מַאי לָאו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מַמָּשׁ? לָא, סִימְטָא. וְהָא דּוּמְיָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָתָנֵי!

מאי לאו [האם לא] מדובר פה ברשות הרבים ממש? ומשמע מכאן שאף ברשות הרבים קונים כליו של לוקח, שלא כפי שתירץ רב פפא לעיל! ודוחים: לא, הכוונה כאן אינה לרשות הרבים ממש, אלא לסימטא. ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש כן? והא דומיא [והרי בדומה] לחצר שאינה של שניהם קתני [שנה] שאין למוכר ולקונה כלל רשות בה, ואילו סימטא — יש בה רשות לשניהם!

מַאי חָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם נַמִי? דְּלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ וְלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ, אֶלָּא דְּתַרְוַיְיהוּ.

ומשיבים: מאי [מה פירוש] ״חצר שאינה של שניהם״ נמי [גם כן]? חצר השותפים, שלא דהאי [של זה] כולה ולא דהאי [של זה] כולה, אלא דתרוייהו [של שניהם] והריהי איפוא בדומה לסימטא.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵרַב הוּנָא: כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, קָנָה לוֹקֵחַ אוֹ לֹא? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: זְרָקוֹ לָהּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.

בעא מיניה [שאל אותו] רב ששת מרב הונא: כליו של לוקח המונחים ברשות מוכר, האם קנה לוקח משהוכנסו הדברים הנקנים לתוכם, או לא? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה], שיש פתרון לשאלה זו ממה ששנינו לגבי גט, שהגירושים חלים כאשר מוסרו הבעל ליד אשתו, או לדבר הנחשב כידה, כגון חצרה. ואמרו: זרקו לה הבעל לאשתו את הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שלה) — הרי זו מגורשת, כיון שהיא קונה את הגט המצוי בתוך הסל שלה, אף על פי שהוא ברשות הבעל. ונמצא שכליו של לוקח ברשות מוכר — קנה.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי טַעֲמָא פָּשְׁטַתְּ לֵיהּ מֵהַהִיא דְּמָחוּ לָהּ מְאָה עוּכְּלֵי בְּעוּכְּלָא?

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: מאי טעמא פשטת ליה [מה טעם פתרת לו] לרב ששת את שאלתו מ מה ששנינו במשנה ההיא, דמחו לה [שכבר היכו אותה] מאה עוכלי בעוכלא [מכות במשקולת]? שכבר דנו עליה חכמים, וסייגו אותה בכל כך הרבה סייגים, עד שאינה מתפרשת עוד כמשמעה.

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ תְּלוּיָה בָּהּ; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קְשׁוּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּהּ; רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ מוּנַּחַת לָהּ בֵּין יַרְכוֹתֶיהָ; רַב מְשָׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ מוֹכֵר קְלָתוֹת;

ומביאים מה שנאמר עליה, אמר רב יהודה אמר שמואל: ו דין זה הוא רק כשהיתה קלתה תלויה בה, ולכן היא נחשבת כמונחת עליה או בידה, וריש לקיש אמר: די בכך שהיתה קשורה ואף על פי שאינה תלויה בה אלא נגררת על הארץ. ורב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה, שאף שאינה תלויה עליה, כיון שהיא מונחת על גופה, בוודאי נקנה לה בה. רב משרשיא בריה [בנו] של ר׳ אמי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, ולכן אינו מקפיד על קלתות שנמצאות בחצירו, והרי זה כאילו נתן לה את מקום הקלת שיהא שלה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְקוֹם חֵיקָהּ קָנוּי לָהּ, מְקוֹם קַלְתָּהּ קָנוּי לָהּ. אֲמַר רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ.

ר׳ יוחנן אמר: בכלל, מקום חיקה, כלומר, מקום שבו היא עומדת או יושבת, קנוי לה לאשה, וכן מקום קלתה קנוי לה לאשה. ועל כך אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה, כיון שהיא זקוקה להם ואינם תופסים מקום מרובה. ומכל מקום ברור שאין ללמוד מהלכה זו הלכה כללית לגבי כליו של קונה ברשות מוכר. ואם כן אין מקום להביא הוכחה מהלכה זו.

אֶלָּא פְּשׁוֹט לָהּ מֵהָא: בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ; מַאי לָאו בְּכֵלָיו דְּלוֹקֵח? לָא, בְּכֵלָיו דְּמוֹכֵר.

אלא פשוט לה מהא [פתור א ותה שאלה ששאל רב ששת מזו], ששנינו בברייתא שהבאנו: ברשות מוכר — לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו; מאי לאו [האם לא] מדובר פה בכליו של לוקח? ומכאן משמע שכליו של לוקח ברשות מוכר אינם קונים! ודוחים: לא, מכאן אין פתרון משום שמדובר פה בכליו של מוכר, ולכן צריך הקונה להגביהם או למושכם.

וּמִדְּרֵישָׁא בְּכֵלָיו דְּמוֹכֵר, סֵיפָא נַמִי בְּכֵלָיו דְּמוֹכֵר; אֵימָא סֵיפָא: בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, כֵּיוָן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ; וְאִי בְּכֵלָיו דְּמוֹכֵר, אַמַּאי קָנָה לוֹקֵחַ? סֵיפָא אֲתָאן לְכֵלָיו דְּלוֹקֵחַ.

ומקשים: ומדרישא [ומתוך שראשה, תחילתה] של המשנה מתפרש שמדובר בו בכליו של מוכר, סיפא נמי [בסופה גם כן] מדובר בכליו של מוכר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא], ששנינו בה: אם היה זה ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר למכור — קנה הלוקח; ואי [ואם] מדובר, כמו בדין הראשון, בכליו של המוכר, אמאי [מדוע] קנה הלוקח? ומתרצים: סיפא אתאן [בסוף המשנה באים אנו] למקרה אחר, בו הכלים הם כליו של לוקח.

וּמַאי פָּסְקָא? סְתָמָא דְּמִילְּתָא, בֵּי מוֹכֵר מָאנֵי דְּמוֹכֵר שְׁכִיחִי, בֵּי לוֹקֵחַ מָאנֵי דְּלוֹקֵחַ שְׁכִיחִי.

ותוהים: ומאי פסקא [ומה הפסק]? כלומר, מהיכן באה פסיקה וחיתוך זה? ומשיבים: יש טעם בדבר, שכן סתמא דמילתא [סתמו של דבר], בי [בבית] המוכר מאני [הכלים] של המוכר שכיחי [מצויים], בי [בבית] הלוקח מאני [הכלים] של הלוקח שכיחי [מצויים]. ובסיכום — אין להביא מכאן ראיה לצד זה או אחר.

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: מָשַׁךְ חַמָּרָיו וּפוֹעֲלָיו וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, בֵּין פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד וּבֵין מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן;

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה, ממה ששנינו: משך הקונה חמריו (מוליכי חמוריו) של המוכר וחמורים עמוסים אחריהם, ו כן אם משך פועליו שהיו עמוסים בדברים שרצונו לקנות, והכניסן לתוך ביתו, בין אם פסק (קצב מחיר) עד שלא (טרם) מדד את הסחורה, ובין אם מדד עד שלא פסק — כל עוד המיטלטלים על גבי הפועלים או החמורים, הרי שניהן, בין הקונה ובין המוכר, יכולין לחזור בהן.