מָנֶה? ! מָאתָן וְאַרְבְּעִין הָווּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת; שְׁמַע מִינָּהּ: מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ: מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת וְאֵין מוֹסִיפִין יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, וּשְׁמַע מִינָּהּ: שְׁתוּתָא מִלְּבַר.

ויש לתהות: וכי שישים שקלים מנה הם? והרי מאתן וארבעין הוו [מאתים וארבעים דינרים הם]! שבכל שקל של מקרא (הקרוי במשנה ״סלע״) יש ארבעה דינרים, ואם כן נמצא שבמנה בן שישים שקלים (סלעים) יש מאתים וארבעים דינרים, ואילו אנו יודעים שבמנה יש עשרים וחמישה שקלים, דהיינו מאה דינרים! אלא שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]; שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קדש שאליו התייחס יחזקאל, כפול היה ואף מתחילה לא היה של עשרים וחמישה שקלים אלא של חמישים שקלים (כלומר, מאתים דינרים), ו ממה שיחזקאל אמר שהמנה יהא מעתה בן שישים שקלים, ולא בן חמישים, שמע מינה [למד מכאן] כי מוסיפין על המדות (ובכלל זה המטבעות) ו אולם אין מוסיפין יותר משתות. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שתותא מלבר [שישית מחושבת מבחוץ],

רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל תַּקֵּין כַּיְילָא בַּר תְּלָתָא קְפִיזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ, וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת יוֹתֵר מִשְּׁתוּת! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא כַּיְילָא חֲדַתָּא תַּקִּינִי. שְׁדַרֵיהּ לְפוּמְבְּדִיתָא וְלָא קִבְּלוּהָ, שְׁדַרֵיהּ לְפַּאפּוּנְיָא וְקִבְּלוּהָ, וְקָרוּ לֵיהּ רוֹז פַּפָּא.

כלומר, מן הסכום הסופי, הגדול יותר, שהוא חמישית מן הקטן. כגון כאן, שהוסיפו ארבעים על מאתיים, והם שישית ממאתיים וארבעים, וחמישית ממאתיים. מסופר: רב פפא בר שמואל תקין כיילא בר תלתא קפיזי [התקין מידה חדשה בת שלושה לוגים]. אמרו ליה [לו], והא [והרי] אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות ואתה מוסיף שליש על המידה הקיימת של חצי קב (שהיא שני לוגים)! אמר להו [להם]: אנא כיילא חדתא תקיני [אני מידה חדשה תיקנתי]. שדריה [שלחה], את המידה הזו, לפומבדיתא ולא קבלוה, שדריה [שלחה] ל עיר פאפוניא וקבלוה, וקרו ליה [וקראו לה] רוז (המידה של) פפא.

(סִימָן: אוֹצְרֵי פֵירוֹת אֵין אוֹצְרִין וְאֵין מוֹצִיאִין וְאֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים מַתְרִיעִין וְלֹא מוֹצִיאִין).

(סימן להלכות הבאות: אוצרי פירות אין אוצרין ואין מוציאין ואין משתכרין פעמים בביצים מתריעין ולא מוציאין).

תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹצְרֵי פֵירוֹת, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַקְטִינֵי אֵיפָה, וּמַפְקִיעֵי שְׁעָרִים – עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה״, וּכְתִיב: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אוצרי פירות הצוברים פירות רבים ונמנעים למוכרם, ושומרים אותם ברשותם על מנת שיוכלו למוכרם ביוקר לאחר זמן עקב המחסור בהם ולהגדיל רווחיהם, ומלוי ברבית, ומקטיני איפה, שמוכרים במידות קטנות מן השיעור הנכון, ומפקיעי שערים, שמוכרים ביותר מן השער הנהוג באותו מקום — עליהן הכתוב אומר: ״לאמר מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה״ (עמוס ח, ה), וכתיב [ונאמר]: ״נשבע ה׳ בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם״ (עמוס ח, ז).

אוֹצְרֵי פֵירוֹת – כְּגוֹן מַאן? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שַׁבְּתַי אַצָּר פֵּירוֹת.

אוצרי פירות — כגון מאן [מי]? אמר ר׳ יוחנן: כגון שבתי אצר פירות, שהיה קונה ואוגר פירות רבים ואחר כך היה מוכרם ביוקר.

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְזַבֵּין לְהוּ לְפֵירֵי בְּתַרְעָא חָרְפָא כְּתַרְעָא חָרְפָא, שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ מַשְׁהֵי לְפֵירֵי וּמְזַבֵּין לְהוּ בְּתַרְעָא אַפְלָא כְּתַרְעָא חָרְפָא. שְׁלַחוּ מִתָּם: טָבָא דְּאַבָּא מִדִּבְרָא. מַאי טַעֲמָא? תַּרְעָא דִּרְוַוח – רְוַוח.

אבוה [אביו] של שמואל מזבין להו לפירי בתרעא חרפא כתרעא חרפא [היה מוכר פירות בשער החריף, בזמן שהפירות בזול, כשער החריף, כמחיר הזול]. שמואל בריה [בנו] שינה ממנהג אביו, והוא היה משהי לפירי [משהה את הפירות אצלו] ומזבין להו בתרעא אפלא כתרעא חרפא [ומוכר אותם בשער האפיל, בזמן מאוחר יותר, כאשר המחירים גבוהים יותר, כמחיר השער החריף, הזול]. שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: טבא דאבא מדברא [טוב מעשהו של האב משל בנו]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — תרעא [השער] שרווח — רווח, שאם יש פירות בשוק והשער זול בתחילה, שוב לא יעלה המחיר הרבה במשך השנה, ונמצא זה שמוכר פירות בשעת השער החריף, כאביו של שמואל, מסייע לאנשים לאורך כל השנה. אך אם השער גבוה מתחילה שוב לא ניתן להוריד אותו בקלות.

אָמַר רַב: עוֹשֶׂה אָדָם אֶת קַבּוֹ אוֹצָר. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵין אוֹצְרִין פֵּירוֹת דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן: יֵינוֹת, שְׁמָנִין וּסְלָתוֹת. אֲבָל תַּבְלִין, כַּמּוֹן וּפִלְפְּלִין – מוּתָּר; בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּלוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק, אֲבָל בְּמַכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ – מוּתָּר.

אמר רב: עושה אדם את קבו אוצר, שרשאי אדם להשהות לזמן מאוחר יותר את מכירת הקב שלו, כלומר, את יבול שדותיו שלו, ואינו חושש משום איסור אצירת פירות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנין וסלתות, אבל תבלין, כמון ופלפלין — מותר. במה דברים אמורים — בלוקח (קונה) מן השוק, אבל במכניס משלו, ממה שגידל שדהו — מותר.

וּמוּתָּר לְאָדָם לֶאֱצוֹר פֵּירוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים: עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּשְׁבִיעִית, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית;

ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל שלש שנים, שהן: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית, מפני שאין עבודת אדמה בשביעית, ויש לחשוש שיעלו המחירים הרבה, ויהא מחסור ממשי באוכל.

וּבִשְׁנֵי בַצּוֹרֶת – אֲפִילּוּ קַב חֲרוּבִין לֹא יֶאֱצוֹר, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס מְאֵרָה בַּשְּׁעָרִים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לְפוּגָא שַׁמָּעֵיהּ: פּוֹק אֱצַר לִי פֵּירֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים: עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּשְׁבִיעִית, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

ובשני בצורת — אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה (קללה) בשערים, שהכל חוששים ומפחדים מן המחסור, וכל תנודה בשוק יכולה לגרום לעליית שערים גדולה. וכן הלכה למעשה, וכפי שאמר ליה [לו] ר׳ יוסי בר׳ חנינא (שהיה בארץ ישראל) לפוגא שמעיה [שמשו]: פוק אצר [צא, אסוף] לי פירי [פירות] עבור שימושי במשך שלש שנים: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מוֹצִיאִין פֵּירוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן: יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת; רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מַתִּיר בְּיַיִן, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט אֶת הַתִּיפְלָה. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, כָּךְ אֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְסוּרְיָא; וְרַבִּי מַתִּיר

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנים וסלתות מפני שגורם להתייקרות בארץ. ר׳ יהודה בן בתירא מתיר ביין, מפני שממעט על ידי כך את התיפלה (זנות). וכשם שאין מוציאין פירות מארץ לחוץ לארץ, כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא שהיא נחשבת לענין זה כחוץ לארץ. ורבי מתיר