נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי זֶרַע, אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה לוֹקְחִין אוֹתוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

נותן לו דמי זרע, שרוב זרעי הפשתן שימושם לזריעה. אמרו לו: הרבה לוקחין (קונים) אותו לדברים אחרים ולא לזריעה.

מַאן תַּנָּאֵי? אִילֵימָא רַבִּי יוֹסֵי וְ״אָמְרוּ לוֹ״ – תַּרְוַיְיהוּ בָּתַר רוּבָּא אָזְלִי, מָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דֶּאֱינָשֵׁי, וּמָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דִּזְרִיעָה!

ושואלים: מאן תנאי [מי הם אותם התנאים] שאמרנו שחולקים בשאלה האם הולכים אחר הרוב בממונות? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לר׳ יוסי ו אותם המצויינים כ ״אמרו לו״, והרי תרוייהו בתר רובא אזלי [שניהם אחר הרוב הולכים], אלא שנחלקו אחר איזה רוב יש ללכת: מר אזיל בתר רובא דאינשי [חכם זה, ״אמרו לו״, הולך אחר רוב האנשים], שמספר האנשים שקונים לדברים אחרים גדול מהקונים לזריעה, ומר אזיל בתר רובא [וחכם זה, ר׳ יוסי, הולך אחר רוב] הזריעה שרוב הזרעים הנמכרים — נמכרים לזריעה!

אֶלָּא, אִי תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, אִי תַּנָּא קַמָּא וְ״אָמְרוּ לוֹ״.

אלא, מחלוקת התנאים בענין רוב בממונות היא אי [או] מחלוקתם של ה תנא קמא [הראשון] ור׳ יוסי, אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ו״אמרו לו״, שהתנא הראשון סבור שאין הולכים בממון אחר הרוב.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ נוֹתֵן לוֹ? דְּמֵי זֶרַע וְלֹא הוֹצָאָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הוֹצָאָה.

על האמור שזרעוני גינה שלא צמחו חייב באחריותם תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו נותן לו המוכר לקונה? — דמי זרע, דמי הזרעים עצמם ו אולם לא הוצאה שהוציא בזריעתם, כגון שכירת פועלים וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף את ההוצאה משלם לו.

מַאן ״יֵשׁ אוֹמְרִים״? אֲמַר רַב חִסְדָּא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה? אמר רב חסדא: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא.

הֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אִילֵימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּמַתְנִיתִין, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ, וַאֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן; הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

ושואלים: הי [לאיזה] דבר מדברי רבן שמעון בן גמליאל מתכוון רב חסדא? אילימא [אם תאמר] רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין [של משנתנו], דתנן [ששנינו במשנה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, ונדייק: הא [אבל] אם מכר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל — חייב באחריותן.

אֵימָא סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן; תַּנָּא קַמָּא נַמִי הָכִי קָאָמַר: זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן!

אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן; והרי התנא קמא [הראשון] נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר] כפי שדייקנו: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, ומכאן: הא [אבל] זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן!

אֶלָּא לָאו הוֹצָאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מָר סָבַר: דְּמֵי זֶרַע, וּמָר סָבַר: אַף הוֹצָאָה.

אלא לאו [האם לא] נאמר כי בענין הוצאה איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שנותן לו רק דמי זרע, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שנותן לו אף הוצאה, ומכאן סבור רב חסדא שרבן שמעון בן גמליאל הוא ״יש אומרים״ שבברייתא.

מִמַּאי? דִּלְמָא אִיפְּכָא! הָא לָא קַשְׁיָא, כָּל תַּנָּא בַּתְרָא לִטְפוּיֵי מִילְּתָא קָא אָתֵי.

על כך יש להקשות: ממאי [ממה] אתה יודע שרבן שמעון בן גמליאל הוא האומר שמשלם אף דמי הוצאה? הרי במשנה לא מפורש במה נחלקו, דלמא איפכא [שמא ההיפך], שתנא קמא הוא זה האומר שמשלם לו גם דמי הוצאה! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן כל תנא שדבריו באו בתרא [מאוחר], לטפויי מילתא קא אתי [להוסיף דברים על מה שלפניו הוא בא], ולפיכך יש לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל כהוספה על דברי התנא הראשון.

וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְחַסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ, אֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן!

ומקשים קושיה אחרת: ודלמא [ושמא] כולה, כל המשנה, שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, ואם כן ממשנתנו אין להוכיח שרבן שמעון בן גמליאל חולק בענין הוצאה!

אֶלָּא הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחוֹן, וְלֹא לְתָתָן, וַעֲשָׂאָן סוּבִּין אוֹ מוּרְסָן. קֶמַח לַנַּחְתּוֹם, וַאֲפָאוֹ פַּת נִיפּוּלִין. בְּהֵמָה לַטַּבָּח, וְנִיבְּלָהּ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר;

אלא רב חסדא, שאמר שדברי ״יש אומרים״ דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, כוונתו להא [זו] שאמר רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוליך חטין לטוחן לטחון, ולא לתתן (לא נתנם במים לפני הטחינה כדי לרככן ולהפריד מהן את קליפתן), ועשאן בטחינה סובין פסולת דקה, או מורסן שהוא קמח מעורב בפסולת גסה, של שיירי קליפות החיטים. או שנתן אדם קמח לנחתום כדי לאפותו, ואפאו הנחתום פת ניפולין שמתפוררת לחתיכות. או שנתן אדם בהמה לטבח (שוחט) לשוחטה, וניבלה עשה אותה נבילה בשחיטתו — על כל אלה חייב בעל המלאכה לשלם, מפני שהוא כ שומר נושא שכר ומשלם מה שהזיק ברשלנות כזו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ וּדְמֵי בוֹשֶׁת אוֹרְחָיו. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, הַמּוֹסֵר סְעוּדָה לַחֲבֵרוֹ וְקִלְקְלָהּ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בָשְׁתּוֹ וּדְמֵי בוֹשֶׁת אוֹרְחָיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לו גם דמי בושתו ודמי בושת אורחיו, אם על סמך זה הזמין אורחים לסעודה, ועתה בעל המלאכה לא יכול לתת להם אוכל. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו שיכין עבורו וקלקלה החבר — נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.

עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, כָּל זְמַן שֶׁמַּפָּה פְּרוּסָה – אוֹרְחִין נִכְנָסִין, נִסְתַּלְּקָה הַמַּפָּה – אֵין הָאוֹרְחִין נִכְנָסִין.

ודרך אגב מוסיפים: עוד מנהג גדול היה בירושלים, כשהיו עושים סעודה או משתה היתה מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה — אורחין נכנסין, שיודעים שיש מקום לסעוד שם. נסתלקה המפה — אין האורחין נכנסין עוד.

מתני׳ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע טִנּוֹפֶת לִסְאָה; תְּאֵנִים – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתוּלָּעוֹת לְמֵאָה; מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה; קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטָסוֹת לְמֵאָה.

המוכר פירות (מיני תבואה וכיוצא בהם) לחבירו — הרי זה הקונה, מקבל עליו רובע קב של טנופת (מיני לכלוך), ל כל סאה מהפירות שקנה. הקונה תאנים — מקבל עליו עשר תאנים מתולעות ל כל מאה. הקונה מרתף של יין — מקבל עליו עשר חביות קוססות חמוצות מעט, למאה. הקונה קנקנים בשרון — מקבל עליו עשר פיטסות (כדים רעים) למאה.

גמ׳ תָּאנֵי רַב קְטִינָא: רוֹבַע קִטְנִית לִסְאָה. וְעַפְרוּרִית לָא? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: בּוֹרֵר צְרוֹר מִגָּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ

תאני [שנה] רב קטינא: ״רובע טינופת״ שאמרו במשנה, אין הכוונה ללכלוך ממש, עפר וכיוצא בו, אלא לרובע קטנית ל כל סאה של פירות. ושואלים: ו כי עפרורית לא מקבל הקונה על עצמו? והאמר [והרי אמר] רבה בר חייא קטוספאה (מקטיספון) משמיה [משמו] של רבה: מי שבורר צרור (אבן או עפר) ומוציא אותו מגרנו של חברו —