מִשּׁוּם חֲשַׁד אִשְׁתּוֹ.

משום חשד אשתו בגלל בעל הבור. שכיון שבעל הבור יודע שאין הוא יכול לפתוח את הבור אלא על ידי המפתח האחר שנמצא ברשות בעל הבית — לא יכנס בשעות שבעל הבית אינו מצוי בביתו, וכך לא יבוא הבעל לחשוד בו שהוא מתייחד שם עם אשתו.

מתני׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּינָּה לִפְנִים מִגִּינָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו ויש לו זכות לעבור דרך גינת חבירו אל גינתו — נכנס לגינתו בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ולא בשעות שאינן מקובלות, שלא יפריע לבעל הגינה. ו אף שמותר לו עצמו לעבור בגינת חבירו, אינו מכניס לתוכה תגרין שיבואו לקנות מן הגינה שלו, הפנימית, משום שמרבים המולה והורסים הזריעה, ו כן לא יכנס מתוכה על מנת להיכנס לתוך שדה אחרת הסמוכה לה. והחיצון בעל הגינה החיצונית, זורע את הדרך לגינה הפנימית.

נָתְנוּ לוֹ דֶּרֶךְ מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצֶה, וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת. זֶה וְזֶה אֵינָן רַשָּׁאִים לְזוֹרְעָהּ.

אבל אם נתנו לו לבעל הגינה הפנימית דרך בגינה החיצונית שאינה עוברת באמצע גינתו של החיצון, אלא מן הצד, מדעת (בהסכמת) שניהן — נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה, ומכניס לתוכה תגרין, ו אולם לא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. זה וזה, גם בעל הגינה הפנימית וגם בעל הגינה החיצונית, אינן רשאים לזורעה לאותה דרך העוברת מן הצד.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אַמָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – נוֹתֵן לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת לְתוֹכָהּ, וְאַמָּה מִכָּאן וְאַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ; ״אַמָּה בֵּית הַקִּילוֹן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – נוֹתֵן לוֹ אַמָּה אַחַת לְתוֹכָהּ, וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מי שאמר לחבירו ״אמה (תעלת מים) לצורך בית השלחין (שדה המושקה בידי אדם) אני מוכר לך״ — נותן לו שטח ברוחב שתי אמות ל צורך תוכה (חללה) של התעלה הזו, ו עוד אמה מכאן ואמה מכאן ל שני אגפיה (צידיה) המוגבהים. אם אמר לו ״אמה בית הקילון (שהיא תעלת מים קטנה יותר מאמה בית השלחין) אני מוכר לך״ — נותן לו אמה אחת לתוכה של התעלה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.

וְאוֹתָן אֲגַפַּיִים מִי זוֹרְעָם? רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה זוֹרְעָם; רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹטְעָם. מַאן דְּאָמַר זוֹרְעָם – כָּל שֶׁכֵּן נוֹטְעָם; וּמַאן דְּאָמַר נוֹטְעָם, אֲבָל זוֹרְעָם – לָא, חַלְחוּלֵי מְחַלְחוּלֵי.

ושואלים: ואותן אגפיים מי זורעם, למי הרשות בידו להשתמש בהם לצורך זריעה? רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם; רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם, שמותר לו לנטוע בהם אילנות. ומעירים בהסבר שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] זורעם, שמותר לבעל השדה לזרוע אותם, כל שכן נוטעם. ומאן דאמר [ומי שאומר] נוטעם — דווקא לכך יש לו זכות, אבל זורעם — לא, כי חלחולי מחלחולי [מחלחלים, מתפשטים] הזרעים באדמה, מרפים אותה, ומזיקים בכך לאמת המים.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁכָּלוּ אֲגַפֶּיהָ – מְתַקְּנָהּ מֵאוֹתָהּ שָׂדֶה, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא כָּלוּ אֲגַפֶּיהָ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה.

ו עוד בענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו (התפוררו ונעלמו) אגפיה — מתקנה מ האדמה שבאותה שדה הסמוכה לה, למרות שהשדה אינה שלו, כי בידוע שלא כלו אגפיה של אותה אמה אלא באותה שדה, לשם התפזר העפר.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא, וְלֵימָא לֵיהּ: מַיָּיךְ אַשְׁפְּלוּהָ לְאַרְעֵיךְ! אֶלָּא אֲמַר רַב פַּפָּא: שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל השדה לבעל האמה: מייך אשפלוה לארעיך [המים שעברו באמה שלך הם שהשפילו את אדמתך] הם שסחפו את האדמה איתם, ולא נכנסה לשדה שלי! אלא אמר רב פפא: טעם הדבר איננו זה, אלא שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה כאשר נתן לבעל האמה זכות לתעלה, שישתמש באדמה שלו לצורך תיקון אגפיה של האמה.

מתני׳ מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד – מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ.

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה מהם, חסם את הדרך הזו לפני הרבים, ונתן להם במקומה דרך אחרת מן הצד בתוך שדהו — מה שנתן לרבים נתן, ו גם שלו, הדרך שנטל מהם — לא הגיעו, והם רשאים להמשיך להשתמש בה.

דֶּרֶךְ הַיָּחִיד – אַרְבַּע אַמּוֹת, דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – אֵין לָהּ שִׁיעוּר. הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ: בֵּית אַרְבָּעָה קַבִּין.

ועוד בדיני מכירת קרקעות ודרכים: דרך היחיד, כגון המוכר לחבירו דרך לעבור בתוך שדהו — רוחבה הוא ארבע אמות. דרך הרבים — שש עשרה אמה. דרך המלך — אין לה שיעור רוחב קבוע, אלא לפי מה שיקבע המלך בכל מקרה ומקרה. דרך הקבר שעושים לצורך הלוויה — גם היא אין לה שיעור. המעמד המקום שבו היו עומדים לנחם את האבלים — דייני צפורי אמרו כי שיעורו בית (שטח זריעה של) ארבעה קבין (שני שליש של בית סאה).

גמ׳ אַמַּאי שֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ? לִינְקוֹט פַּזְרָא וְלֵיתֵיב! שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא?

על ההלכה הראשונה במשנה, שואלים: אמאי [מדוע] שלו לא הגיעו, ואין הוא זכאי לקבל לעצמו את הדרך? והרי נתן לרבים דרך חילופית! אם משום שאינו יכול להתדיין בבית הדין עם כל עובר — לינקוט פזרא וליתיב [שיקח מקל וישב] בדרך וימנע מאנשים לעבור! ומכיון שלא התירו לעשות כן שמעת מינה [האם לומד אתה מכאן]: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו] אפילו במקום פסידא [הפסד]?

אֲמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתֵּן לָהֶן דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רַב מְשָׁרְשִׁיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אֲמַר: בְּנוֹתֵן לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אכן, מעיקר הדין רשאי היה לעשות זאת, ואולם גזירה היא שגזרו חכמים שלא יחסום את דרכם הקודמת של הרבים, גם אם הוא נותן להם דרך חילופית, שמא יתן להן דרך עקלתון שמעקמת ומאריכה את דרכם. רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: מדובר במשנה בנותן להם דרך עקלתון במקום הדרך הישירה שהיתה להם מקודם, שאין לו רשות לעשות כן, והרבים רשאים להמשיך ללכת בדרך הקודמת.