תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנֵי; וְהָא פֵּירוֹת דִּבְנֵי הַגְבָּהָה נִינְהוּ, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי בִּמְשִׁיכָה!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד — קני [קונה]; והא [והרי] פירות שבני הגבהה נינהו [הם], וקתני דקני [ושנה שקונה] במשיכה!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁלִיפֵי רַבְרְבֵי. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר; אַטּוּ פִּשְׁתָּן בִּשְׁלִיפֵי רַבְרְבֵי מִי לָא עָבְדִי? שָׁאנֵי פִּשְׁתָּן, דְּמִשְׁתַּמֵּיט.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשליפי רברבי [בחבילות גדולות] שמפני גודלן אין נהוג להגביהן, אלא מושכים אותן ממקום למקום. ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר בחבילות גדולות דווקא, ודווקא משום כך הפירות נקנים במשיכה, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: הלוקח (קונה) פשתן מחבירו — לא קנה עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר, שאינו נקנה במשיכה אלא בהגבהה בלבד, אטו [וכי] פשתן בשליפי רברבי מי [בחבילות גדולות האם] לא עבדי [עושים]? ומשיבים: כן, שאני [שונה] פשתן מפירות, שאין נהוג לאורזו בחבילות גדולות, משום דמשתמיט [שהוא נשמט] ממקומו אם אורזים אותו כך, אלא בחבילות קטנות, ולכן דרכו בהגבהה דווקא.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה – בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה – בִּמְשִׁיכָה; וְהָא בְּהֵמָה דַּקָּה דְּבַר הַגְבָּהָה הִיא, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי בִּמְשִׁיכָה! שָׁאנֵי בְּהֵמָה, דְּסָרְכָא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו: בהמה גסה נקנית במסירה, שכאשר המוכר מוסר את רצועתה לקונה — הריהי נקנית בכך. והדקה — בהגבהה, אלו דברי ר׳ מאיר ור׳ שמעון בן אלעזר. וחכמים אומרים: בהמה דקה — במשיכה. והא [והרי] בהמה דקה דבר [שבת] הגבהה היא, וקתני דקני [ושנה שקונה] במשיכה! ודחה רב אשי: שאני [שונה] בהמה, דסרכא [שהיא נאחזת בקרקע] ולכן קשה להגביה אותה, והדרך הרגילה היא למושכה אליו.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בַּסְּאָה הָאַחֲרוֹנָה; ״כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה.

ובנושא אחר של מכירה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שאם אמר המוכר לקונה ״כור (מידת נפח, שלושים סאים) של תבואה ב מחיר שלשים סלעים כסף אני מוכר לך״ — יכול המוכר לחזור בו כל זמן שלא נתמלאה המידה, אפילו בסאה האחרונה, שלא מכר אלא כור שלם במדוייק; אבל אם אמר: ״כור בשלשים, כל סאה בסלע אני מוכר לך״ אף שנתחרט באמצע — ראשון ראשון, כלומר, כל סאה וסאה שמדד — קנה, שהרי מכר כל סאה לעצמה.

תָּא שְׁמַע: אִם הָיְתָה מִדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה!

על כך מקשים: תא שמע [בוא ושמע] מן המשנה ששנינו בה: אם היתה מדה של אחד מהן — ראשון ראשון קנה, ומלשון כללית זו משמע: ואף על גב [ואף על פי] שלא נתמלאה המדה!

כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הִין בִּשְׁנֵים עָשָׂר סְלָעִים, לוֹג בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״, וְכִדְאָמַר רַב כָּהֲנָא: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין, הָכָא נַמִי שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּמִּדּוֹת.

ודוחים: במשנה מדובר כגון שאמר ליה [לו] המוכר: ״הין (מידת לח, שנים עשר לוג) בשנים עשר סלעים, כל לוג בסלע אני מוכר לך״, וכ מו שאמר רב כהנא: שנתות (סימנים למדידה) היו ב מידת ההין שבמקדש, לצורך הנסכים השונים שהוקרבו, הכא נמי [כאן גם כן] שנתות היו במדות, ולכן ראשון ראשון שהגיע למידת לוג אחד או שניים לפי השנתות — קנה, שהרי זה כמוכר סאה סאה לעצמה.

תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ לַגּוֹרֶן הַיּוֹם בְּדִינָר,

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]: השוכר את הפועל בזמן החורף או באביב לעשות עמו לגורן היום בדינר, שבכל יום יהיה שכרו דינר אחד,