני מה אינו קורא? אמר לו ר׳ אלעזר: דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם, תשאלני בבית המדרש בפומבי כדי לביישני? כלומר, איני יודע, ודבר זה אף ראשונים לא נתנו בו טעם.

אֲמַר רַבָּה: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא רַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד סַפּוּקֵי מִסַּפְּקָא לֵיהּ, וְרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת סַפּוּקֵי מִסַּפְּקָא לְהוּ!

אמר רבה: מאי קושיא [מה הקושי בדבר]? דלמא [שמא] ר׳ מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה [מסתפק הוא] אם יש לו קרקע, ורבנן [וחכמים] בשני אילנות ספוקי מספקא להו [מסופק להם], ומשום הספק הם אומרים שאינו יכול להפקיע את עצמו מן החיוב להביא, אבל אינו קורא כאשר אין ברור שהוא חייב בכך!

וּמִי מִסַּפְּקָא לֵיהּ? וְהָא קָתָנֵי: לְפִי שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר! אֵימָא: שֶׁמָּא לֹא קָנָה קַרְקַע.

ומקשים: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו] דבר זה לר׳ מאיר? והא קתני [והרי שנה]: לפי שלא קנה קרקע, אלו דברי ר׳ מאיר, משמע שברור לו שלא קנה קרקע! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן: שמא לא קנה קרקע.

וְלֵיחוּשׁ דְּדִלְמָא לָאו בִּיכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לַעֲזָרָה! דְּמַקְדִּישׁ לְהוּ. וְהָא בָּעֵי מֵיכְלִינְהוּ! דְּפָרֵיק לְהוּ. וְדִלְמָא לָאו בִּכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מַפְקַע לְהוּ מִתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר! דְּמַפְרִישׁ לְהוּ.

ומקשים: אם כן, שמשום ספק הוא שמביא ביכורים, וליחוש דדלמא לאו [ונחשוש שמא לא] ביכורים נינהו [הם], וקא מעייל [והוא מכניס] חולין לעזרה ואסור לעשות כן! ומשיבים: מדובר כאן באופן שמקדיש להו [אותם] ואם כן שוב אינם חולין. ומקשים: והא בעי מיכלינהו [והרי צריך הכהן לאכול אותם] כי הם ביכורים, ואם מוקדשים הם אינו יכול לאוכלם! ומשיבים: דפריק להו [שפודה אותם]. ומקשים עוד: ודלמא לאו [ושמא לא] בכורים נינהו [הם], וקא מפקע להו [והוא מפקיע אותם] על ידי כך מתרומה ומעשר, שהרי אין מפרישים תרומה ומעשר מפירות הביכורים! ומשיבים: מדובר כאן באופן שמפריש להו [להם, מהם] תרומה ומעשר מפני הספק.

בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה יָהֵיב לָהּ לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נַמִי יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, מַעְשַׂר עָנִי נַמִי יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן עָנִי, אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּלֵוִי הוּא, לְמַאן יָהֵיב לֵיהּ?

ושואלים: בשלמא [נניח] תרומה גדולה שמפריש מהם יהיב לה [נותן אותה] לכהן, וממה נפשך יכול הוא לתת, שאם תרומה היא — הרי היא לכהן, ואם ביכורים הם הפירות — גם הם לכהן. מעשר שני נמי יהיב ליה [גם כן נותן לו] לכהן, והכהן אוכל בירושלים, אם מדין מעשר ואם מדין ביכורים. וכיוצא בזה אם היה זה בשנה שלישית או שישית לשנות השמיטה, שצריך לתת מעשר עני במקום מעשר שני — נמי יהיב ליה [גם כן נותן אותו] לכהן עני, שאוכל את הפירות אם בתורת עני ואם בתורת ביכורים, אלא מעשר ראשון הלא של לוי הוא, למאן יהיב ליה [למי נותן אותו]?

דְּיָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה; דְּתַנְיָא: תְּרוּמָה גְּדוֹלָה לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא; רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אַף לְכֹהֵן. וְדִלְמָא בִּכּוּרִים נִינְהוּ וּבָעוּ קְרִיָּיה! קְרִיָּיה לֹא מְעַכֶּבֶת.

ומשיבים: דיהיב ליה [שנותן אותו] לכהן, כ דעת ר׳ אלעזר בן עזריה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תרומה גדולה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ניתן ללוי, ודווקא לאלו, אלו דברי ר׳ עקיבא. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן. ועוד שואלים: ודלמא [ושמא] בכורים נינהו [הם] ובעו קרייה [והם צריכים קריאה] והוא לא קרא! ומשיבים: קרייה לא מעכבת את מצוות הבאת הביכורים.

וְלָא? וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ!

ומקשים: ו האם לא? והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא לענין אחר: כל הראוי לבילה (בלילה), אם הקדיש מנחה שכמות הסולת שבתוכה היא כזו שאפשר לבלול אותה בכמות השמן המיועדת למנחה אחת — אין בילה מעכבת בו, שאף על פי שמצוה לכתחילה לבלול את כולה בשמן, אם לא בלל — אינו מעכב. ו אולם כל שאינו ראוי לבילה שאם הסולת שבמנחה מרובה כל כך, עד שאי אפשר לבלול אותה — בילה מעכבת בו. ואם כן, אף ביכורים אלה שאינם ראויים לקריאה — קריאה תהא מעכבת בהם, ולא יביאם כלל!

דְּעָבֵיד לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר: בְּצָרָן וְשִׁגְּרָן בְּיַד שָׁלִיחַ, וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא; מַאי טַעֲמָא? דִּכְתִיב: ״וְלָקַחְתָּ וְהֵבֵאתָ״,

ומשיבים: דעביד להו [שעושה בהם] שייפטרו לגמרי מחובת הקריאה, כ דברי ר׳ יוסי בר חנינא, שאמר: אם בצרן את הביכורים ושגרן (שלח אותן) ביד שליח, ומת השליח בדרך — מביא הבעלים או אדם אחר את הביכורים ו אולם אינו קורא עליהם, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דכתיב [שנאמר]: ״ולקחת... והבאת״ (ראה דברים כו, ב–ג),