וְחַיָּיב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן – נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמִין, אֶחָד לַעֲשָׂרָה בְּלַח, וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בְּיָבֵשׁ.

וחייב המוכר להוסיף משלו ולהכריע (להטות) לו את המאזניים טפח, שתהא אותה כף שבה מצוי הדבר הנמכר נמוכה טפח מהכף השניה, שבה אבן המשקל. היה שוקל לו עין בעין, כלומר, בדיוק ובצמצום בלי הכרעה — נותן לו גירומין (תוספת) במקום ההכרעה הזו, ושיעורה הוא: אחד לעשרה — בלח, ואחד לעשרים — ביבש, כאשר יבואר עניינו בגמרא.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוֹד בְּדַקָּה – לֹא יָמוֹד בְּגַסָּה, בְּגַסָּה – לֹא יָמוֹד בְּדַקָּה, לִמְחוֹק – לֹא יִגְדּוֹשׁ, לִגְדּוֹשׁ – לֹא יִמְחוֹק.

ועוד בענין מדידה, מקום שנהגו למוד ב מידה דקה, כלומר, במידות קטנות — לא ימוד ב מידה גסה, כלומר, במידה גדולה, בפעם אחת. וכן להיפך, מקום שנהגו למדוד ב מידה גסה ובפעם אחת — לא ימוד ב מידה דקה מספר פעמים. מקום שנהגו למחוק את המידה, כלומר, ליישר את הדברים שנמדדים בדיוק לפי גובה שפת הכלי — לא יגדוש את הכלי מעל גובה שפתו. במקום שנהגו לגדוש — לא ימחוק.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק״, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן – נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמִין; וְאִי הַכְרָעָה דְּאוֹרַיְיתָא, הֵיכִי יָהֵיב לֵיהּ עַיִן בְּעַיִן?

ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקור הלכה זו שיש להכריע? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: ״אבן שלמה וצדק״ (דברים כה, טו), לומר: צדק משלך, כלומר, הוסף משלך המוכר ותן לו לקונה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה, המשכה של המשנה]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ואי [ואם] הכרעה במשקל הוא דאורייתא [מן התורה], היכי יהיב ליה [כיצד נותן לו] בכלל מתחילה עין בעין?

אֶלָּא, רֵישָׁא – בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְאִי אִיתְּמַר דְּרֵישׁ לָקִישׁ – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן – נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמִין; מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״וָצֶדֶק״, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. וְכַמָּה גֵּירוּמִין? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל אָמַר רַב: אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּלִיטְרָא בְּלַח לַעֲשָׂרָה לִיטְרִין.

אלא יש לומר שדין זה של הכרעה אינו מן התורה, והלכה זו הנזכרת ברישא [ראשה של המשנה] בענין הכרעה מדברת במקום שנהגו להכריע כף מאזניים. וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי ריש לקיש — אסיפא איתמר [על סופה, המשכה של המשנה נאמר]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ועל כל הענין נשאלת השאלה: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: ״וצדק״, לומר: צדק משלך ותן לו. ושואלים: וכמה שיעורם של גירומין? אמר ר׳ אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא (עשירית הליטרא) ב דבר לח ל כל עשרה ליטרין, כלומר, אחד למאה.

״אֶחָד לַעֲשָׂרָה בְּלַח, וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בְּיָבֵשׁ״ וכו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּלַח לַעֲשָׂרָה דְּלַח, וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים בְּיָבֵשׁ לְעֶשְׂרִים דְּיָבֵשׁ. אוֹ דִּלְמָא: אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲשָׂרָה דְּלַח וּלְעֶשְׂרִים דְּיָבֵשׁ? תֵּיקוּ.

שנינו במשנה שהגירומין הם אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש וכו׳. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? האם הכוונה היא אחד מעשרה בלח לעשרה מידות הלח, ו באותו אופן יש להבין: אחד מעשרים ביבש לעשרים מידות של היבש, שהם אחד לארבע מאות. או דלמא [שמא] אחד מעשרה לעשרה של מידת לח, ו כן אחד מעשרה לעשרים מידות של היבש, שהם אחד ממאתים? שאלה זו לא נפתרה ועל כן בתיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה עוֹנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעוֹנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵל״ וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵלֶּה״. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אֵל״ קָשֶׁה הוּא? דִּכְתִיב: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקַח״,

אמר ר׳ לוי: קשה עונשן של מדות שמרמים בהן המוכרים, יותר מעונשן של עריות, שזה בעריות נאמר בהן ״אל״ (״כל התועבות האל״. ויקרא יח, כו), וזה נאמר בהן ״אלה״ (״כי תועבת ה׳ אלקיך כל עושה אלה״. דברים כה, טז). ומאי [ומה ומנין] משמע דהאי [שזה] הביטוי ״אל״ דבר קשה הוא? — דכתיב [שנאמר]: ״ואת אילי הארץ לקח״ (יחזקאל יז, יג), כלומר, החזקים והתקיפים.

גַּבֵּי עֲרָיוֹת נַמִי הָכְתִיב: ״אֵלֶּה״! הַהוּא לְמַעוּטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת.

ומקשים: גבי [אצל] עריות נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] ״אלה״ (״ולא תעשו מכל התועבות האלה״. ויקרא יח, כו. ״כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה...". יחזקאל יז, כט)! ומשיבים: ״אלה״ ההוא שנאמר בעריות, לא להדגיש את חומרתן בא, אלא למעוטי [למעט] מדות מ עונש כרת, לומר שרק בעריות יש איסור כרת, ולא במידות.

וְאֶלָּא מַאי עוּדְפַיְיהוּ? דְּהָתָם אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה, וְהָכָא לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה.

ושואלים: ואלא אם כן מאי עודפייהו [מה יתרונן, חומרתן], ובמה עונשן של מידות קשה יותר משל עריות? ומשיבים: דהתם [ששם] בעריות אפשר לחזור בתשובה, והכא [וכאן] במרמה במידות — לא אפשר לחזור בתשובה שהרי אינו יודע ממי לקח וכמה לקח. ולכן אינו יכול להחזיר.

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה גֶּזֶל הֶדְיוֹט יוֹתֵר מִגֶּזֶל גָּבוֹהַּ, שֶׁזֶּה הִקְדִּים חֵטְא לִמְעִילָה, וְזֶה הִקְדִּים מְעִילָה לְחֵטְא.

ו עוד אמר ר׳ לוי: קשה (חמור) גזל שגוזל הדיוט, כלומר, מאדם, יותר מגזל גבוה (הקדש), שזה בגזלן הקדים הכתוב לשון ״חטא״ ל לשון ״מעילה״, כאמור ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכיחש בעמיתו״ (יחזקאל ה, כא), ו אילו בזה המועל בהקדש, הקדים הכתוב לשון ״מעילה״ ל לשון ״חטא״, כאמור ״נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳" (יחזקאל ה, טו).

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ יִשְׂרָאֵל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וְקִלְּלָן בִּשְׁמֹנֶה, בֵּרְכָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם – מֵ״אִם בְּחֻקֹּתַי״ עַד ״קוֹמְמִיּוּת״,

ו עוד אמר ר׳ לוי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות וקללן בשמנה, כיצד? — ברכן בעשרים ושתים — מ״אם בחקתי תלכו״ (יחזקאל כו, ג) המתחיל באות א׳, עד ב״קוממיות״ (יחזקאל כו, יג) הנגמר באות ת׳,

וְקִלְּלָן בִּשְׁמוֹנֶה – מִ״וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ״ עַד ״וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם״;

וקללן בשמונה — מ״ואם בחקתי תמאסו״ (יחזקאל כו, טו) עד ״ואת חקתי געלה נפשם״ (יחזקאל כו, מג); הרי שמונה אותיות (מו׳ של ״ואם״ עד מ׳ שב״נפשם״),

וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בֵּרְכָן בִּשְׁמוֹנֶה וְקִלְּלָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, בֵּרְכָן בִּשְׁמוֹנֶה

ואילו משה רבינו שבשר ודם הוא, ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, כיצד? ברכן בשמונה —