Bava Kamma

בבא קמא

רש״י מסביר שצבע ממש במה שנשתייר בשולי היורה שבה צובעים. והרמ״ה מפרש לפי זה את הביטוי ״כפרא דודי״ — מטלית שמקנחים בה את הדודים, שנעשה בגד כמטלית שמקנחים בה את הקדירה. דרך פירוש אחרת יש לרב שרירא גאון המסביר כי מדובר בצבע הקרוי כך ״קינוח הקדירות״, והוא צבע בלתי אחיד שיש בו גוונים שונים המצויים יחד, כך שהבגד נצבע בגוונים הללו כעין שורות מעוקלות הדומות בצורתן לצבת (כלבוס). ומעין זה מפרש הר״ח שצבעו בצבעים שונים, ובסוף נראה הבגד כמטלית שמקנחים בה משום ריבוי הצבעים.

כפרא דודי

עיונים

The sediments of dye in the cauldrons, that is, the dyer took the dye remaining in the cauldron from previous use, and used that dye for this garment, leading to an inferior result.

With regard to one who gives wood to a carpenter to fashion a chair for him and instead he fashions a bench, or if he gives him wood to fashion a beautiful chair and he fashions an ugly one, if the value of the enhancement exceeds the carpenter’s expenses, the owner of the wood pays the carpenter for his expenses. If the expenses exceeded the value of the enhancement, he pays only the value of the enhancement, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Rambam Sefer Mishpatim, Hilkhot Sekhirut 10:4; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 306:3).

One who gives wood to a carpenter

הַנּוֹתֵן עֵצִים לֶחָרָשׁ

משום שר׳ מאיר סבור כי המשנה שינוי כזה מדעת הבעלים קונה את גוף החפץ בשינוי, וצריך להחזיר לבעלים רק דמים. והוא ממש אותו דין שיש לגבי צבעים, שמבחין בין דבר שנעשה בו שינוי ניכר, ודבר שנעשה כדעת הבעלים אבל באופן מכוער, שלא קנאו האומן.

דמי עציו

הנותן עצים לחרש לעשות מהם כסא ועשה מהם ספסל, או לעשות מהם כסא נאה ועשה מהם כסא רע — אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד. וכדברי ר׳ יהודה. (רמב״ם ספר משפטים הלכות שכירות פ״י ה״ד. שו״ע חו״מ שו, ג).

הנותן עצים לחרש

אורח ההלכה

§ The Sages taught (Tosefta 10:8): With regard to one who gives wood to a carpenter <note data-assoc="h"/>to fashion a chair from it and he fashioned a bench from it instead, or one who gives him wood to fashion a bench and he fashioned a chair from it instead, Rabbi Meir says: The carpenter gives him the value of his wood and keeps the chair or bench, as he has acquired it due to the change. Rabbi Yehuda says: He does not acquire the item. Rather, if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the expenses, and if the expenses exceed the enhancement of the wood he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter deviated from the customer’s order, he is entitled to either his expenses or the enhancement, the smaller amount of the two.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹתֵן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא וְעָשָׂה מֵהֶן סַפְסָל, סַפְסָל וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵצָיו; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח;

The baraita continues: And Rabbi Meir concedes that if he gave wood to a carpenter to fashion a beautiful chair from it and he fashioned an ugly chair from it, or to fashion a beautiful bench from it and he fashioned an ugly bench from it, then if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the value of the expenses, and if the expenses exceed the enhancement he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter did not deviate significantly from the customer’s instructions, Rabbi Meir concedes that the carpenter does not acquire the item due to the change.

וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר: אִם נָתַן עֵצִים לְחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא כָּעוּר, סַפְסָל נָאֶה וְעָשָׂה סַפְסָל כָּעוּר, אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַשֶּׁבַח.

One who robs another of wool and dye and then proceeds to dye the wool with the stolen dye is obligated to pay only the value of the wool, assuming that its value did not increase due to the dye. If the robbery victim seizes the dyed wool, the court will not interfere, as no conclusion was reached in the Gemara with regard to the halakha in such a case. If one robbed another of pigments and wool, then converted the pigments into dye and then dyed the wool, he is liable to compensate the owner for the pigments, according to their value at the time of the robbery (Sma). Similarly, if one robbed another of dye and used it to dye his own wool, he is obligated to reimburse him for the dye, in accordance with the Gemara (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Gezeila VaAveda 3:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 363:11 and Shakh there).

Enhancement dye provides to the wool

שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר

§ In connection with the discussion of the halakhic implications of the enhancement of a garment quoted above, the Gemara records that a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha? That the enhancement which dye provides to the wool <note data-assoc="h"/>is substantive, i.e., the dye is considered a separate entity from the wool it dyed? Or is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, i.e., the dye does not remain an independent entity, and it is viewed as if there is only colored wool?

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר, אוֹ אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר?

וישלם את ערכם בשעת הגזילה (גאון). ורבינו יהונתן מפרש (לשיטתו): ואף אם את השבח אינו משלם, ישלם את ערך הצבעים עצמם.

משום דקנינהו בשינוי

The Gemara asks: What are the circumstances in which this dilemma is relevant? If we say that the dilemma arises where one robbed another of pigments, and ground them up and soaked them in water, converting them into dye, and then dyed wool with them, then the dilemma would be concerning how the robber returns the pigments. In this case, derive the halakha due to the fact that the robber acquired the pigments due to a change of form, which occurred when he ground the pigments, and in any event will be obligated to return the value of the pigments at the time of the robbery.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דִּגְזַל סַמָּנִין וְדַקִּינְהוּ וּתְרַנְהוּ וְצָבַע בָּהֶן, תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּקַנִינְהוּ בְּשִׁינּוּי!

מי שהיו לו צמר וסממנים שרויים, ובא אחר וגזלם וצבע את הצמר בסממנים אלה, והוזל הצמר הצבוע שאינו שווה יותר משהיה בהיותו לבן — משלם לו דמי צמרו ואינו משלם לו דמי הסממנים. ואם תפס הנגזל אין מוציאים מידו, ששאלה זו לא נפתרה בגמרא. אבל אם גזל אדם סממנים שאינם שרויים מחבירו ועבד איתם וצבע בהם — צריך לשלם את ערכם בשעת הגזילה, וכדברי הגמרא (סמ״ע). וכן אם גזל אדם סממנים שרויים של חבירו וצבע בהם את צמרו — חייב להשיב לו את דמי סממניו. וכדברי הגמרא (ש״ך). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות גזילה ואבידה פ״ג ה״י. שו״ע חו״מ שסג, יא).

שבח סמנין על גבי הצמר

The Gemara answers: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where one robbed another of pigments that had already been soaked in water, and then dyed wool with them. What is the halakha here? Is the enhancement which dye provides to the wool substantive, i.e., a separate entity, so that the owner can say to the robber: Give me my dyes that you took? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, but becomes one with the wool, so that the robber can say to the owner: I have nothing at all of yours, since the dyes are no longer considered extant.

לָא צְרִיכָא, דִּגְזַל סַמָּנִין שְׁרוּיִין וּצְבַע בְּהוּ, מַאי? יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, דְּאָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַמָּנַאי דִּשְׁקַלְתִּינְהוּ, אוֹ דִּלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, דְּאָמַר לֵיהּ: לֵית לָךְ גַּבַּאי וְלָא מִידֵי?

The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma. The Sages say: And even if the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, can the robber really say to him: I have nothing at all of yours? Let the owner say to him: Give me my dyes that you have caused to be lost. Even if the dyes are no longer considered extant, the owner is still entitled to monetary compensation for the robbery.

אָמְרִי: וְאִי אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, מִי מָצֵי אָמַר לֵיהּ לֵית לָךְ גַּבַּאי וְלָא מִידֵי? נֵימָא לֵיהּ: הַב לִי סַמָּנַאי דְּאַפְסַדְתִּינְהוּ!

Rather, the dilemma is relevant to that other side of the question: Is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and therefore the robber needs to pay him? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is substantive, and the robber can say to him: The dyes absorbed into the wool lie before you; take them. The Gemara rejects this as well: Take them? With what should he take the dyes, with soap? While soap does remove dye from the wool, it does not return the dye to the robbery victim, as the dye cannot be recovered.

אֶלָּא לְהַךְ גִּיסָּא: אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר וּבָעֵי שַׁלּוּמֵי לֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וְאָמַר לֵיהּ: הָא מַנְחֵי קַמָּךְ, שְׁקַלִינְהוּ? שְׁקַלִינְהוּ?! בְּמַאי שָׁקְלֵיהּ, בְּצָפוֹן? צָפוֹן עֲבוֹרֵי מִיעֲבַר, הֲשָׁבָה לָא עָבֵיד!

The Gemara suggests another scenario: Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he robbed one person of wool and dyes, and dyed that wool with those dyes, and he is returning the dyed wool to him. The dilemma is: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, and he is therefore returning both the dye and the wool to him? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and it is only the wool that he is returning to him, but he is not returning the dye to him, since it is no longer extant.

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דִּגְזַל צֶמֶר וְסַמָּנִין דְּחַד, וּצְבַעֵיהּ לְהַהוּא צֶמֶר בְּהָנַךְ סַמָּנִין, וְקָא מַהֲדַר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לַצֶּמֶר; יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וְקָא מַהֲדַר לֵיהּ סַמָּנִין וְצֶמֶר, אוֹ דִּלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וְצֶמֶר מַהֲדַר לֵיהּ, סַמָּנִין לָא מַהֲדַר לֵיהּ?

Rashi offers two translations for the word kofa: Basket and monkey, and explains that in either case the value of the dyed item does not increase. Others understand that a monkey, owned by the robber, dyed the wool, and such a haphazard process certainly would not have increased the wool’s value (Arukh). Tosafot suggest that the Gemara means the wool was dyed in an ugly fashion, similar to the ugliness of a monkey. The Ba’al HaMaor notes that this entire discussion is relevant only according to the opinion that one is exempt from paying for indirect damage. According to the opinion that one is liable to pay for indirect damage, the robber would be obligated to pay for the damage to the dye.

He dyed the basket [kofa] with the dye

שֶׁצָּבַע בְּהוּ קוֹפָא

רש״י מסביר שהוזלו דמי הצמר הצבוע, ואין הנגזל מקבל את ערך הסממנים שהפסיד אם ימכור את הבגד. והסבירו שלפי זה השאלה היא האם אומרים שאף שאין יתרון ממוני בצמר הצבוע, מכל מקום כיון שהצבע שנצבע בו נחשב כדבר שיש בו ממש — הרי זה מספיק כדי לקיים בכך מצות השבה. וראה גליון הש״ס שתהה מדוע אין רש״י מפרש שהוזל הצבע — הסממנים, ואם אין שבח סממנים על הצמר, נמצא שאין בידיו סממנים להחזיר לו, וצריך לשלם לו כערכם בשעת הגזילה.

דזל ציבעא

בלשון אחת מפרש רש״י שצבע בצבעים אלה קוף, שאין בכך שום רווח או שבח שהקוף צבוע. ובלשון אחרת (וכן הוא בערוך) מסביר שצבע קופה = סל, שאין הצביעה מעלה את ערכה. ויש מפרשים שהקוף (שהיה שייך לגזלן) הוא שצבע את הצמר, ובוודאי לא היתה זו צביעה המוסיפה שבח (בערוך). ובאופן אחר פירשו בתוס׳ שצבע את הצמר צביעה מכוערת כמראה הקוף. וכתב הרז״ה שהאומר שצבע בהם את הקוף מדובר שהכניס את הקוף ליורה, כי אם היה מוציא את הצמר היה מתחייב בעצם נטילתו. ועוד כתב כי כל הדיון הזה הוא לדעת מי שאינו מחייב משום דינא דגרמי. אבל למחייב בכך — כיון שגרם הפסד לסממנים חייב לשלם (וכן בהשלמה).

שצבע בהו קופא

The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma as well. The Sages say: Derive the halakha in this case based on the fact that he increased the value of the wool for him, as dyed wool is more expensive than undyed wool. Consequently, even if the robber has not returned the dye, he reimburses the owner for it when he returns the appreciated wool. The Gemara suggests: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where the cost of the dye has depreciated. If the dye is viewed as an independent entity the robber is returning both the wool and the dye. If it is not, he must reimburse the robbery victim for the value of the dye at the time of the robbery. And if you wish, say instead: The dilemma is relevant in a case where he robbed another of dye and a basket, and dyed the basket with the dye, <note data-assoc="n"/>

אָמְרִי: תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּאִיַּיקַר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּדָמֵי! לָא צְרִיכָא, דְּזַל צִיבְעָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁצָּבַע בְּהוּ קוֹפָא.

ושאלו בתוס׳: והרי מכל מקום יש לו הנאה מכך, וישלם עליה! והשיבו שכיון שהנאה זו לא באה לו על ידי מעשה שלו, יכול הוא לומר שאין הוא צריך לשלם על כך. ועוד, שכיון שיש בכך רק נוי בלבד אין זו הנאה חשובה לשלם עבורה. והראב״ד כותב כי מאחר שהנאה זו לא באה לו על ידי מעשה אלא כאילו מעצמה (וכן כתב המאירי, שבין שנעשה הדבר על ידי קוף, או שנפל הבגד במקרה ליורה) יכול הוא לטעון שיש בזה רווח שבא לו משמים, ואין הוא חייב לשלם עבורו. אבל הרמ״ה טוען שאכן שמים לו, וידו על התחתונה.

או דילמא אין שבח וכו׳

The Gemara presents an alternative understanding of the case where the dilemma applies. Ravina said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there was wool that belonged to one person and dyes that belonged to one other person, and a monkey came and dyed that wool with those dyes. The dilemma is as follows: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, so that the owner of the dye can say to the owner of the wool: Give me my dyes that are with you? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive and the owner of the wool can say to the owner of the dye: There is nothing of yours with me, and he is exempt from liability because the dyes are no longer extant.

רָבִינָא אֲמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּצֶמֶר דְּחַד וְסַמָּנִין דְּחַד, וְקָאָתֵי קוֹף וּצְבַעֵיהּ לְהַהוּא צֶמֶר בְּהָנַךְ סַמָּנִין; יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, דְּאָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַמָּנַאי דְּגַבָּךְ נִינְהוּ. אוֹ דִּלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וְאָמַר לֵיהּ: לֵית לָךְ גַּבַּאי כְּלוּם?

A garment that was dyed with dye made from peels of orla must be burned (Rambam Sefer Kedusha, Hilkhot Ma’akhalot Assurot 16:20).

A garment that one dyed with peels of orla

בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עָרְלָה

It is prohibited to eat or derive benefit from the fruit that grows during the first three years after a tree has been planted (see Leviticus 19:23). This prohibition applies only to the fruit, including its peel, but not to the other parts of the tree. In addition, the prohibition does not apply to trees planted as a fence for property or as a wind buffer rather than for their fruit. The Gemara is referring primarily to pomegranate peels, from which a very durable, reddish-brown dye can be extracted, and also to peels of walnuts, from which a green dye can be extracted. While any pomegranate or walnut peel could have been used for this purpose, dyers often preferred to use fruits that would in any case not be eaten.

Peels of orla

קְלִיפֵּי עָרְלָה

ואפילו במקום שאין רווח ממוני, מכל מקום הנוי עצמו נחשב (מאירי).

חזותא מילתא היא

בגד שצבעו בקליפי ערלה — יישרף. (רמב״ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות פט״ז ה״כ).

בגד שצבעו בקליפי ערלה

הכוונה היא בעיקר לקליפות הרימון, שמהן ניתן להפיק צבע חום־אדמדם עמיד מאד. וכן לקליפות אגוזים מהן מפיקים צבע ירוק. לצורך זה ניתן להשתמש בכל קליפה של רימון או אגוז, אולם מסתבר כי העדיפו קליפות מפירות שלא שימשו לאכילה.

קליפי ערלה

החיים

Having determined the scenario in which the dilemma is relevant, the Gemara proceeds to resolve the dilemma. Come and hear a solution from a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla, <note data-assoc="bh"/>i.e., fruit that grows on a tree during its first three years, must be burned, as it is prohibited to derive benefit from orla. Apparently, the enhancement of an item’s appearance is considered a significant matter, and the dye therefore remains an independent substance even after having been absorbed by the wool.

תָּא שְׁמַע: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עָרְלָה – יִדָּלֵק; אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא.

All fruit that a tree produces during the first three years after its planting is orla, and it is prohibited to derive benefit from any part of such fruit, including the peel (Rambam Sefer Kedusha, Hilkhot Ma’akhalot Assurot 10:9; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 294:1).

From where is it derived that one may not even derive benefit, etc.

מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה וכו׳

כל הפירות הצומחים באילן מאכל במשך שלוש השנים לנטיעתו הם ערלה, ופירות אלה אסורים בהנאה, הן הפירות עצמם והן קליפותיהם וגרעיניהם. (רמב״ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות פ״י ה״ט. שו״ע יו״ד רצד, א).

מנין שלא ייהנה וכו׳

The Gemara rejects this resolution. Rava said: The reason the garment must be burned is not because the dye remains an independent substance. Rather, it is because the Torah prohibited benefit that is visible to the eye, as it is taught in a baraita: The verse states: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse I have derived only a prohibition against eating it; from where is it derived that one may not even derive benefit <note data-assoc="h"/>from it, and that one may not dye with dyes extracted from the fruit, and that one may not light a lamp with oil extracted from the fruit?

אֲמַר רָבָא: הֲנָאָה הַנִּרְאָה לָעֵינַיִם אָסְרָה תּוֹרָה, דְּתַנְיָא: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִצְבַּע [בּוֹ], וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר?

The baraita answers: The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]. Three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition. Consequently, there is an explicit derivation that an item dyed with orla dye is forbidden.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ…עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״, לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.

It is prohibited to dye wool using the peels of produce from the Sabbatical Year and then receive payment for the dyeing process (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Shemitta VeYovel 6:2).

A garment that one dyed with the peels of produce from the Sabbatical Year

בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי שְׁבִיעִית

כלומר, קליפות של פירות שביעית (כי רק הפירות, ולא העצים נאסרים). וטעם האיסור הוא — יש שפירשו שהוא משום שמדובר במי שהשתכר בצביעה זו, ואסור לעשות סחורה בפירות שביעית (בר״ב, וראה רש״י להלן). ויש שרצה לפרש שמדובר בפירות אילן שנטע בשביעית (ר״ב). אבל רוב המפרשים פירשו כי מדובר כאן בפירות שביעית לאחר זמן הביעור, שצריך לבערם מן העולם — ולכן הבגד ידלק (תור״פ, מאירי ועוד).

בקליפי שביעית

הר״ב מביא כי יש מי שפירשו מילה זו כלקוחה מן האמור ביובל ״תהיה לכם״, והוא מפרש ״בהוייתה תהיה״ — שאין לשנות פירות שביעית לדבר אחר, ומשום כך גזרו גזירה מיוחדת שיידלק. אבל יש שפירשו כי הכוונה שאף בשביעית יש לימוד מיוחד, שאף דבר שעובר שינויים נשאר דינו כפרי של שביעית, אף שאין בו ממשות, כפי ששביעית תופסת דמיה (אשל אברהם).

תהיה

אסור לצבוע מקליפות פירות שביעית בשכר. (רמב״ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ״ו ה״ב).

בגד שצבעו בקליפי שביעית

The Gemara attempts another resolution of the dilemma. Come and hear a resolution from that which was taught in a baraita: A garment that one dyed with dye extracted from the peels of produce from the Sabbatical Year <note data-assoc="h"/>burned when the time for the elimination of Sabbatical Year produce arrives. This indicates that the dye evidently remains an independent substance. The Gemara rejects this proof: It is different there, as the verse states: “Shall all the increase thereof be” (Leviticus 25:7), and the phrase: “Shall be,” teaches that it will always remain as it is, i.e., it retains its status as Sabbatical Year produce despite any change to its form.

תָּא שְׁמַע: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי שְׁבִיעִית – יִדָּלֵק. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״תִּהְיֶה״, בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא.

A quarter-log of blood from a corpse renders items impure just as a corpse itself would, imparting impurity by contact or carrying, and, as in this case, by virtue of being under the same roof. The mishna is referring to a case where there was precisely one quarter-log of blood.

A quarter-log of blood

רְבִיעִית דָּם

Vessels that were in a house which contained a quarter-log of blood that had not yet been absorbed by the floor are rendered impure. Vessels that were brought into the house after the blood was absorbed are not rendered impure. The Ra’avad explains that while blood in the floor of the house continues to render items impure, the assumption is that some of the blood evaporates during the absorption process, and since there was precisely a quarter-log of blood to begin with, there is insufficient blood remaining to render the vessels impure. The Meiri, by contrast, simply understands that blood that was absorbed in the ground ceases to render items impure.

That was absorbed in a house, etc.

שֶׁנִּבְלְעָה בְּבַיִת וכו׳

A quarter-log of blood in a house renders all of the vessels in the house impure until the blood is absorbed in the floor of the house. Items that were in the house prior to the blood becoming absorbed remain impure even after the blood has been absorbed (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Tumat Met 4:11).

A quarter-log of blood that was absorbed in a house

רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּבַיִת

הראשונים העירו ששאלת רבא כאן סותרת להנחה שהניח קודם לכן באותו ענין של חזותא מילתא, ולכן אמרו שנראה כי באחד המקומות יש לגרוס רבה, ואין להקשות מאמורא אחד על משנהו. ובכך מתורץ גם הקושי, שמן הסוגיה הקודמת נראה שיש בערלה דין מיוחד שהמראה נחשב בה, ואילו כאן משמע שצריך דין מיוחד להסביר מדוע מראה לא ייחשב.

רבא רמי

כלומר דם היוצא מן המת, שלמדו חכמים מן המקרא ומן ההלכה שרביעית של דם מטמאה כמת בכל מיני הטומאה — בטומאת מגע ומשא ובטומאת אוהל. וכאן דנים כשהיה בדם שיעור רביעית מדוייק (=מצומצם).

רביעית דם

הכלים שהיו מתחילה בבית כשהיתה בו רביעית הדם בעינה — מקבלים טומאה ממנה, אבל הכלים שהובאו לשם לאחר שנבלעה אינם נטמאים עוד. והראב״ד הסביר כי הדם המצוי באדמה ממשיך לטמא, ולכן כל עוד לא נבלעה לגמרי — בנמצא בבית טמא, אבל לאחר שנבלעה כולה אנו אומרים כי לא ייתכן שתוך כדי הבליעה לא נחסר ממנו משהו. וכיון שמדובר כאן ברביעית בדיוק, כבר חסר מן השיעור המטמא. אבל המאירי פירש כי משעה שנבלע מקצת הדם באדמה, שוב אינה מטמאה.

שנבלעה בבית וכו׳

רביעית דם המת שנבלעה בארץ, הבית טהור לאחר שנבלע הדם. אבל מה שהיה בבית בזמן שנבלע בו הדם — טמא. (רמב״ם ספר טהרה הלכות טומאת מת פ״ד הי״א).

רביעית דם שנבלעה בבית

The Gemara states that Rava raises a contradiction: We learned in a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla must be burned. Apparently, the change in appearance precipitated by the orla peels is considered a significant matter, and the dye retains its status as orla. And raise a contradiction from another mishna (Oholot 3:2): With regard to a quarter - log of blood <note data-assoc="n"/>from a corpse that was absorbed in the floor of a house, <note data-assoc="nh"/>every vessel in the house is ritually impure by virtue of being under the same roof as the blood. And some say that any vessel in the house is ritually pure. And these two statements do not disagree, as this first statement was in reference to vessels that were in the house at the outset, before the blood was absorbed; and this second statement was in reference to vessels that came into the house at the end, after the blood had already been absorbed.

רָבָא רָמֵי, תְּנַן: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עָרְלָה – יִדָּלֵק; אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא. וּרְמִינְהִי: רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּבַיִת – הַבַּיִת טָמֵא, וְאָמְרִי לָהּ: הַבַּיִת טָהוֹר. וְלָא פְּלִיגִי, הָא בְּכֵלִים דְּהָווּ מֵעִיקָּרָא, הָא בְּכֵלִים דְּאָתוּ לְבַסּוֹף;

If blood was absorbed in a garment such that a quarter-log would flow out of it when it was washed, the garment imparts ritual impurity to items that come in contact with it, to one who carries it, and to any items that are found under the same roof with it. If less than a quarter-log of blood would flow out of it when washed, it would not impart ritual impurity to items that are found under the same roof but would be subject to the halakhot of an item that came in contact with a corpse. This is because an absorbed substance that cannot be removed is ritually pure (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Tumat Met 4:13).

Was absorbed in a garment

נִבְלְעָה בִּכְסוּת

רש״י מסביר שמביאים מים ומודדים אותם, ורואים לאחר הכביסה אם יש עודף של רביעית — הרי זה מן הדם שנוסף. ובתוס׳ הקשו על שיטה זו, שאינה מביאה בחשבון את המים שנבלעו בבגד עצמו ולא יצאו. ולכן הם מסבירים כדברי התוספתא שמכבסים את הבגד בכמות קצובה של מים, ואחר כך מכניסים רביעית דם למים אחרים בכמות שכזו, ומשווים את הגוון, ואם הגוון שווה — משמע שיש במים המכובסים שיעור רביעית. וכעין זה מסביר גם הרמב״ם.

אם מתכבסת הכסות וכו׳

וכבר העירו בתוס׳ שהכוונה שמטמאת או שאינה מטמאת באוהל, שהכסות עצמה בוודאי טמאה מאחר שנטמאה ברביעית דם (וראה במפרשי המשנה באהלות, פ״ג מ״ב).

טמאה... טהורה

רביעית דם מן המת שנבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצאת ממנו רביעית דם הרי כסות זו מטמאה במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו — אינה מטמאה באוהל, אלא כנטמאת ממגע המת, שכל הבלוע שאינו יכול לצאת — טהור. (רמב״ם ספר טהרה הלכות טומאת מת פ״ד הי״ג).

נבלעה בכסות

The mishna continues: If the blood was absorbed in a garment, <note data-assoc="h"/>it is examined, and if the garment is washed and a quarter - log of blood emerges from it, it is ritually impure, and the garment imparts ritual impurity to the vessels in the house as well. But if not, i.e., if less than a quarter- log of blood emerges, then it is pure, and it does not impart impurity. Apparently, only the blood that can be removed from the garment is considered blood, while the blood absorbed in the garment is insignificant. If this is the case, the change in appearance precipitated by the blood is not considered a significant matter, and the blood absorbed in the garment does not remain an independent substance.

נִבְלְעָה בִּכְסוּת, רוֹאִין, אִם מִתְכַּבֶּסֶת הַכְּסוּת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה!

The tanna’im in the mishna (Oholot 3:5) disagree with regard to the precise definition of this blood. According to Rabbi Akiva, it is the last one-eighth of a log emitted before death, from the body of a person who was killed, and the first one-eighth of a log emitted after the death. Rabbi Yishmael defines the blood of submission in the same manner but extends it to a quarter-log of blood emitted before and after death. Other tanna’im offer different definitions. The blood of submission imparts impurity by rabbinic decree (see Tosefta, Oholot 4:12; Rabbi Shimshon of Saens, Oholot 3:5).

The blood of submission

דַּם תְּבוּסָה

Blood from a living body that was mixed with blood from a corpse so that there is in total a quarter-log of blood is considered blood of submission, unless it is known that the majority of the blood came from the living body. The Sages instituted that such blood imparts ritual impurity to one who touches it, to one who carries it, and to items that are found under the same roof with it (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Tumat Met 2:13).

שמדברי סופרים נוהגים בו טומאה, ומטמא במגע, במשא ובאוהל. אבל אין רואים זאת כדבר המטמא מן התורה, ולכן הנזיר שנטמא בו אינו מגלח שערו (אף שצריך להיטהר כראוי), וכן מי שנטמא בו ונכנס למקדש אינו מביא קרבן.

דרבנן

מי שמת, ונתערב דם שיצא ממנו בחייו (שהוא טהור) עם דם שיצא לאחר מותו (שהוא טמא), ויש בכל התערובת רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה לאחר מיתה, כל זמן שאין ידוע שרובו מחיים — הרי זה נקרא דם תבוסה ומטמא במגע ובמשא ובאוהל, אלא שטומאתו מדברי סופרים. (רמב״ם ספר טהרה הלכות טומאת מת פ״ב הי״ג).

דם תבוסה

The Gemara presents an answer. Rav Kahana said: A halakha from among the leniencies applied to the measurements of a quarter - log was taught here, as the mishna is written in reference to the blood of submission <note data-assoc="nh"/>that is discharged from a body at the time of death, and such blood is ritually impure by rabbinic law, but in general, a change in appearance precipitated by blood is significant.

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: מִקּוּלֵּי רְבִיעִיּוֹת שָׁנוּ כָּאן, בְּדַם תְּבוּסָה דְּרַבָּנַן.

The sanctity of the Sabbatical Year applies to all produce that is fit for consumption by people or animals, as well as plants that are used as dyes. The halakhic ramifications of this sanctity include the following halakhot: One may not use such produce for any unconventional purpose, and if the produce is exchanged with some other item, that item is endowed with the sanctity of the Sabbatical Year.

From among the species that are used as dyes

מִמִּין הַצּוֹבְעִין

A plant that is used as a dye is subject to the sanctity of the Sabbatical Year and must be eradicated once it is no longer found in the fields. The same applies to any money exchanged for this plant (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Shemitta VeYovel 7:13).

Known as Isatis tinctoria L., and colloquially as woad, this is a biannual or multiannual plant from the Brassicaceae family which reaches up to a meter in height, with simple leaves and yellow flowers. By means of various compressing and fermenting processes, a very durable indigo blue dye can be extracted from its leaves. Nowadays, the use of woad for dye production has all but ceased, as dye producers now make a less expensive, synthetic indigo dye. Although woad is not cultivated, it can be found growing naturally in many places in Eretz Yisrael, and it is occasionally referred to as the Asp of Jerusalem.

Woad

סָטִים

Safflower, also known as Carthamus tinctorius L., is referred to in the Talmud as either ḥariya, morika, or as it appears here, kotza. It is a thorny plant from the Asteraceae family, whose flowers were used to make yellow dye. Today its leaves are used as a high-quality fodder for animals and its seeds are used to produce oil.

Safflower

קוֹצָה

There are two primary opinions with regard to the requirement to eradicate produce of the Sabbatical Year. Moreover, among those who hold each opinion there is disagreement with regard to the details. Rashi, the Rambam, and the Ra’avad hold that eradication must be performed after a given type of produce is no longer found in the field. It is performed by destroying any of that same species of produce that remains in one’s house, by burning it, throwing it into the sea, or the like. Tosafot, the Smag, and the Ramban maintain that the process of eradication entails removing the produce from one’s house and then declaring it ownerless: When a given type of produce is no longer in the field one removes it from his home, and then declares it ownerless and renders it available to both the poor and the wealthy to eat in the field. At that point anyone may consume it, including the owner if he reacquires it from its ownerless state. According to some authorities, it may be consumed only by the poor.

Eradication

בִּיעוּר

קדושת שביעית חלה הן על מאכל אדם, הן על מאכל בהמה והן על צמחי צבע. שיש בכולם קדושת שביעית (שמותר להשתמש בהם רק לצורך המיוחד להם, וכאשר יבואר להלן בדף קב,א) ואם מכרם (בין שמכרם בדרך המותרת, ובין שמכרם באיסור) חלה אותה קדושה על הדברים שקונה או מחליף בהם. והרא״ש מעיר שלכאורה השאלה תמוהה מעיקרה, שהרי מיני הצובעים אינם בגדר עצים סתם אלא יש להם הגדרה מיוחדת כדברים הנאסרים בשביעית, ואם כן מה הקושיה מהם לגבי שאר עצים? ותירץ שצמחים אלה שמדובר בהם כאן אינם משמשים רק לצבע אלא גם ראויים לאכילה, ולכן מקשה מעלי קנים וגפנים שאף הם אינם ראויים לאכילה, אף שמשמשים לדבר אחר ובכל זאת אין בהם קדושת שביעית. והמאירי פירש בשם רבותיו, כי ההנחה היא שסטים וקוצה אינם ראויים כלל לאכילה, ובכל זאת מאחר שיש בהם שימוש כלשהו — יש בהם קדושת שביעית. ואם כן יהא הדין זהה לגבי עצים שמסיקים בהם.

ממין הצובעין

המפרשים נזקקו לשאלה מדוע אין מדובר על צמחים אלו עצמם, אלא על ספיחים (שהם גידולים העולים מאליהם ללא זריעה מכוונת). רש״י כאן מסביר בפשטות שכיון שאין זורעים בשביעית הרי צמחים אלה המצויים בשביעית אינם אלא ספיחים, שגדלו מעצמם. ואילו במסכת נדה (נ,א) פירש רש״י שהם עצמם ראויים לאכילה, אלא שספיחיהם אינם ראויים אלא לצביעה. ובתוס׳ (שם) ועוד פירשו שהשרשים אינם ראויים כלל לאכילה. ובמסכת שבת (סח,א) פירש רש״י (בשם רבו) שבכלל הם נקראים כך משום שדרכם שאין קוצרים אותם מיד, שדרך לגדלם שנים אחדות לצורך השרשים שלהם, ואם כן החלק הצומח על הקרקע אינו עיקר אלא ספיח (וכעין זה כתבו הרמב״ם והרע״ב). ובתפא״י כתב שמוזכרים ספיחים לרבותא, שאף שאינם צובעים יפה כל כך מכל מקום נחשבים הם ממין הצובעים.

ספיחי סטים וכו׳

הכלל הוא שמותר לאכול מפירות שביעית שהובאו לבית רק במשך הזמן שפירות אלה מצויים בשדה לחיות ולעופות, וכאשר שוב אינם מצויים בשדה צריך לבערם מן הבית — על ידי שמחלקם לאחרים או מאבדם. והוא הדין לדמיהם, שדינם כפירות שביעית עצמם לענין זמן הביעור.

יש להן ביעור

צמח שעשוי לצביעה ואינו מתקיים בארץ — יש לו ולדמיו שביעית. וכן חייב בביעור הוא ודמיו. (רמב״ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ״ז הי״ג).

קוצה, הקרויה בימינו קורטם הצבעים <eng>cartamus tinctorus</eng> קרויה גם חריע, מוריקא ועוד. זהו צמח קוצני ממשפחת המורכבים שמפרחיו היו מפיקים צבע צהוב. עלי החריע הם מספוא משובח לבהמות, ומזרעו מפיקים בימינו מיני שמן.

קוצה

העולם

§ Having cited a contradiction raised by Rava, the Gemara proceeds to cite another. Rava raises another contradiction. We learned in a mishna (Shevi’it 7:1): Concerning plants from among the species that are used as dyes, <note data-assoc="nh"/>for example the sefiḥin, i.e., produce that grew without being intentionally planted, of woad <note data-assoc="b"/>and safflower; <note data-assoc="b"/>they have sanctity of the Sabbatical Year and money exchanged for them has sanctity of the Sabbatical Year. Additionally, they are subject to the halakha of eradication, <note data-assoc="b"/>and money exchanged for them is subject to the halakha of eradication. Apparently, wood, a type of inedible growth, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year despite the fact that it is not edible.

רָבָא רָמֵי, תְּנַן: מִמִּין הַצּוֹבְעִין – סְפִיחֵי סָטִים וְקוֹצָה, יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר; אַלְמָא, עֵצִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית.

The halakhic status of growths from the Sabbatical Year that are not generally eaten is dependent on the owner’s intention. If he plans to use them as firewood they are considered firewood, and if he wishes to eat them they are considered produce of the Sabbatical Year (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Shemitta VeYovel 5:11).

Reed leaves, etc.

עֲלֵי קָנִים וכו׳

It seems that the reference here is to a method of crop storage where the produce is piled up and then covered with stubble and straw. This method is still practiced in many places in the world, and is also mentioned in the Jerusalem Talmud.

Storage

חֲבָא

רש״י מסביר שהוא מלשון מחבוא, כלומר לשמירה, לאוצרם לזמן החורף (וכן פירש בערוך). והרשב״א פירש שהוא מלשון לחות, שעניינו הוא ששומר אותם בעודם לחים, בשלב בו הם ניתנים גם לאכילה. והרמ״ה פירש מלשון חיבה — שרוצה בעלים ואוסף אותם, ומניח את הענפים.

בחבא

דברים שאינם מיוחדים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, הדבר תלוי במחשבתו, אם חשב עליהם לעצים — הרי הם כעצים, ואם חשב עליהם לאכילה — הרי הם כפירות שביעית. (רמב״ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ״ה הי״א).

עלי קנים וכו׳

נראה כי הכוונה היא לדרך של שמירת תבואה בשדות, כאשר עורמים את התבואה (או הפירות) בערימה ומכסים אותם בחיפוי של קש ותבן. ערימות מסוג זה עדיין נעשות במקומות רבים בעולם בצורות שונות, וכן הן נזכרות בתלמוד הירושלמי (״כובעות״ ״כומסאות״).

חבא

And raise a contradiction from a baraita: With regard to reed leaves <note data-assoc="h"/>and vine leaves that one piled for storage <note data-assoc="b"/>upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling a fire, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

וּרְמִינְהִי: עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים שֶׁגִּיבְּבָן בַּחֲבָא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, לִקְּטָן לַאֲכִילָה – יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית, לְעֵצִים – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית!

כי עצים שימושם לעשות בהם גחלים, שלאחר שנשרף העץ אז מתחילה עיקר ההנאה בו, ולכן אין הנאתו וביעורו שווים. והסביר רש״י שמיני הצבעים אינם כן, לפי שהנאתם היא בשעה שמבשלים את הצמח ומפיקים ממנו צבע, שבאותה שעה הוא עצמו מתבער ואז יש ממנו הנאה שנעשה צבע. ואילו בתוס׳ מסבירים שהכוונה היא שצבעים בשעה שנהנים מהם (בשעת לבישה וכיוצא בזה) היא גם השעה שבה הם מתכלים ומתבלים מעט מעט.

יצאו עצים וכו׳

And Rava answers the contradiction, as the verse states: “And the Sabbath produce of the land shall be for food for you” (Leviticus 25:6), indicating that the sanctity of the Sabbatical Year takes effect only with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, as is the case with regard to food. Wood is excluded, as its benefit follows its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

וּמְשַׁנֵּי, אָמַר קְרָא: ״לְאָכְלָה״, בְּמִי שֶׁהֲנָאָתוֹ וּבִיעוּרוֹ שָׁוִין, יָצְאוּ עֵצִים שֶׁהֲנָאָתָן אַחַר בִּיעוּרָן.

Rashi explains that this is a particular type of oily wood used specifically as kindling. The Rid adds that it could also include any wood used for cooking. Rabbeinu Ḥananel writes that the Gemara is not referring to a specific type of wood. Rather, it is making a general observation that wood is often used to provide warmth, in which case the benefit and consumption coincide.

Wood used to provide heat

עֵצִים דְּמַשְׁחָן

רש״י מפרש שהם עצים מיוחדים המשמשים לתאורה (עצי שמן), שמדליקים בהם אבוקות. והרי״ד הוסיף שבאותה מדה ניתן לדבר על עצים שמשתמשים בהם לבישול. ואילו ר״ח מסביר שהוא מלשון חימום (כמו שחין), כלומר: והרי משתמשים בעצים גם למדורה וכיוצא בזה, להתחמם בהם שהנאתם וביעורם שווים. וראה גרסות.

עצים דמשחן

The Gemara objects: But isn’t there wood that is used to provide heat, <note data-assoc="n"/>whose benefit coincides with its consumption, as one enjoys the warmth provided by the fire while the wood is burned?

וְהָא אִיכָּא עֵצִים דְּמַשְׁחָן, דַּהֲנָאָתָן וּבִיעוּרָן שָׁוִין!

The Gemara states that Rava raises a contradiction: We learned in a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla must be burned. Apparently, the change in appearance precipitated by the orla peels is considered a significant matter, and the dye retains its status 