Bava Kamma

בבא קמא

Rashi explains that the use of this phrase here is referring to Torah study, while in his commentary to the parallel passage in tractate Bava Metzia (30b), he explains that it is referring to a trade, which enables people to provide for themselves.

The core of their existence

בֵּית חַיֵּיהֶם

The Riaf explains that this means to conduct oneself as the verse states: “That they may keep the way of the Lord, to do righteousness and justice” (Genesis 18:19). Alternatively, the Maharsha explains that this is in accordance with the verse: “After the Lord your God shall you walk” (Deuteronomy 13:5), which the Sages interpret to mean that one should strive to emulate God’s attributes, e.g., just as God clothes the naked, so should you.

The way, this is referring to acts of kindness

אֶת הַדֶּרֶךְ זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים

פירש רש״י כאן — זו תלמוד תורה, שהיא דרך החיים הראויה. ואילו במסכת בבא מציעא (ל,ב) פירש: זו אומנות, שממנה אנשים מתפרנסים.

בית חייהם

עיונים

שנאמר ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח, יט) (ריא״ף). או כפי שפירשו חז״ל את הפסוק ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״ (דברים יג, ה) — הלך אחר מידותיו, מה הוא מלביש ערומים וכו׳ (מהרש״א).

הדרך זו גמילות חסדים

והלימוד הוא מן המלים ״ילכו בה״, לפי שביקור חולים נעשה בהכרח על ידי שהולך לביתו של החולה ודואג לצרכיו. ורש״י מביא מן האמור במסכת בבא מציעא (שם) כי לא כללו דבר זה במצוות גמילות חסדים, משום שהמבקר את החולה נוטל לעצמו משהו מחוליו, ובכל זאת צריך אדם לבקר את החולה.

ילכו זו ביקור חולים

ופירשו שהדבר נלמד מלשון ״בה״, כלומר דבר המצוי בתוך האדמה ולא מעליה (ריא״ף). ויש שפירשו ״בה״ שאין תכלית עשייתה אלא בה עצמה, שהיא מצוה שאין לו לעושה הנאה ממנה, שאינו מצפה שיחזירו לו כגמולו, מה שאין כן בשאר גמילות חסד שעושה, ושמשום כך קוראים לה ״גמילות חסד של אמת״ (מהרש״א). ורש״י מביא עוד מן האמור במסכת בבא מציעא שהחידוש בדבר, שאינו נכלל בתוך השם הכללי של גמילות חסדים, הוא שצריך להשתדל ולעסוק במצוה זו גם כאשר העושה הוא אדם שאין זה מכבודו לעסוק בדבר כגון זה.

בה זו קבורה

כי ״המעשה״ בדרך כללית כוונתו המעשה שעל כל אדם לעשותו, והוא הדין, שהוא חובת כל אדם. ו״אשר יעשון״ אינו בגדר ציווי, שבית דין אינם יכולים לכפות על האדם דבר זה, אלא הוא הדבר שמוטל עליו להשתדל לעשותו מעצמו (מהרש״א).

אשר יעשון

the core of their existence, <note data-assoc="n"/>i.e., Torah study, which is the source of life. “The way”; this is referring to acts of kindness. <note data-assoc="n"/>“They must walk”; this is referring to visiting the sick. “Wherein”; this is referring to the burial of the dead. “The work”; this is referring to conducting oneself in accordance with the law. “That they must do”; this is referring to conducting oneself beyond the letter of the law. This indicates that the Torah mandates that people conduct themselves beyond the letter of the law.

בֵּית חַיֵּיהֶם, ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״יֵלְכוּ״ – זוֹ בִּיקּוּר חוֹלִים, ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה, ״אֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין, ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

There is a dispute among the commentaries with regard to the meaning of this statement. Some say that like Rabbi Ḥiyya, Rabbi Elazar was an expert in assessing coins, and he became liable to pay for any potential damage through Reish Lakish stating that he relies upon his assessment. According to this, even an expert is liable to pay a person who, in asking his opinion, states that he is relying upon his answer (Haggahot Asheri, citing Mahariḥ). Others explain the Rabbi Elazar was not an expert, and they understand from this Gemara that even a non-expert is exempt from liability unless he is told that his opinion is being relied upon (Rif). According to the opinion of Tosafot, who also say that Rabbi Elazar was not an expert, a non-expert is always liable, and Reish Lakish was simply warning Rabbi Elazar of his liability, despite there being no need to do so. Tosafot further explain that if he had been an expert, even if he had been told explicitly that he is being relied upon, he would still be exempt from liability.

Realize that I am relying on you

חֲזֵי דַּעֲלָךְ קָא סָמְכֵינָא

If a non-expert is shown a dinar even without being paid for his assessment, he is liable to pay for his error only if he was told: Realize that I am relying on you, as demonstrated by the incident with Rabbi Elazar (Gra). This is because one who informs an expert of this fact demonstrates that only the expert’s judgment, and not that of anyone else, is being relied upon (Rif; Rambam). Some say that even if he is not told that he is being relied upon he is still liable (Tur, citing Rosh), but the halakha is in accordance with the first opinion (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Sekhirut 10:5; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 306:6).

הפוסקים נחלקו בהבנת הדברים. שיש סבורים שר׳ אלעזר מן הסתם היה מומחה כר׳ חייא, והוא נתחייב משום אמירה זו, ולפיכך אפילו אומן חייב לשלם אם יאמר לו השואל שעליו הוא סומך (מהרי״ח, בהגהות אשרי). ויש שהבינו שר׳ אלעזר היה הדיוט (ומכל מקום לא אומן מומחה), ולכן למדו מכאן שאף הדיוט פטור אם אין אומרים לו במפורש שסומכים על דעתו (רי״ף). ולדעת התוס׳, שאף הם הבינו שר׳ אלעזר לא היה מומחה כר׳ חייא, הדיוט חייב בכל מקרה, ומה שאמר ריש לקיש היה רק כדי להודיעו ולהזהירו, אבל לא היה צורך לכך מן הדין שאם מומחה גמור הוא — אפילו באמירה מפורשת פטור.

חזי דעלך קא סמכינא

המראה דינר לאדם שאינו בקי גדול, אפילו היה הדבר בחינם, דווקא אם אמר לו ״ראה שעליך אני סומך״ — הרי זה חייב לשלם, כמעשה דרבי אלעזר (גר״א) שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו, ואינו מראה לאחרים (רי״ף, רמב״ם). ויש אומרים שאפילו בסתם — חייב (טור בשם הרא״ש), וסברא ראשונה עיקר. (רמב״ם ספר משפטים הלכות שכירות פ״י ה״ה. שו״ע חו״מ שו, ו).

חזי דעלך קא סמיכנא

אורח ההלכה

The Gemara relates: Reish Lakish presented a dinar to Rabbi Elazar so that the latter would assess it. Rabbi Elazar said: It is a proper coin. Reish Lakish said to him: Realize that I am relying on you. <note data-assoc="nh"/>Rabbi Elazar said to him: What is the purpose of stating that you are relying on me? Is it so that if this dinar is later found to be bad, I will be required to exchange it for you with a good dinar? But it is you who said that it is Rabbi Meir who is of the opinion that there is liability for damage caused by indirect action, even if he did not directly cause damage to the property. What, is it not that you intended to say: This is the opinion of Rabbi Meir, but we do not hold in accordance with his opinion?

רֵישׁ לָקִישׁ אַחֲוֵי לֵיהּ דִּינָרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר: מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי, דַּעֲלָךְ קָא סָמְכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי סָמְכַתְּ עֲלַי מַאי לְמֵימְרָא, דְּאִי מִשְׁתַּכַּח בִּישָׁא בָּעֵינָא לְאִיחְלוּפֵי לָךְ? וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: רַבִּי מֵאִיר הוּא דְּדָאֵין דִּינָא דְּגַרְמֵי, מַאי לָאו רַבִּי מֵאִיר וְלָא סְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ?

The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that there is liability for damage caused by indirect action, which, according to the Rambam, means that anyone who causes damage to another’s property, even if not by any direct action, is liable to pay for the damage. Some distinguish between the cases attributed to Rabbi Meir that are cited in the Gemara, where there is liability for indirect action, and other similar cases in which the damage is merely attributed to causation (gerama), and the one who caused the damage is exempt (Rabbeinu Yitzḥak; Rosh). Some hold that one who regularly causes damage by causation is penalized and held liable (Rema, citing Rabbi Yitzḥak ben Avraham), but the Shakh writes that liability should not extend beyond the cases specified in the Gemara (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 7:11; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 386:1–3).

And we do hold in accordance with his opinion

וּסְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ

מסקנת ההלכה היא כר׳ מאיר שדן דינא דגרמי. והוא לפי הרמב״ם שכל הגורם להזיק ממון חבירו, אף שהוא לא עשה מעשה בידיים — חייב לשלם. ויש שחילקו בין המקרים המפורשים בדברי ר׳ מאיר ובגמרא שבהם אדם חייב משום דינא דגרמי, לבין כל מעשה אחר מעין זה שהוא גרמא בניזקין ופטור (ר״י ורא״ש). ויש אומרים שכל מעשה של גרמא בנזיקין שהוא מצוי, ורגיל — חייב משום קנס (רמ״א בשם ריצב״א). וכתב הש״ך שאין להבין מכאן שניתן להוסיף על המקרים המפורשים בתלמוד. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ״ז הי״א. שו״ע חו״מ שפו, א–ג).

וסבירא לן כותיה

Reish Lakish said to him: No, I intended to say that this is the opinion of Rabbi Meir, and we do hold in accordance with his opinion. <note data-assoc="h"/>

אֲמַר לֵיהּ: לָא, רַבִּי מֵאִיר וּסְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ.

The Gemara asks: Which statement of Rabbi Meir is Rabbi Elazar referring to? If we say it is this statement of Rabbi Meir, that is difficult. Parenthetically, the Gemara states that the letters dalet, lamed, mem, peh serve as a mnemonic device for the four statements of Rabbi Meir that will be cited. It stands for: Judged [dan], to dye [litzboa], covers [mesakekh], and broke open [pirtza].

הֵי רַבִּי מֵאִיר? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר (ד׳ ל׳ מ׳ פ׳ סִימָן),

If a non-expert judge who was not accepted as an arbitrator by the litigants, even though he has been granted permission to rule on halakhic matters, errs in a matter that is not an explicit halakha, but with regard to which there is a consensus among his fellow judges, and he personally transfers the payment, he is liable to pay for the damage from his own funds. He may then collect that amount from the litigant in whose favor he ruled erroneously, but if the latter cannot pay, the judge suffers the loss. This is because he caused damage by indirect action. The Rema writes that some say that even if he did not personally transfer the payment, the verdict cannot be retracted, and he must pay from his personal funds (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Sanhedrin 5:4; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 25:4).

Issued a judgment

דָּן אֶת הַדִּין

מי שאינו מומחה ולא קיבלוהו בעלי הדין עליהם (אף שנטל רשות להורות), אם טעה בדין בדבר שמוסכם על הפוסקים בזמנו ומקומו, אלא שאינו הלכה מפורשת, ונשא ונתן ביד — חייב לשלם מביתו, ויחזור ויטול מבעל הדין שזיכהו שלא כדין. ואם אינו יכול — יפסיד משלו, שהרי הוא גורם בנזיקין. וכתב רמ״א: ויש אומרים שאפילו לא נשא ונתן ביד — מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואין הדין חוזר (רא״ש, טור ועוד). (רמב״ם ספר שופטים הלכות סנהדרין פט ה״ד. שו״ע חו״מ כה, ג).

דן את הדין

The Gemara returns to the matter at hand. As we learned in a mishna (Bekhorot 28b): If a judge issued a judgment <note data-assoc="h"/>and erred, and he acquitted one who was in fact liable, or deemed liable one who should have in fact been acquitted, or if he ruled that a pure item is impure, or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. He is therefore liable to pay the damages even though he caused the loss indirectly.

דִּתְנַן: דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב, חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר, טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ;

Rashi gives a detailed explanation of how exactly the judge executed his ruling by his own hand: When he found the innocent party liable, he took the money from one party and gave it to the other. When he found the liable party innocent, he took collateral away from a creditor. When he ruled that a pure item is impure, he personally put it in contact with an impure item in order to strengthen his ruling; and when he ruled that an impure item is pure, he mixed it in with pure produce in a way that it could not be identified in the mixture. In the latter case, not only is the forbidden item not nullified, it actually causes the entire mixture to be forbidden.

Where he took and gave it by his own hand

שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד

ראה ברש״י שהסביר במפורט כיצד הדיין ממש עושה מעשה בידים, חייב את הזכאי — שנוטל ממון מאחד ונותן לחבירו. זיכה את החייב — שנוטל משכון מיד המלוה. ואם כשמטמא את הטהור — שמטמא אותו טומאה ודאית כדי לחזק דבריו, ומטהר את הטמא — שמערב אותו בתוך פירות טהורים כך שאי אפשר לברר את התערובת, ולא עוד אלא שהאיסור אינו בטל אלא אוסר את התערובת. וראה בתוס׳ ועוד שהסבירו כי ענין זה של ״טיהר את הטמא״ אינו הטעם שמחייבים בגללו את הדיין, שלא מדובר כאן כאשר נאסר הכל, אלא כאשר נתבטל האיסור, אלא הוא הסבר לעניינו מפני מה ״מה שעשה עשוי״ ואין אומרים שיחזור הדין, ויפסוק הדיין שוב כהלכה (וראה בתוס׳ ד״ה טיהר וברשב״א ועוד).

שנטל ונתן ביד

The Gemara explains why this cannot be the statement of Rabbi Meir that Shmuel was referring to: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Ile’a says that Rav says: And this mishna is discussing a case where the judge not only issued a ruling, but actively took the money from the one whom he found liable, and gave it to the other party by his own hand. <note data-assoc="n"/>This is not a case of causation but of direct action.

הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי אֶילְעָא אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד!

ומסבירים בתוס׳ שסברת המקשה היא שכיון שאין הצבע נקלט בשלמותו מיד אלא לאחר זמן מסויים, הרי אף מעשה זה של צביעה שלא כראוי אינו מעשה גמור, אלא הוא כעין גורם לנזק שבא לאחר זמן.

התם קא עביד בידים

Rather, Rabbi Elazar must be referring to this statement of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (100b): If one gave wool to a dyer to dye it red for him, and he dyed it black, or to dye it black, and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner the value of his wool. The Gemara responds: This too does not prove that according to the opinion of Rabbi Meir one is liable even if the loss was brought about by causation, since there he does cause damage through direct action.

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן: לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ; הָתָם קָא עָבֵיד בְּיָדַיִם!

If one drapes his grapevine atop another’s grain, the grain is not forbidden, since one cannot render forbidden that which he does not own. This is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei and Rabbi Shimon in the mishna in tractate Kilayim, and not in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The grapevine is forbidden, as Rabbi Yoḥanan rules in the Jerusalem Talmud (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Kilayim 5:8; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 296:4).

One who drapes his grapevine, etc.

הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ וכו׳

Draping vines in this manner is tantamount to planting them. The commentaries explain that both the grain and the grapevine become forbidden. While the mishna does not state explicitly that this is the opinion of Rabbi Meir, it is a principle that an unattributed mishna is attributed to Rabbi Meir (Tosafot, citing Rabbeinu Tam). In that mishna, Rabbi Yosei and Rabbi Shimon disagree with the opinion of Rabbi Meir, and state that one cannot render forbidden an item that is not his.

Has rendered them forbidden

הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ

If the partition of a vineyard is breached near a field of grain the owner of the vineyard is told to repair it. If it is breached a second time he is told to repair it again. If he was not warned to fix it he is not liable for any damage caused (Tosafot). If he abandoned the partition and did not repair it he has rendered the grain forbidden (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Kilayim 7:17 and Kesef Mishne and Mahari Kurkus there; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 296:47).

He has rendered it forbidden, etc.

הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ וכו׳

שהמסכך הריהו כזורע, וכתבו המפרשים כי האיסור חל הן על התבואה והן על הגפן. ובמשנה שם אין מפורש שזו דעת ר׳ מאיר, אלא שסתם משנה — ר׳ מאיר (רבינו תם, תוס׳ ד״ה מחיצת הכרם). ור׳ יוסי ור׳ שמעון חולקים באותה משנה וסבורים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

הרי זה קידש

אף כאן יש מעשה ניכר בידים, אלא שהוא פחות ישיר מן הצובע שלא כראוי, שהרי המעשה שהוא עושה אינו נזק ניכר לעין (ראה תוס׳).

התם נמי וכו׳

המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו — לא נתקדשה התבואה, שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו. כר׳ יוסי ור׳ שמעון במשנה בכלאים, ולא כדעת ר׳ מאיר. ומכל מקום גפנו שלו נתקדשה, כר׳ יוחנן בירושלמי. (רמב״ם ספר זרעים הלכות כלאים פ״ה ה״ח. שו״ע יו״ד רצו, ד).

המסכך גפנו וכו׳

Rather, Rabbi Elazar must be referring to this statement of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (Kilayim 7:4): One who drapes his grapevine <note data-assoc="h"/>atop another’s grain has rendered them forbidden <note data-assoc="n"/>due to the prohibition against growing diverse kinds in a vineyard, and he is liable to pay the owner of the grain for the damage. The Gemara responds: This too does not prove that according to the opinion of Rabbi Meir one is liable even if the loss was brought about by causation, since there too he does cause damage by direct action.

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן: הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ וְחַיָּיב; הָתָם נַמִי קָא עָבֵיד בְּיָדַיִם!

הראשונים דנו בשאלה: מנין יודעים אנו שברייתא זו היא כשיטת ר׳ מאיר? (שהיו בזמנו ספרים שבהם הקדימו לכך את המלה, ״דתנן״, וסתם משנה היא דעת ר׳ מאיר, אבל אין זו משנה). וכתבו כי ברייתא זו נסמכת וקשורה למשנה הקודמת לגבי דין המסכך גפנו וכו׳, וכשם שאותה משנה היא שיטת ר׳ מאיר כך גם הברייתא. כי באותה משנה יש דעות חלוקות, ורק ר׳ מאיר הוא הסבור שיכול אדם לאסור דבר שאינו שלו. ואף הברייתא במחיצת הכרם היא כשיטה זו, אבל ממנה רואים שאדם חייב באחריות לא רק על מה שעשה בידים אלא גם על גרימת נזק על ידי ״שב ואל תעשה״ (ר״ת בספר הישר. תוס׳ לעיל עמוד א. ראב״ד).

מחיצת הכרם... אומר לו וכו׳

Rather, it must be referring to this statement of Rabbi Meir, as it is taught in the Tosefta (Kilayim 3:3): If there was a partition of a vineyard that is adjacent to a wheat field, and that partition broke open,

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: מְחִיצַּת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה;

The prohibition against diverse kinds applies to grain that grows in the proximity of a vineyard. If one two-hundredth of the extant quantity of grain grew under those circumstances, it is not nullified and both the vineyard and the grain are forbidden. Tosafot explain that the instruction to repair the partition is given specifically to the owner of the vineyard since he is the one who causes damage in this case, as according to halakha a space of four cubits is designated surrounding a vineyard to enable the owner to properly tend to the vines, and the owner of the vineyard is obligated to keep his vineyard four cubits away from the field unless there is a fence. Rabbeinu Yehonatan of Lunel writes that the directive is given to the owner of the vineyard alone only if there are no grapes on the vine, as in that case only the grain becomes forbidden, and the owner of the vineyard is viewed as the one causing the damage. If there are grapes on the vine that will become forbidden as well, both owners are obligated to repair the partition.

Repair the breach

גְּדוֹר

Tosafot write that this is not considered damage that is not evident, because even though no damage can be seen in the grain, the breach in the partition is considered damage that is evident. Tosafot reject the suggestion that the liability here is a penalty and not restitution for actual damage, because if that were the case liability would apply only if the partition was breached intentionally, and not if it happened unwittingly. By contrast, the Gilyon HaShas notes that according to the opinion of Rabbi Meir, a penalty can be imposed even in a case of unwitting damage.

And is obligated to pay restitution for it

וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ

העירו בתוס׳ שלא אמרו ״חייב לגדור״ אלא אומר לו (וכפי שגורסים רבים: אומרים), כלומר שצריך להזהירו על כך. ונאמר הדבר פעמיים, משום שבעל הכרם סבור שאם ניסה לגדור פעם אחת כבר יצא ידי חובתו. וכתב רבינו תם כי לכך נכפל ״נפרצה אומר לו גדור״ — לומר שאם גודר וחוזר וגודר, הרי מה שנוסף בתבואה במשך הזמן שהיה פרוץ אינו נאסר משום כלאים.

אומר לו

כי האיסור חל על התבואה כאשר צמחה בהיותה בתחום הכרם, ושיעור הגדילה הוא שתוסיף יותר מאחד במאתים ממה שהיתה, שאז מה שגדל אינו בטל, והכל נאסר. וכתבו בתוס׳ שאומרים דבר זה לבעל הכרם דווקא משום שהוא המזיק, כי הלכה היא שעבודת הכרם היא ארבע אמות, וצריך היה בעל הכרם להרחיק את גפניו אם לא הגדר שנבנתה. ורבינו יהונתן כתב כי הגפן אינה נאסרת בגופה אלא רק פירותיה, ורק אם הם מגיעים לידי הבשלה מסויימת, כך שברור שבעל הכרם הוא המזיק, ועל המזיק להרחיק עצמו (כל עוד אכן אין בכרם ענבים שיכולים להיאסר על ידי התבואה).

גדור

כתבו בתוס׳ שאין זה נקרא היזק שאינו ניכר אף שאין הנזק נראה בתבואה, מכל מקום הכל רואים שמחיצת הכרם פרוצה, ונמצא שיש בכך דבר הניכר. ודחו את הסברה שהוא חייב משום קנס, כי במקרה זה היה עליו להיאסר רק אם עשה במזיד ולא בשוגג. וראה בגליון הש״ס שהעיר על כך, שלשיטת ר׳ מאיר אף בקנס גזרו על שוגג משום מזיד.

וחייב באחריותו

מחיצת הכרם שנפרצה סמוך לשדהו אומרים לו לגודרה, נפרצה אומרים לו לגודרה (ואם לא הותרה — אינו נאסר, תוס׳). נתייאש ממנה ולא גדרה — הרי זה קידש (וראה במהר״י קורקוס וכ״מ). (רמב״ם ספר זרעים הלכות כלאים פ״ז הי״ז. שו״ע יו״ד רצו, סעיף מז).

הרי זה קידש וכו׳

the owner of the wheat field may tell the owner of the vineyard <note data-assoc="n"/>repair the breach <note data-assoc="n"/>broke open again, he may again tell him to repair it. If the owner of the vineyard abandoned the partition and did not repair it, he has rendered the grain forbidden, <note data-assoc="h"/>and is obligated to pay restitution for it. <note data-assoc="n"/>This demonstrates that one is liable to pay damages even if he did not perform any action at all, and consequently proves that Rabbi Meir rules there is liability for damage caused by indirect action.

אוֹמֵר לוֹ ״גְּדוֹר״, נִפְרְצָה – אוֹמֵר לוֹ ״גְּדוֹר״. נִתְיָיאֵשׁ מִמֶּנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

Rashi explains that he dyed the wool using the residue of dye remaining in the cauldron. The dyer is therefore considered to have caused damage by direct action, and is at a disadvantage according to all opinions, even according to the opinion of Rabbi Meir cited in the continuation of the discussion. Rambam’s Commentary on the Mishna explains that the dyer dyed the wool a different shade of color than that requested by the owner.

If he dyed it unattractively

צְבָעוֹ כָּאוּר

Tosafot, citing the Jerusalem Talmud, imply that the expenses are the dyer’s wages. If the enhancement of the wool is less than his wage, he receives only the value of the enhancement. Rashi on Bava Metzia 78b explains the word expenses as referring to the amount spent by the dyer to purchase the materials needed to dye the wool.

If the enhancement exceeds the expenses

אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה

If one gave wool to a dyer and it was burned in the cauldron, the dyer must give the value of the wool to its owner. If the dyer dyed it in an unattractive way, or if he was asked to dye it red but he dyed it black, if the value of the enhancement exceeds the expenses, the owner pays the dyer for the expenses and keeps the wool. If the expenses exceeded the value of the enhancement, the owner pays for the enhancement and keeps the wool. Some say that the amount the value of the item would have appreciated had the dyer not deviated from the instructions is considered part of the principal and not part of the enhancement (Tur, citing Rosh), but the halakha does not follow this opinion. Neither the owner of the wool nor the dyer may insist that the dyer pay the value of the wool to its owner, since a craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of a vessel (Rambam SeferMishpatim, Hilkhot Sekhirut 10:4; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 306:3 and Shakh and Beur HaGra there).

One who gives wool, etc.

הַנּוֹתֵן צֶמֶר וכו׳

According to most commentaries this word means ugly, related to a similar word, spelled with the letter ayin. Some explain that the word derives from the word for fire, ur, and means charred or burned.

Unattractively [ka’ur]

כָּאוּר

שהיתה היורה חמה מדי ונתקלקל הצמר עצמו. ובירושלמי מביאים דעה שחייב בתשלום רק אם היתה הקדחה זו מחמת שהכניס סממנים מקולקלים, אבל אם מחמת היורה נתקלקל לא יהא חייב.

והקדיחו יורה

רש״י מסביר (כמבואר בגמרא) שצבעו בשיירי קדרת הצבעים, ולכן נחשב הוא כמזיק בידים וידו על התחתונה לדעת כולם, ואף לדעת ר׳ מאיר להלן. והרמב״ם בפיה״מ מפרש שצבעו באותו צבע אבל לא בדיוק בגוון שרצה בו בעל הבית.

צבעו כאור

בתוס׳ בשם הירושלמי משמע שיציאה זו היא שכר עבודתו של הצבע, שאם היה השבח מועט מן השכר — נותן לו רק השבח בלבד. ורש״י במקום אחר (בבא מציעא עח,ב) מסביר יציאה ממש, כלומר הוצאות שהוציא הצבע, אם בעצים (לחימום הקדירה) או בסממנים. וראה בתור״פ.

השבח יתר על היציאה

נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה — נותן לבעל הצמר דמי צמרו. צבעו כעור או שאמר לו לצבוע אדום וצבעו שחור, אם השבח יתר על ההוצאה — נותן בעל הכלי את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה — נותן לו את השבח בלבד. (ויש אומרים שיש לחשב את השבח הצפוי, אלמלא שינה האומן כחלק מן הקרן [טור בשם רא״ש], ואין הלכה כן). ואין בעל הצמר ולא האומן יכולים לדרוש זה מזה שישלם האומן את דמי הצמר לבעלים, שהאומן אינו קונה בשבח הכלי (וראה בש״ך ובגר״א). (רמב״ם ספר משפטים הלכות שכירות פ״י ה״ד. שו״ע חו״מ שו, ג).

הנותן צמר וכו׳

לדעת רוב המפרשים כאור הוא כמו כעור, מכוער. והיו שרצו לפרש שהוא כמו דבר שנשרף באור (=אש) שהוא מפוחם ומכוער.

כאור

לשון

In the case of one who gives wool <note data-assoc="h"/>to a dyer and it was burned in the cauldron during the dyeing process, thereby completely ruining the wool so that there is no enhancement, only loss, the dyer gives the owner the value of his wool. If he dyed it unattractively [ka’ur] <note data-assoc="ln"/>so that the dye is not absorbed well by the wool, if the enhancement, i.e., the amount that the value of the wool has increased by being dyed, exceeds the dyer’s expenses, <note data-assoc="n"/>the owner of the wool gives the dyer the expenses. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement.

מתני׳ הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע וְהִקְדִּיחוֹ יוֹרָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּאוּר, אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

שסבור ר׳ מאיר כי מאחר ששינה מדעת בעל הבית הריהו כגזלן, וקנה את גוף הצמר בשינוי, ולכן אינו מחזיר אלא דמי צמרו. ואילו לדעת ר׳ יהודה — שכיר הוא (ראב״ד).

לצבוע לו אדום

רש״י מסביר שר׳ יהודה מחמיר וקונס את הצבע שתהא ידו על התחתונה. וכתב המגיד משנה בשם רש״י, כי בעל הבית רשאי אם ירצה להשאיר את צמרו ביד האומן ולקבל את דמיו. וכפי שכתב הרמב״ם בפיה״מ, שתקנה זו של ר׳ יהודה לטובת הבעלים היא. אבל הרמב״ם במשנה תורה כתב כי מאחר שאומן אינו קונה בשבח כלי — אין יכול בעל הבית לדרוש ממנו את דמי צמרו. ובשאלה אחרת הנוגעת לענין זה מביאים בתור״פ בשם ר״ת כי אף שלדעת ר׳ יהודה גזלן קונה את השבח שהשביח, באומן אין שייך לומר כן, משום שלא התכוון כלל למעשה של קנין. ועוד טעם אחר, שדין זה שהגזלן קונה שבח שעל גופה של הגזילה הוא רק משום תקנת השבים, וכאן לא שייכת תקנה זו.

ר׳ יהודה אומר וכו׳

If the owner gave wool to a dyer to dye it red for him <note data-assoc="n"/>and instead he dyed it black, <note data-assoc="b"/>or to dye it black and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: Here too, if the value of the enhancement exceeds the dyer’s expenses, the owner of the wool gives the dyer the expenses. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement.

לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

From the Latin <latin>clavus</latin>, which among other definitions is the term for a metal nail or stripes on cloth. The word is ordinarily used in rabbinic literature for a pair of tongs. The ge’onim explain that it means the color was not absorbed into the wool in a consistent fashion, but has stripes running in different directions, making the wool look similar to a pair of tongs. Some suggest that the word is related to the Greek <greek>χίλιοι</greek>, khilioi, meaning a thousand colors, indicating an inferior dye job that resulted in one garment being of many different shades.

Kelabus

כְּלַבּוּס

נראה כי מקורה של המלה הוא ביוונית המאוחרת <eng>êëáâïò</eng> (כלאבוס) (שנשאלה מן הלטינית <eng>clavus</eng>) שבין מובניה: צבת (וכך היא משמשת כרגיל בלשון חז״ל). ופירשו הגאונים שנקלט הצבע בצמר כשהוא בלתי אחיד, אלא יש בו פסים מפוצלים כמו הצבת. ויש שהציעו לפרשו מן היוונית <eng>÷éëéâáò</eng> (כיליבאס) = בעל אלף (צבעים). כלומר, שנוצרו מפני הצביעה הגרועה גוונים רבים מאד באותו בגד.

כלבוס

The Gemara clarifies: What does the mishna mean by unattractively? Rav Naḥman said that Rabba bar bar Ḥana said: Kelabus. <note data-assoc="l"/>The Gemara asks: What does kelabus mean? Rabba bar Shmuel said:

גמ׳ מַאי כָּאוּר? אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּלַבּוּס. מַאי כְּלַבּוּס? אֲמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל:

the owner of the wheat field may tell the owner of the vineyard repair the breach broke open again, he may again tell him to repair it. If the owner of the  vineyard abandoned the partition and did not repair it, he has rendered the grain forbidden, and is obligated to pay restitution for it. This d