כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הָשְׁתָּא דֶּרֶךְ אֵין לוֹ, אוֹרֶה וְסַלּוֹ יֵשׁ לוֹ? דֶּרֶךְ אֵין לוֹ – דְּאַרְעָא אַחֲרִיתִי הִיא, אוֹרֶה וְסַלּוֹ יֵשׁ לוֹ? !

ממאי [ממה] הוא לומד זאת? מדקתני [ממה ששנה] במשנה: אם הגדילו שלושת האילנות שמכר — ישפה יקצוץ בעל השדה את הענפים שגדלו מעבר לתחום, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שלשיטת ר׳ עקיבא היא, אמאי [מדוע] ישפה? האמר [הרי אמר]: מוכר בעין יפה מוכר!

אָמַר רַבִּי זֵירָא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד: שְׁלֹשָׁה – הוּא דְּאֵין לוֹ דֶּרֶךְ, הָא שְׁנַיִם – יֵשׁ לוֹ, דְּאָמַר לֵיהּ: בְּאַרְעָא דִּידָךְ קַיְימִי.

אמר ליה [לו] רבא: מכאן אין ראיה, שכן אימור [אמור] שאמר ר׳ עקיבא — גבי [אצל] הקונה בור ודות בשדה חבירו, שיש לו זכות מעבר אליהם דלא מכחשי ארעא [שאינם מכחישים, מפסידים, את הקרקע], ואין הפסד נמשך מכאן למוכר, ואולם גבי [אצל] אילן שגורם הפסד לשדה מי [האם] שמעת ליה [אותו] אומר שהמוכר מקבל על עצמו דבר שכזה?

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: לֵימָא, רַבִּי אֶלְעָזָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל רַבֵּיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר?

מי [האם] לא מודי [מודה] ר׳ עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו, שקוצץ חבירו בעל השדה את ענפי האילן מלא גובה הנפה של מרדע מעל גבי מחרישה? שכיון שענפים בעץ של חבירו מפריעים לו לחרוש בשדהו — רשאי לקצוץ. משמע שאף לדעת ר׳ עקיבא אינו נותן משלו במקום שנגרם לו נזק. ולפיכך אפשר לפרש את משנתנו כדברי ר׳ עקיבא, וצריך לומר שר׳ אלעזר אינו סבור כמותו.

אֲמַר לֵיהּ: לָא מִתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן: הקונה שלושה אילנות בתוך של חבירו הרי זה קנה תחתיהן, וביניהן, וחוצה להן כמלוא אורה וסלו.

מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הִגְדִּילוּ – יְשַׁפֶּה, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, אַמַּאי יְשַׁפֶּה? הָאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אותן אמות שהן כדי אורה וסלו מסביב לאילנות, שמשתמשים בהן רק בזמנים מסויימים, מי זורען בשאר ימות השנה, בעל השדה או בעל האילנות? אמר ליה [לו]: תניתוה [שניתם אותה] במשנה: מי שהיתה לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, יש לו זכות לדרך לעבור אל גינתו, ואף על פי כן החיצון זורע את הדרך.

אֲמַר לֵיהּ: אֵימוּר דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא – גַּבֵּי בּוֹר וְדוּת דְּלָא מַכְחֲשִׁי אַרְעָא, גַּבֵּי אִילָן מִי שְׁמַעַתְּ לֵיהּ?

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם לית ליה פסידא [שם אין לו הפסד] ללוקח כשהחיצון זורע את הדרך, שהרי הוא יכול לעבור בה, אבל הכא [כאן] אית ליה פסידא [יש לו הפסד] ללוקח, דאמר ליה [שאומר לו] לוקח האילנות: קמיטנפי פירי [מתלכלכים הפירות] הנופלים מן האילנות מחמת הזרעים.

מִי לָא מוֹדֵי רַבִּי עֲקִיבָא, בְּאִילָן הַנּוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, שֶׁקּוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ מֵעַל גַּבֵּי מַחֲרֵישָׁה?

הא לא דמיא [אין זה דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו בה: אם הדרך לגינה הפנימית עוברת לא ישירות, אלא מן הצד, כך שיש בכך הפסד מסויים גם לפנימי, שאינו מגיע בדרך הקצרה לגינתו, ו על כך נאמר שזה וזה, החיצון והפנימי, אינן רשאין לזורעה. ואף כאן, לא בעל השדה ולא בעל האילנות רשאים לזרוע במקום אורה וסלו.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אוֹתָן אוֹרֶה וְסַלּוֹ מִי זוֹרְעָן? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.

הלכה למעשה שואלים: וכמה יהא ביניהן בין העצים, שייחשבו שלושה אילנות כיחידה אחת שזוכה הקונה בקרקע שביניהם? רב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: אם היו מרוחקים זה מזה מארבע אמות ועד שמונה. רבא אמר בשם רב נחמן שאמר בשם שמואל: משמונה אמות ועד שש עשרה. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לא תפלוג עליה [תחלוק עליו] על רב נחמן, דתנן מתניתין כוותיה [ששנינו במשנתנו כשיטתו],

אֲמַר לֵיהּ: מִי דָמֵי? הָתָם לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא לַלּוֹקֵחַ, אֲבָל הָכָא אִית לֵיהּ פְּסֵידָא לַלּוֹקֵחַ, דְּאָמַר לֵיהּ: קָמִיטַּנְּפִי פֵּירֵי!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, שיש שש עשרה אמה בין שורת גפנים לחבירתה — מותר להביא זרע לשם למקום הפנוי בין השורות, ואין זה נחשב כזורע בכרם שעובר על איסור כלאים.

הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: וְזֶה וְזֶה אֵינָן רַשָּׁאִין לְזוֹרְעָהּ.

אמר ר׳ יהודה: מעשה היה ב עיר צלמון, באחד שנטע את כרמו שש עשרה על שש עשרה אמה, והיה הופך שער (ענפי) שתי שורות שזו מול זו לצד אחד, כלומר, זו לעבר זו, וזורע את הניר את השטח שנתפנה בצידן האחר של השורות, לשנה אחרת היה הופך את השער למקום הזרע של השנה שעברה וזרע את הבור, כלומר, מה שהיה בשנה שעברה שטח לא זרוע, ששם היו הגפנים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. משמע שאם אילנות מרוחקים זה מזה יותר משש עשרה אמות אינם נחשבים עוד כיחידה אחת.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ, וְזֶה וְזֶה אֵינָן רַשָּׁאִין לְזוֹרְעָהּ.

אמר ליה [לו]: רב יוסף: אנא לא ידענא [אני איני יודע], אלא עובדא הוה [מעשה היה] של מכירת אילנות

וְכַמָּה יְהֵא בֵּינֵיהֶן? רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה; רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִשְּׁמוֹנֶה וְעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דִּתְנַן מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ;

כמלוא אורה (לוקט תאנים) שעומד סמוך לעץ וסלו בידו. מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ אלעזר: השתא [עכשיו, הרי] יודעים אנו שדרך אין לו, והוא צריך לקנות לעצמו דרך לאילנות שקנה, שטח כדי אורה וסלו יש לו? ומסבירים דבריו: דרך אין לו, למרות שאין לו אפשרות אחרת להגיע אליהם, משום דארעא אחריתי [שקרקע אחרת] היא הקרקע שקנה עם האילנות, ואינה חלק מן השדה, מקום אורה וסלו יש לו?!

דִּתְנַן: הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – מוּתָּר לְהָבִיא זֶרַע לְשָׁם;

אמר ר׳ זירא, מדברי רבינו, ר׳ אלעזר, ומקושייתו נלמד כי הקונה שלשה אילנות — הוא שאין לו דרך, משום שבגלל האילנות קנה לו גם קרקע משל עצמו, הא [הרי] הקונה שנים — יש לו, דאמר ליה [שאומר לו] קונה האילנות: בארעא דידך קיימי [באדמה שלך הם עומדים], וכיון שיש לי רשות להשתמש בקרקע לצורך האילנות, רשאי אני גם כן לעבור בקרקע שלך.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁנָּטַע אֶת כַּרְמוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְהָיָה הוֹפֵךְ שְׂעַר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְצַד אֶחָד וְזוֹרֵעַ אֶת הַנִּיר, לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר לִמְקוֹם הַזֶּרַע וְזָרַע אֶת הַבּוּר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: לימא [האם לומר] שר׳ אלעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת שמואל רביה [רבו], שהיה רבו של ר׳ אלעזר בבבל, שאמר שמואל: הלכה כ שיטת ר׳ עקיבא, שאמר: מוכר בעין יפה מוכר? שהרי לשיטת ר׳ עקיבא, המוכר לחבירו דבר שברשותו מקנה לו גם זכות מעבר לאותו דבר!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא יָדַעֲנָא, אֶלָּא עוּבְדָא הֲוָה

אמר ליה [לו]: אף אם ר׳ אלעזר עצמו סבור כדעת ר׳ עקיבא לא מתוקמא מתניתין [אין משנתנו יכולה להיות מועמדת, מוסברת] כ דעת ר׳ עקיבא, אלא כדברי חכמים הסבורים שהמוכר בעין רעה מוכר, ולשיטתם הקשה ר׳ אלעזר על דברי ר׳ יוחנן.