דְּאָמַר רָבָא: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְאוֹמֵר עָלָיו קִידּוּשׁ הַיּוֹם!

אמר רבא: סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו על המיץ היוצא ממנו קידוש היום, ואינו צריך להמתין עד שייעשה יין!

וְאֶלָּא לְמַעוּטֵי מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ – וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר!

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] יין הבא מפיה ומשוליה (תחתיתה) של החבית, שיש בפיה תערובת יין וקמחים שונים ובשוליה יש שמרים, ו אולם גם כאן הא תני [הרי שנה] ר׳ חייא: מפיה ומשוליה של חבית לא יביא יין לנסכים, ואם הביא — כשר, ואם כן, הוא כשר אף לכתחילה לקידוש!

וְאֶלָּא לְמַעוּטֵי יַיִן כּוּשִׁי, בּוֹרֵק, הֵילִיסְטוֹן, שֶׁל מַרְתֵּף, שֶׁל צִמּוּקִים – וְהָא תַּנְיָא: בְּכוּלָּן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר!

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] סוגי יין גרועים, כגון: יין כושי (שחור), בורק (לבן), היליסטון (מתוק), יין של מרתף, כלומר, יין סתם שלא נבדק ויש חשש שכולו או מקצתו החמיץ, וכן יין של צמוקים? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בכולן, בכל אלה שנזכרו, לא יביא לנסכים, ואם הביא — כשר, וכל שכן שיהא כשר לקידוש!

וְאֶלָּא לְמַעוּטֵי יַיִן קוֹסֵס, מָזוּג, מְגוּלֶּה, וְשֶׁל שְׁמָרִים, וְשֶׁרֵיחוֹ רַע. דְּתַנְיָא: בְּכוּלָּן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא פָּסוּל.

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] יין קוסס (שהחל להחמיץ), או מזוג במים, או מגולה שנתגלה כיסויו ויש חשש ששתה ממנו נחש, ושל שמרים שמיצו מהם יין, ו יין שריחו רע, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכולן, בכל אלה שנזכרו לא יביא לנסכים, ואם הביא — פסול, ועדיין יש לשאול: מבין כל אלה הנזכרים

לְמַעוּטֵי מַאי? אִי לְמַעוּטֵי קוֹסֵס, פְּלוּגְתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הִיא!

למעוטי מאי [למעט את מה] לענין קידוש אמר רב? אי למעוטי [אם למעט] יין קוסס, הרי פלוגתא [מחלוקת] של ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי היא (לעיל בבא בתרא צו,א), האם יין כזה בכלל נחשב יין!

אִי לְמַעוּטֵי מָזוּג – עַלּוּיֵי עַלְיֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם!

אי למעוטי [אם למעט] יין מזוג, הלא עלויי עלייה [עילה השביח אותו] על ידי המזיגה, שאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: אף שחכמים סבורים שמברכים ״הגפן״ על יין גם כשאינו מזוג, שלא כדעת ר׳ אליעזר, מכל מקום מודים חכמים לר׳ אליעזר בכוס של ברכה, שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, משמע שלענין ברכה וקידוש דווקא יין מזוג הוא המובחר!

אִי לְמַעוּטֵי מְגוּלֶּה – סַכָּנָה הִיא!

אי [אם] תאמר למעוטי [למעט] מגולה, אין צריך לומר שאין אומרים עליו קידוש, כי סכנה היא בכלל לשתות ממנו, שמא שתה ממנו נחש והטיל בו ארס!

אִי לְמַעוּטֵי שֶׁל שְׁמָרִים; הֵיכִי דָּמֵי? אִי דִּרְמָא תְּלָתָא וַאֲתָא אַרְבָּעָה – חַמְרָא מְעַלְּיָא הוּא, אִי דִּרְמָא תְּלָתָא וַאֲתָא תְּלָתָא וּפַלְגָּא – פְּלוּגְתָא דְּרַבָּנַן וַאֲחֵרִים הִיא!

אי למעוטי [אם למעט] יין של שמרים, היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי דרמא תלתא ואתא [אם שהטיל שלוש מידות מים לתוך השמרים ובא, יצא] משם משקה שיש בו ארבעה מידות, והלא חמרא מעליא [יין מעולה] הוא! אי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא [אם שהטיל שלושה ובא, יצא, משקה שיש בו שלושה ומחצה], פלוגתא דרבנן [מחלוקת של חכמים] ואחרים היא, והלכה כחכמים, שאין זה קרוי יין כלל!

אֶלָּא לְמַעוּטֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְמַעוּטֵי מְגוּלֶּה. וְאַף עַל גַּב דְּעַבְרֵיהּ בִּמְסַנֶּנֶת, כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲפִילּוּ הָכִי – ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ״.

אלא יש לומר, שרב בא למעוטי [למעט] יין שריחו רע שאין מקדשים עליו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא למעוטי [למעט] יין מגולה. ואף על גב דעבריה [ואף על פי שהעביר אותו] במסננת, כ דברי ר׳ נחמיה שלדעתו על ידי כך מיתקן היין ואין חשש לסכנה, אפילו הכי [כך] אמר רב שפסול הוא לקידוש, משום שנאמר: ״הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך״ (מלאכי א, ח), שמכאן למדים כי דבר שאין נותנים אותו כמתנה לאדם חשוב אף אין משתמשים בו לצורך גבוה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא חֲמוּהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא מֵרָבָא: חֲמַר חִוַורְיָין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ״אַל תֵּרֵא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.

ועוד בענין זה של יין הכשר לקידוש, בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא חמוה [חמיו] של רב משרשיא מרבא: חמר חווריין [יין לבן], מהו דינו, האם מותר להשתמש בו לצורך נסכים או קידוש? אמר ליה [לו]: הרי נאמר: ״אל תרא יין כי יתאדם״ (משלי כג, לא), משמע שהצבע האדום הוא שבחו של היין, ואם אינו אדום אינו ראוי.

״קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן״ וכו׳. תָּאנָא: פִּיטָסוֹת נָאוֹת וּמְגוּפָּרוֹת.

שנינו במשנה שבמכירת קנקנים בשרון מקבל הקונה על עצמו עשר פיטסות (קנקנים שאינם עשויים כל צורכם) למאה. תאנא [שנה החכם] שמכל מקום אינו מקבל עליו אלא פיטסות (כדים גדולים) נאות ומגופרות שעשו אותן עם גופרית כדי לחזקן. ואם לא כן — אינו מקבל, לפי שהן לא ראויות מתחילתן כלל לשימוש.

מתני׳ הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵירוֹ וְהֶחְמִיץ – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ: ״יַיִן

המוכר יין לחבירו והחמיץ היין לאחר מכן — אינו חייב באחריותו, ופטור המוכר מלשלם ללוקח. אבל אם ידוע שיינו של מוכר זה מחמיץ — הרי זה מקח טעות, שהרי התכוון הקונה לקנות יין המשתמר. ואם אמר לו המוכר: ״יין