מְשַׁגֵּשׁ אָרְחָתֵיה דְּאִימֵּיהּ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן״? לוֹמַר לְךָ, מַה שִּׁרְיוֹן זֶה – כָּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ״, מַה בֶּגֶד זֶה – כָּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל.

ר׳ יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה, הויין [יהיו] לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. ומפרשים: בעלי חכמה, דכתיב [שנאמר]:

אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אָרְחָתֵיה דְּאִימֵּיהּ? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחַדְבוֹי בַּר אַמִי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ שֶׁמְּטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם.

משגש ארחתיה דאימיה [הצעיר, עול הימים, שגרם לשבש את דרכי אימו] משמיה [משמו] של ר׳ אלעזר. מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״וילבש צדקה כשרין״ (ישעיה נט, יז)? לומר לך, מה שריון זה — כל קליפה וקליפה שממנה נעשה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה שנותן מצטרפת לחשבון גדול. ר׳ חנינא אמר: אותו רעיון נובע מהכא [מכאן], שנאמר: ״וכבגד עדים כל צדקתינו״ (ישעיה סד, ה). מה בגד זה — כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא הִסִּיט נְבֵילָה דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם!

ומעירים: אמאי קרו ליה ״עולא משגש ארחתיה דאימיה״ [מדוע קראו לו לחכם זה, הצעיר המשבש את דרכי אימו]? — שכך היה מעשה, דבעא מיניה [ששאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: מנין למצורע בימי ספורו, בשבעת הימים שהוא סופר לאחר שמתחיל להיטהר, מזמן שמביא צפרים לטהרתו עד שמביא את קרבן הטהרה, ש הוא מטמא אדם? אמר לו: הואיל ומטמא בגדים שכן נאמר שביום השביעי לטהרתו מכבס בגדיו (ויקרא יד, ט), מטמא גם אדם.

אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם מְנָלַן, לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ״. אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם מְנָלַן, לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם? אֲמַר לֵיהּ: שִׁכְבַת זֶרַע נַמִי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ.

אמר ליה [לו] רב אחדבוי: דילמא [שמא] טומאה בחבורים שאני [שונה] שבגדים הוא מטמא משום שהם מחוברים לטומאה, אבל אדם שנגע בו לא יטמא. וראיה לדבר: דהא [שהרי] אם הסיט (הזיז ממקומה) נבילה (שנחשב כנושא נבילה ומיטמא, גם אם לא נגע בה) שמטמא את הבגדים ואינו מטמא אדם!

אַהֲדַר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אִישְׁתִּיק רַב אַחַדְבוֹי בַּר אַמִי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַרָהּ לֵיהּ: חֲזֵי לְהָנֵי חַדְיַי דְּמָצֵית מִינַּיְיהוּ! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאִיתַּסֵּי.

אמר ליה [לו] רב ששת: ואלא שרץ שמטמא אדם מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא? לאו [האם לא] משום שאנו יודעים שמטמא בגדים? אמר ליה [לו]: שרץ בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו]: ״או איש אשר יגע בכל שרץ״ (ויקרא כב, ה). אמר לו רב ששת: אלא שכבת זרע שמטמא אדם מנלן [מנין לנו]? לאו [האם לא] משום שהואיל ומטמא בגדים הריהו מטמא אדם? אמר ליה [לו] רב אחדבוי: שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה [גם כן במפורש כתוב בו], שנאמר: ״או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע״ (ויקרא כב, ד) — שדרשו חכמים שהמלה ״או״ היא לתוספת, ובאה לרבות את הנוגע בשכבת זרע.

וְדַאֲתָאן עֲלָהּ, מְנָא לָן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ, וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ – מַה לְּהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם, אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם.

ומספרים: אהדר ליה בבדיחותא [ענה לו רב אחדבוי דברים אלה בבדיחות הדעת], שהיה נראה שהוא כמלגלג על שאינו יודע פסוק. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רב ששת, וכעונש על כך אישתיק [השתתק, נעשה אילם] רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה [ונשתכח תלמודו]. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה [באה אימו של רב אחדבוי ובכתה לפניו], לפני רב ששת, צווחה צווחה ולא אשגח [השגיח] בה. אמרה ליה [לו]: חזי להני חדיי דמצית מינייהו [תראה את אלה השדיים שלי שאתה ינקת מהם], שהיא היתה המניקה שלו. כיון ששמע כך בעא רחמי עליה ואיתסי [ביקש רחמים עליו והתרפא]. וכיון שגרם רב אחדבוי דבר זה לאימו היו קוראים לו מאז ״הצעיר המשבש אורחות אימו״.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בְּסֵתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״, וְאִילּוּ בְּעוֹשֵׂה צְדָקָה כְּתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף כּוֹפֶה, חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה״, אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק – חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד – מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק״ וגו׳].

ומעירים: ודאתאן עלה [וכיון שכבר הגענו אליה לשאלה זו], מנא לן [מנין לנו] שהמצורע בימי ספורו מטמא אדם? — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר׳ שמעון בן יוחי אומר: נאמר כבוס בגדים בימי ספורו, ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (כשהוא מצורע מוחלט), מה להלן בהיותו מצורע מוחלט מטמא אדם כמפורש בתורה — אף כאן בימי ספורו מטמא אדם.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, דִּכְתִיב: ״הֲלֹא פָרֹשׂ וגו׳ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וגו׳) כִּי תִרְאֶה עָרֹם״ וגו׳;

ושוב בענייני צדקה, אמר ר׳ אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר]: ״כי יגרתי מפני האף והחמה״ (דברים ט, יט), ואילו בעושה צדקה כתיב [נאמר]: ״מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה״ (משלי כא, יד). ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על זו שאמר ר׳ יצחק. שאמר ר׳ יצחק: את האף כופה מתן בסתר, אבל חמה אינו כופה, שנאמר: ״ושחד בחק חמה עזה״, לומר: אף על פי ששוחד בחיק שהוא נותן כסף לצדקה בסתר (״בחיק״) — בכל זאת חמה עזה יכולה להזיק לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר׳ יצחק: כל דיין שנוטל שחד — מביא חמה עזה לעולם, שנאמר: ״ושחד בחק חמה עזה

וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וגו׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם״ וגו׳.

". ואמר ר׳ יצחק: כל הנותן פרוטה לעני — מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, שמנחם אותו ומדבר אליו דברים טובים — מתברך באחת עשרה ברכות. ומפרטים: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב [שנאמר]: ״הלוא פרש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם״ וגו׳ (ישעיה נח, ז), ונאמר בהמשך ״אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה, תשוע ויאמר הנני״ (ישעיה נח, ח–ט). והמפייסו

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה יִמְצָא צְדָקָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה.

בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: מי שמקיים ״ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע״ (ישעיה נח, י) עליו נאמר: ״וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך״ וגו׳ עד " ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם״ (ישעיה נח, י–יב).

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה, כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ. לְאַפּוּקֵי מַאי? לְאַפּוּקֵי מִדְּדָרַשׁ רַבָּה; דְּדָרַשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר.

ואמר ר׳ יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד״ (משלי כא, כא)? וכי משום שהוא רודף צדקה לכן הוא ימצא צדקה? שלכאורה משמע שלבסוף ייעשה עני ויעשו אחרים עמו צדקה. אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה שנותן וגורם לאחרים לתת — הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה – זוֹכֶה, הָוְיָין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר, בַּעֲלֵי אַגָּדָה. בַּעֲלֵי חָכְמָה – דִּכְתִיב:

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] מ מה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם״ (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.