בָּעֵי רַב אַשִׁי: בּוֹר מַהוּ שֶׁתַּפְסִיק? אַמַּת הַמַּיִם מַהוּ שֶׁתַּפְסִיק? רְשׁוּת הָרַבִּים מַהוּ? רִיכְבָּא דְּדִיקְלֵי מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: בור מים שבין האילנות מהו שתפסיק לענין זה של קניית הקרקע שביניהם? וכן אמת המים מהו שתפסיק? רשות הרבים מהו? ריכבא דדיקלי [שורה של דקלים] מהו? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בְּעָא מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרַבִּי: עָלָה אֶרֶז בֵּינֵיהֶן, מַהוּ? עָלָה, בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ נְפַק! אֶלָּא, הָיָה אֶרֶז בֵּינֵיהֶן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: קָנָה וְקָנָה.

בעא מיניה [שאל אותו] הלל מרבי: אם עלה ארז ביניהן בין שלושת האילנות שקנה, מהו? ותוהים: אם עלה הלא ברשותא דידיה נפק [ברשותו שלו יצא], שהרי הקרקע שבין האילנות שלו היא, והארז שלו הוא! אלא כך צריך לשאול: אם כשקנה שלושה אילנות היה ארז ביניהן, מהו? האם עושה הוא הפסק בין האילנות? אמר ליה [לו]: קנה וקנה, כלומר, כיון שקנה את האילנות, קנה אף את מה שביניהם.

כֵּיצַד הֵן עוֹמְדִים? רַב אָמַר: כְּשׁוּרָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כַּחֲצוּבָא. מַאן דְּאָמַר כְּשׁוּרָה, כָּל שֶׁכֵּן כַּחֲצוּבָא; וּמַאן דְּאָמַר כַּחֲצוּבָא, אֲבָל כְּשׁוּרָה – לָא, מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּמִיזְדְּרַע בֵּינְתַּיְיהוּ.

ועוד בענין זה נשאלה השאלה: כיצד הן עומדים שלושה אילנות אלה כדי שתיקנה הקרקע שביניהם? רב אמר: שעומדים כשורה אחת, זה אחר זה, ושמואל אמר: כחצובא, כמשולש. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] כשורה, כל שכן כשעומדים כחצובא שקונה קרקע, ומאן דאמר [ואולם מי שאומר] כחצובא, אבל כשורה — לא, אין הקרקע שביניהם מכורה לקונה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום דמיזדרע בינתייהו [שנזרע, שניתן לזרוע, ביניהם] והמוכר אינו מוותר על שטח זה.

מַתְקִיף לָהּ רַב הַמְנוּנָא: וּלְמַאן דְּאָמַר כַּחֲצוּבָא, מַאי טַעֲמָא – דְּלָא מִיזְדְּרַע בֵּינְתַּיְיהוּ? אֶלָּא מֵעַתָּה, זַבֵּין לֵיהּ תְּלָת הִיגֵי רוֹמַיְיתָא דְּלָא מִיזְדְּרַע בֵּינְתַּיְיהוּ, הָכִי נַמִי דְּיֵשׁ לוֹ קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ לָא חֲשִׁיבִי, הָנָךְ חֲשִׁיבִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב המנונא: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כחצובא, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהקרקע נקנית? רק משום דלא מיזדרע בינתייהו [שאין אפשרות לזרוע ביניהם]? אלא מעתה, אם זבין ליה תלת היגי רומייתא [מכר לו שלושה שיחים קוצניים רומיים] דלא מיזדרע בינתייהו [שגם כן אין נזרע ביניהם], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שיש לו קרקע?! אמר ליה [לו]: הנך [אלה] לא חשיבי [נחשבים], שהם שיחים פחותים ואינם נחשבים לאילנות, ומשום כך אין הקרקע נקנית עימהם. אבל הנך חשיבי [אלה אילנות פרי חשובים הם].

מתני׳ הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַּסָּה – לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם – לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה – לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד, מָכַר אֶת הַכָּבֵד – לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה; אֲבָל בְּדַקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ – מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם – לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הַקָּנֶה – מָכַר אֶת הַכָּבֵד, מָכַר אֶת הַכָּבֵד – לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה.

המוכר ראש בהמה גסה — לא מכר את הרגלים הקדמיות עימו, שכל אחד מהם חשוב לעצמו. וכל שכן אם מכר את הרגלים — לא מכר את הראש. וכן אם מכר את הקנה — לא מכר את הכבד, אף על פי שפעמים שהם מחוברים זה בזה, וכן מכר את הכבד — לא מכר את הקנה. אבל ב בהמה דקה שהיא קטנה, ואין כל חלק ממנה חשוב כל כך, אם מכר את הראש — מכר את הרגלים הקדמיות עימה, אבל אם מכר את הרגלים — לא מכר את הראש, מכר את הקנה — מכר את הכבד. אבל אם מכר את הכבד — לא מכר את הקנה עימו.

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין: מָכַר לוֹ חִטִּין יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת – הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ; רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ; רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;

ענין אחר, ארבע מדות במוכרין, כלומר, במכירה: אם מכר לו חטין ואמר שהן יפות ונמצאו החיטים רעות — הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר; מכר לו רעות ונמצאו יפות — המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח; רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות — אין אחד מהם יכול לחזור בו, שהרי התקיים תנאי המכירה.

שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ, חוֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן – שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.

אם מכר לו שחמתית (חומה, אדמדמה) ונמצאת לבנה, או לבנה ונמצאת שחמתית, וכן אם מכר לו עצים של זית ונמצאו של שקמה, או מכר לו עצים של שקמה ונמצאו של זית, או שמכר לו יין ונמצא חומץ, וכן אם מכר לו חומץ ונמצא יין, בכל אלה שלא מכר לו מה שהתנה, אף על פי שאין בכך טעות במחיר, מכל מקום כיון שלא על זה היה המכר — שניהם יכולין לחזור בהן.

גמ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: מָכַר לוֹ שְׁוֵה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ, וְהוּקַּר וְעָמַד עַל שְׁמֹנֶה, מִי נִתְאַנָּה? לוֹקֵחַ, לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ וְלֹא מוֹכֵר. מִשּׁוּם

אמר רב חסדא: מכר לו אדם לחבירו, דבר שערכו היה שוה חמש בשש, והוקר (התייקר) החפץ ועמד עכשיו מחירו על שמנה, והמוכר רוצה להחזיר את הכסף ולבטל את המיקח, משום שעכשיו עלה המחיר, מי נתאנה (רומה) במיקח? — לוקח (הקונה), שהרי המוכר מכר לו בתחילה ביותר מן המחיר הראוי. ולכן הלוקח יכול לחזור בו, אבל לא המוכר, ואף על פי שבסופו של דבר הוא מפסיד יותר. וטעמו של דבר — משום