Bava Kamma

בבא קמא

ולשיטת התוס׳ לעיל — בלא שעשאו אפותיקי, אלא גם בסתם (תוס׳ ר״פ). כי ר׳ אלעזר סבור שעבדים נחשבים לכל ענין כקרקע, ודינים השייכים בקרקע שייכים גם בעבדים.

אפילו מיתמי

עיונים

The Gemara relates: After Rav Naḥman exited the study hall, Ulla said to the remaining Sages in the study hall: In truth, this is what Rabbi Elazar said: A slave can be collected as payment even when collecting from the debtor’s orphans. Generally, when collecting a debt from the debtor’s orphans the creditor can collect only from the land that they inherited from their father, which is liened to the debt. Rabbi Elazar rules that a creditor can also collect from the slaves they inherited, as he holds that in this regard, the legal status of slaves is like that of land. Ulla did not reveal this fact to Rav Naḥman, as he knew that Rav Naḥman disagreed and held that the legal status of slaves is like that of movable property. When he heard of Ulla’s revelation, Rav Naḥman said: Ulla evaded me, as had he told me Rabbi Elazar’s full opinion, I would have brought proofs against his opinion.

לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לְהוּ עוּלָּא: הָכִי אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי. אֲמַר רַב נַחְמָן: אִשְׁתַּמְּטִין עוּלָּא.

The Gemara (Sanhedrin 17b) explains that this appellation is referring to Rav Abba bar Minyumi, who was apparently the head of the court in Neharde’a. He was part of the third and fourth generations of Babylonian amora’im, a disciple of Rav Yehuda, and a contemporary of Abaye and Rava, with whom he often engaged in halakhic discourse.

The judges of Neharde’a

דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא

ומה שלא אמר רב נחמן לבעלי החוב עצמם שיחזירו — משום שהם היו יכולים לטעון שהדין שדנו להם היה דין אמת, והם סומכים על הדיינים. ומשום כך אמר לדיינים שהם יחזירו את הדין. וכתבו בתוס׳ שאמר להם החזירו, כלומר שיחזירו את הדין (לא שישלמו את מחיר העבדים), משום שדן אותם כטועים בדבר משנה. כי יש הבדל בהלכה בין חכם שטעה בשיקול הדעת, שאם נגמר הדין אינו יכול להחזירו, אלא עליו לשלם מרכושו. לבין מי שטעה בדבר משנה — שהרי זה כאילו לא היה דין, וחוזר המצב לכמות שהיה קודם לכן (מהר״ם).

זילו אהדורו

לפי המבואר בתלמוד (סנהדרין יז,ב) הכוונה היא לרב אבא בר מניומי (שכנראה היה אב בית הדין של העיר נהרדעא). חכם זה היה בן הדור השלישי־רביעי לאמוראי בבל. הוא היה עוד מתלמידי רב יהודה, אבל אנו מוצאים אותו נושא ונותן בהלכה גם עם אביי ורבא.

דייני דנהרדעא

אישים

The Gemara relates: There was an incident in Neharde’a, and the judges of Neharde’a <note data-assoc="p"/>collected, on behalf of a creditor, slaves that orphans had inherited from the debtor. There was an incident in Pumbedita, and Rav Ḥana bar Bizna collected slaves from orphans as repayment for a debt. Rav Naḥman said to those judges: Go and return those slaves to the orphans, and if you do not do so, we will collect the value of the slaves from the proceeds of your own mansions in order to compensate the orphans for their loss, as you have made a elementary mistake in your ruling and therefore you are responsible to rectify it.

הֲוָה עוּבְדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְאַגְבּוּ דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא. הֲוָה עוּבְדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאַגְבֵּיהּ רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: זִילוּ אַהֲדוּרוּ, וְאִי לָא – מַגְבִּינַן לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ.

Rava said to Rav Naḥman: There is Ulla, there is Rabbi Elazar, there are the judges of Neharde’a, and there is Rav Ḥana bar Bizna, all of whom ruled based on the assumption that the legal status of slaves is like that of land. In accordance with whose opinion does the Master, i.e., you, Rav Naḥman, hold?

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָא עוּלָּא, הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, הָא דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא, וְהָא רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, מָר כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ?

Clearly Greek in origin, the original form of this word is uncertain and there are several suggestions as to what it may be. One opinion suggests it is derived from the word <greek>προβολή</greek>, probolē, which can mean to make a declaration before a court or assembly of people, and it can also refer to a loan. Another opinion suggests it is related to the word <greek>προσβολή</greek>, prosbolē, meaning the completion of a sale.

Prosbol

פְּרוֹזְבּוֹל

During the Sabbatical Year, in addition to the prohibition against working the land, any outstanding debts are canceled and it is subsequently prohibited to collect them (Deuteronomy 15:1–11). Hillel the Elder observed that because of this, people were refraining from lending money to the needy as the Sabbatical Year approached out of fear that the debts would be canceled and they would thereby lose their money. In order to ensure that people would continue to offer loans to the needy he instituted the prosbol, which is a halakhic mechanism that prevents the cancellation of a loan. This is a document written either in the Sabbatical Year or, according to some opinions, on the eve of the Sabbatical Year, in which one declares that he delivers all debts that he is owed to the court. In this way, the debt may be considered owed to the court and not to a private individual. It is consequently not canceled by the Sabbatical Year, as only private debts are canceled.

A prosbol is a written document in which one declares that he delivers all debts that he is owed to the court. Avimi taught that this is effective only for loans taken by one who owns land. The early commentaries offer various reasons for this halakha. Some suggest that this is because the security provided by land is very strong, given that land can be neither hidden nor destroyed, and therefore it can be assured that the creditor of such a loan will eventually collect the debt (Tosafot; Sefer Hashlama). Some explain that this level of certainty means that the loan may be regarded, to a certain extent, as though it were already collected, and therefore it is not abrogated by the Sabbatical Year (Rashbam on Bava Batra 65b). Alternatively, some suggest that, technically speaking, a prosbol could also apply to loans taken by those who do not own land; but since such loans are uncommon, the Sages never enacted that the prosbol should be effective for such loans and therefore it does not apply. This is an application of the principle that the Sages did not enact decrees with regard to uncommon matters (Eiruvin 63b; Rashi on Gittin 37a; Rashba; Rosh).

A prosbol takes effect upon a debt assumed by one who owns land

פְּרוֹזְבּוֹל חָל עַל הַקַּרְקַע

A prosbol takes effect only upon debts that are assumed by one who owns land (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Shemitta VeYovel 9:19; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 67:22).

A prosbol takes effect upon a debt assumed by one who owns land, etc.

פְּרוֹזְבּוֹל חָל עַל הַקַּרְקַע וכו׳

In order to acquire land and movable property simultaneously, it is sufficient to perform an act of acquisition on the land, and that also effects the acquisition of the movable property. This applies even if the land is being sold and the movable property is being given as a gift or vice versa. The Rema cites Rabbeinu Yeruḥam, who holds that even if the land is not actually sold but is being leased, an act of acquisition performed upon the land to effect the lease can also effect the acquisition of movable property being given as a gift. The Shakh adds that this applies even if the land is only borrowed (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 3:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 202:1).

Movable property is acquired together with the land

מִטַּלְטְלִין נִקְנִין עִם הַקַּרְקַע

בתוס׳ מסבירים כי רב נחמן ידע היטב שיש צדדים מסויימים (כגון לענין שבועה עליהם, ולענין אונאה) שדין העבדים הוא כדין קרקע, וכפי שנלמד מן הכתוב. ולא היה כל הדיון כאן אלא בדברים שהם מדברי סופרים, ובענין זה אמר שלא תיקנו חכמים בהם שיהיו כקרקע. וכן מטעים בתוס׳ רבנו פרץ כי ברור שיש מחלוקת תנאים בעיקר הענין האם עבדים דינם כקרקע או לא, אלא שרב נחמן לא נכנס לבירור הדין מן התורה, אלא לבירור הדבר במקום של תקנות חכמים. אולם הסבר זה של התוס׳ מעורר בעיה חשובה. מחלוקת היא האם שיעבוד הנכסים לבעל החוב הוא מן התורה או מדברי סופרים, ורוב הפוסקים סבורים ששיעבוד מן התורה — ואם כן היה צריך שיחול השיעבוד על העבדים! וביותר גדולה התמיהה על אותם חכמים שפסקו כאן כרב נחמן ופסקו במקום אחר ששיעבוד הוא מן התורה (ואכן התוס׳ העירו שרב נחמן סבור כנראה ששיעבוד נכסים אינו מן התורה). ויש שכתב שאף ששיעבוד מן התורה — אין שיעבוד חל על העבדים, לפי שהם ניידים ובעל החוב אינו סומך בדעתו עליהם (ש״ך חו״מ שסג סק״ב בשם רשב״ם). או באופן אחר, שלדעת כמה חכמים שיעבוד הוא מן התורה רק ב״מלוה הכתובה בתורה״ כלומר בהתחייבות שהתורה מחייבת אדם לשלם, אבל בשיעבוד פרטי — אין השיעבוד מן התורה (ש״ך שם לט,א). ויש שכתב כי באמת השיעבוד הוא מן התורה, אלא שחכמים הפקיעו לפי תקנתם את המיטלטלים מדין שיעבוד, ולפי זה מובן מדוע פסקו כאן כרב נחמן, שהרי הוא דן בתקנות חכמים (קצוה״ח שם).

מתניתא ידענא

פרוזבול הוא התקנה שתיקן הלל הזקן, שכדי שלא יישמטו החובות בשנת השמיטה יכתוב אדם שטר שהוא מקנה את גביית החובות לבית הדין, ועל ידי כך לא יעבור משום גביית חוב בשביעית. ושטר זה של פרוזבול צריך תמיד להיכתב על סמך הקרקע שיש ללווה, שהיא משמשת כבטחון להלוואה. ובטעמו של דבר כתבו הראשונים נימוקים שונים. אם משום שהקרקע היא דבר שאי אפשר לכלותו, ולכן סומכים עליה (תוס׳), או משום שאינו סומך על דבר הניתן לטלטול ולהברחה אלא על דבר יציב (השלמה), או משום שמצוי הוא שעושים קרקע כאחריות להתחייבויות שונות, ולא תיקנו חכמים אלא בדבר המצוי (רש״י בגיטין לז,א. רשב״א, רא״ש). ואף שבגדר תקנת הפרוזבול גם פרטים שאינם מתאימים לנימוקים אלה, כגון שכותבים פרוזבול גם על קרקע כלשהי, או על עציץ נקוב העומד על הקרקע — הרי זה מטעם שלא חילקו חכמים בדין, שכיון שדין אלה כקרקע יכול לכתוב פרוזבול על כך (תוס׳ ועוד).

פרוזבול חל על הקרקע

אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע. (רמב״ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ״ט הי״ט. שו״ע חו״מ סז, כב).

פרוזבול חל על הקרקע וכו׳

אורח ההלכה

המקנה קרקע ומיטלטלים כאחת, בין שקנה קרקע באחת מדרכי הקנין המועילות לה — נקנו עימה גם המיטלטלים. ואפילו מכר הקרקע ונתן המיטלטלים במתנה או להיפך. וכתב הרמ״א שיש אומרים שאפילו הקרקע בשכירות והמיטלטלים במתנה נקנו עימה (רבינו ירוחם) והש״ך הוסיף שהוא הדין בשאילה. (רמב״ם ספר קנין הלכות מכירה פ״ג ה״ח. שו״ע חו״מ רב, א).

מטלטלין נקנין עם הקרקע

מקור המלה הוא ביוונית, אבל לא נתבררה במדוייק, יש שהציעו <eng>ðñïâïëç€</eng> (פרובולי) — מסירת הודעה לפני בית הדין או אסיפת העם, וגם הלוואה. ויש אומרים שהיא קשורה ביוונית <eng>ðñïóâïëç€</eng> (פרוסבולי) — גמר המכר. ויש עוד דעות שונות בדבר.

פרוזבול

לשון

זהו שטר הנכתב בשנה השביעית, שנת שמיטת כספים (ולדעות אחרות, בערב השנה השביעית) שבו מודיע אדם שהוא מוסר לבית הדין את החובות שחייבים לו, כדי שייחשב החוב כנתבע על ידי בית דין ולא על ידו. ובאופן זה ניתן החוב להיגבות.
תקנה זו נעשתה על ידי הלל הזקן משום שראה שהיו נמנעים מלהלוות לנצרכים בשנה השביעית, ולכן תיקן לטובת הלווים והמלווים שיוכלו החובות להיגבות בדרך זו.

החיים

Rav Naḥman said to him: I know a baraita that supports my opinion, as Avimi teaches: A document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] <note data-assoc="lb"/>takes effect upon a debt assumed by one who owns land, <note data-assoc="hn"/>but a prosbol does not take effect upon a debt assumed by one who owns slaves of the debtor. And movable property is acquired together with the land <note data-assoc="h"/>one acquires through the act of acquisition performed on the land, but movable property cannot be acquired together with the slaves that one acquires. Both halakhot assume that in these cases the legal status of slaves is not like that of land.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעֲנָא, דְּתָנֵי אֲבִימִי: פְּרוֹזְבּוֹל חָל עַל הַקַּרְקַע, וְאֵינוֹ חָל עַל הָעֲבָדִים; מִטַּלְטְלִין נִקְנִין עִם הַקַּרְקַע, וְאֵינָן נִקְנִין עִם הָעֲבָדִים.

The Gemara suggests: Let us say that this issue is the subject of a dispute between tanna’im in the following baraitot.

The Gemara’s discussion here addresses two distinct modes of acquisition. The first is the acquisition of one item by virtue of the acquisition of another. In this case, an act of acquisition is performed on one item, and along with the acquisition of that item, one also acquires additional items. This applies both to acquiring multiple plots of land through an act of acquisition performed on one plot of land, and to acquiring movable property through an act of acquisition performed on land. A second mode of acquisition involves using one’s land in order to acquire movable property. In this case, the acquisition is effected by the presence of the movable property on the land that one already owns. This is referred to as acquisition through one’s courtyard. There are many halakhot governing this mode of acquisition, including the fact that the courtyard must be consciously secured by its owner at the time that the transaction is effected.

One sold slaves and land, etc.

מָכַר לוֹ עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וכו׳

With regard to one who wishes to acquire land and slaves simultaneously, if he performs an act of acquisition on the slaves alone, he does not thereby acquire the land. If he performs an act of acquisition on the land alone, the halakha is dependent on several factors mentioned in the Gemara (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 3:11; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 202:8).

One sold slaves and land

מָכַר לוֹ עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת

בסוגיה זו מדובר בשתי דרכי קנין. קנין אחד הוא ״קנין אגב״ כאשר עושה מעשה קנין בדבר אחד, וקונה אגב כך גם דברים אחרים. וכאשר יבואר בסוגיה זו יכול הוא לקנות קרקעות רבות במעשה קנין באחת מהן, וכן יכול לקנות כל כמות של מיטלטלים אגב הקרקע (כפי שלמדים ממתנת מלך יהודה במתנות שנקנו אגב הערים). קנין אחר הוא ״קנין חצר״, שכשם שידו של אדם קונה דבר שהוא מחזיק בידו, כך חצירו של אדם קונה לו. ובדין זה יש כמה וכמה פרטים, אם החצר משתמרת או אינה משתמרת, וכן צריך שיהיו החפצים בחצר עצמה בשעת הקנין.

מכר לו עבדים וקרקעות וכו׳

המקנה עבדים וקרקעות כאחד, אם החזיק בעבדים — לא קנה את הקרקעות. ואם החזיק בקרקעות, ראה להלן. (רמב״ם ספר קנין הלכות מכירה פ״ג הי״א. שו״ע חו״מ רב, ח).

מכר לו עבדים וקרקעות

One baraita teaches: If one sold slaves and land <note data-assoc="hn"/>to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the land. If he took possession of the land alone, he does not thereby acquire the slaves. If one sold land and movable property to a buyer and the buyer took possession of the land alone, he thereby also acquires the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the land. If one sold slaves and movable property to a buyer and the buyer took possession of the slaves alone, he does not thereby acquire the movable property. If he took possession of the movable property alone, he does not thereby acquire the slaves.

מָכַר לוֹ עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, הֶחֱזִיק בָּעֲבָדִים – לֹא קָנָה קַרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת – לֹא קָנָה עֲבָדִים; קַרְקָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין, הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע – קָנָה מִטַּלְטְלִין, בַּמִּטַּלְטְלִין – לֹא קָנָה קַרְקַע; עֲבָדִים וּמִטַּלְטְלִין, הֶחֱזִיק בָּעֲבָדִים – לֹא קָנָה מִטַּלְטְלִין, בַּמִּטַּלְטְלִין לֹא קָנָה עֲבָדִים.

But isn’t it taught in another baraita: If the buyer took possession of the slaves alone, he thereby also acquires the movable property? This directly contradicts the ruling in the parallel clause of the previous baraita.

וְהָתַנְיָא: הֶחֱזִיק בָּעֲבָדִים – קָנָה מִטַּלְטְלִין.

What, is it not the case that it is about this that they disagree, that one Sage, the tanna of the second baraita, holds that the legal status of slaves is like that of land, and the other Sage, the tanna of the first baraita, holds that the legal status of slaves is like that of movable property?

מַאי לָאו בְּהָא קָמִפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, וּמָר סָבַר: עֲבָדִים כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי?

The Gemara rejects this: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of land, and therefore, that which is taught in the second baraita, that by taking possession of the slaves he also acquires the movable property, is properly understood. And that which is taught in the first baraita, that in such a case he does not acquire the movable property, the reason for this ruling is that the tanna of that baraita holds that in order for movable property to be acquired together with land, we require that he acquire land similar to “fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3), which do not move around. Slaves, even if their legal status is generally like that of land, do not fulfill this requirement.

אֲמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, וְהָדְתַנְיָא קָנָה – שַׁפִּיר, וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה – בָּעֵינַן קַרְקַע דּוּמְיָא דְּ״עָרִים מְצוּרוֹת בִּיהוּדָה״ דְּלָא נָיְידֵי.

The reason behind the need for land to be like the “fortified cities in Judea” is that the halakha that one can acquire movable property together with land is derived from this verse, as we learned in a mishna (Kiddushin 26a): Property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, is acquired together with property that does serve as a guarantee, i.e., land, be it through the buyer giving money to the seller, by the seller giving the buyer a bill of sale, or by the buyer performing an act of taking possession. The Gemara asks: From where is this matter derived? Ḥizkiyya said: As the verse states: “And their father gave them great gifts, of silver, and of gold, and of precious things, with fortified cities in Judea” (II Chronicles 21:3). The verse indicates that the acquisition of the movable property was done together with that of the cities of Judea.

דִּתְנַן: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת – בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה; מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״.

With regard to one who wishes to acquire a slave and movable property simultaneously, if he performs an act of acquisition on the movable property alone, he does not thereby also acquire the slave. If he performs an act of acquisition on the slave alone, then if the movable property was upon the slave’s body at the time, and the slave was bound so that he could not walk, the movable property is also acquired. Some rule that the slave must also be asleep at the time of the acquisition in order for it to be effective (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 3:12; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 202:9).

Was still upon him, etc.

בְּעוֹדָן עָלָיו וכו׳

One can acquire movable property in a number of ways. One way to acquire movable property is to place an object in one’s consciously secured courtyard. The Gemara says that the source for this form of acquisition is the repeated verb in the expression: “If the stolen item be found [himmatze timmatze] in his hand” (Exodus 22:3), from which it is derived that even if a stolen item was found in a courtyard belonging to the thief, and not on his person, he still pays the double payment for theft. With regard to this halakha, a slave is similar to a courtyard. He is secured by his master in the sense that he is not at liberty to move when he wishes. The Gemara concludes that in order to fulfill the requirement of his being secured, the slave must be bound so that he cannot walk.

Movable property still upon him

בְּעוֹדָן עָלָיו

המקנה עבדים ומיטלטלים כאחת, אם משך המיטלטלים לא נקנו לו העבדים. ואם החזיק בעבדים, רק אם היה העבד כפות והיו המיטלטלים על גביו נקנו המיטלטלים. ויש אומרים שהוא דווקא כאשר היה העבד גם ישן באותה שעה. (רמב״ם ספר קנין הלכות מכירה פ״ג הי״ב. שו״ע חו״מ רב, סעיף ט).

בעודן עליו וכו׳

There are those who say that Rav Ika stated a different answer: Rav Ika, son of Rav Ami, said: According to everyone, the legal status of slaves is generally like that of movable property, and therefore, that which is taught in the first baraita, that by taking possession of the slaves he does not also acquire the movable property, is properly understood. And that which is taught in the second baraita, that in such a case he acquires the movable property, applies to a case in which at the moment the slave was acquired, the movable property was still upon him, <note data-assoc="hb"/>e.g., the slave was holding it, and it could therefore be acquired together with the slave. This is because one’s slave is considered like one’s courtyard, and any item that is placed within it is acquired for its owner.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – עַבְדֵי כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי, וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה – שַׁפִּיר, הָא דְּתַנְיָא קָנָה – בְּעוֹדָן עָלָיו.

ושאלו המפרשים: הלא דין קנין חצר נלמד מידו, והרי ידו נעה ממקום מקום! ותירצו כי יש הבדל בין ידו שאינה נעה אלא מרצונו ובין ״חצר מהלכת״ שנעה שלא מדעתו (ר״נ בגיטין).

וחצר מהלכת לא קנה

The Gemara asks: But even if the movable property was still upon him, what of it? Even if one claims a slave is like a courtyard, he is a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not acquire items placed upon it. And if you would say that the case is one where the slave is standing at the time of the transaction, that is still insufficient, as didn’t Rava say: Anything that does not acquire when moving also does not acquire when it is standing or sitting. The fact that the slave can move gives him the status of a mobile courtyard, regardless if he is currently moving or not.

וְכִי עוֹדָן עָלָיו מַאי הָוֵי? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה! וְכִי תֵּימָא בְּעוֹמֵד, וְהָא אָמַר רָבָא: כָּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה, עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה!

Tosafot hold that the final halakha concerning the ability of a slave to acquire items for his master in the manner of a courtyard is that he must be both bound and sleeping. Being bound is necessary to prevent him from moving, and being asleep is necessary in order that the presence of his independent will should not intervene and prevent his master from acquiring the item. The Rashba raises doubts as to whether both conditions are always necessary. Rabbeinu Yona claims that at least in the current case all should agree that it is sufficient that the slave be bound, as the transaction is effected by the prior owner of the item and not by the receiver, and therefore the slave’s will is unable to intervene (Tosefot Rabbeinu Peretz).

Where he is bound up

בְּכָפוּת

ולדעת התוס׳ מסקנת ההלכה היא שצריך להיות כפות וישן. שאז מצד אחד אין בו דעת עצמו (לפי שהוא ישן) ומצד שני אינו יכול להלך כלל. והרשב״א מפקפק בדבר וסבור שאולי די באחד מן התנאים, או שיהא ישן או שיהא כפות. ורבינו יונה כתב כי לכל הדעות די במקרה זה כשהוא כפות, משום שקנין זה אינו נעשה ממילא אלא ״דעת אחרת מקנה אותו״, ולכן אינו צריך לכל גדרי חצר בשלימותם (תוס׳ ר״פ).

בכפות

The Gemara concludes: And the halakha is that where a slave is bound up <note data-assoc="n"/>and is unable to walk, his status is like that of an immobile courtyard, and his master will acquire anything that is placed upon him at that time.

וְהִלְכְתָא: בְּכָפוּת.

The Gemara presents another contradiction to the first baraita cited above, which explicitly states that one cannot acquire slaves by taking possession of land: But isn’t it taught in another baraita: If he took possession of the land alone, he thereby also acquires the slaves?

וְהָתַנְיָא: הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע – קָנָה עֲבָדִים!

With regard to one who wishes to acquire a slave and land simultaneously: If he performs an act of acquisition on the land alone, he does not thereby acquire the slave unless the slave is standing on the land. This is the ruling of the Rambam. The Ra’avad rules that even if the slave is not standing on the land, the acquisition of the land also effects the acquisition of the slave (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 3:11; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 202:8).

Where they are standing within it

בְּעוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ

The Gemara resolves the contradiction: There, in the baraita just cited, the case is one where the slaves are standing within the borders of the land that was acquired. <note data-assoc="h"/>

הָתָם בְּעוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ.

The Gemara notes: By inference, the ruling of this first baraita, which states that he does not acquire the slaves, is stated with regard to a case where they are not standing within the borders of the land that was acquired.

מִכְּלָל דְּהַאי לֹא קָנָה – כְּשֶׁאֵין עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ?

This works out well according to that second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property. This is the reason that if the slaves are standing within the borders of the land, yes, they are acquired together with the land, but if not, no, they are not acquired. The Gemara assumes that movable property is acquired together with land only if at the time of the acquisition it is placed upon the land.

הָנִיחָא לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִי עַבְדֵי כְּמִטַּלְטְלֵי דָּמֵי, הַיְינוּ דְּאִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ – אִין, אִי לָא – לָא;

If someone sells ten fields located in ten different countries, once the buyer pays for all of them and performs an act of acquisition on one of the fields, he thereby acquires all of them. This is the halakha even when the fields are of different types, for example, one on the top of a hill and another in a valley (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 1:19; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 192:12).

Ten fields in ten countries

עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת

המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות, ואפילו אחת בהר ואחת בעמק שתשמישן שונה — כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן. והוא שנתן לו דמי כולן. (רמב״ם ספר קנין הלכות מכירה פ״א הי״ט. שו״ע חו״מ קצב, יב).

עשר שדות בעשר מדינות

But according to that first formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of land, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land? As doesn’t Shmuel say: If someone sold him ten fields, located in ten different countries, <note data-assoc="h"/>once he takes possession of one of them, he has acquired all of them? If the legal status of slaves is like that of land, then the same principle should apply to them, and it should be unnecessary for them to be standing within the land’s borders.

אֶלָּא לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר עַבְדֵי כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, לָמָּה לִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ? הָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶן – קָנָה כּוּלָּן!

The Gemara reconsiders: But even according to your reasoning, one can ask: According to the second formulation of that which Rav Ika, son of Rav Ami, said, that the legal status of slaves is like that of movable property, why do I need the slaves to be standing within the borders of the land?

וְלִיטַעֲמִיךְ, לְהַךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר עַבְדֵי כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי, לָמָּה לִי עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ?

When one wishes to acquire movable property simultaneously with his acquisition of land, if the movable property is on the land at the time that the land is acquired, it suffices to perform an act of acquisition on the land. If the movable property is located elsewhere, in order for the movable property to be acquired it must be explicitly stipulated that it is being acquired through the acquisition of the land. The Rema (citing the Ra’avad and Rosh) states that even when the movable property is placed on the land, it is acquired only if it is explicitly stipulated that it is being acquired through the acquisition of the land. It would appear that the Rema rules in accordance with this opinion (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Mekhira 3:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 202:2).

We maintain that we do not need movable property to be piled up

הָא קַיְימָא לָן דְּלָא בָּעֵינַן צְבוּרִין

מתי נקנים המיטלטלים עם הקרקע — כאשר היו צבורים בתוכה. אבל אם היו המיטלטלים במקום אחר, רק אם אמר לו שמקנה המיטלטלים אגב הקרקע — נקנים המיטלטלים בכל מקום שהם, ואם לאו — לא קנה. וכתב הרמ״א שיש אומרים שגם אם הם צבורים בתוכה צריך שיאמר ״קנה אגב קרקע״ (כדברי הראב״ד והרא״ש), וכן נראה לרמ״א. (רמב״ם ספר קנין הלכות מכירה פ״ג ה״ט. שו״ע חו״מ קב, ב).

הא קיימא לן דלא בעינן צבורין

Don’t we maintain that the halakha is that we do not need movable property to be piled up <note data-assoc="h"/>upon the land one acquires in order to acquire the movable property together with it?

הָא קַיְימָא לָן דְּלָא בָּעֵינַן צְבוּרִין!

שכיון שאינם עומדים במקום אחד אלא נעים כרצונם ממקום למקום, אין הם נקנים עם החצר אם אינם בתוכה, שאינם נחשבים לגמרי בגדר חפצים דוממים, כשאר מיטלטלין שיכול הקונה לסמוך בדעתו עליהם בזמן שקונה את הקרקע. והעירו בתוס׳ כי מה שאמרו ״מטלטלי דניידי״ אינו מתייחס לבעלי חיים אלא לעבדים ושפחות בלבד, לפי שצאן ובקר אין בהם דעת. ומסביר הרשב״א שבדרך כלל הם הולכים ממקום למקום על פי דעת הרועה ולא מדעת עצמם.

שאני מטלטלי דניידי

Rather, what have you to say? Perforce, movable property that moves around by itself, such as slaves, is different from movable property that does not move around by itself, i.e., inanimate objects. The halakha that movable property does not need to be piled up upon the land applies only to the latter. Accordingly, in order to acquire slaves together with land, they must be standing within its borders.

אֶלָּא, מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שָׁאנֵי מִטַּלְטְלֵי דְּנָיְידֵי מִמִּטַּלְטְלֵי דְּלָא נָיְידֵי,

The Aramaic word sadna and its Hebrew equivalent, sadan, mean a block of wood, or in this context, the mass of the earth. The word also has the connotation of a wheel, such as a potter’s wheel, which may be related to the Persian

Crust [sadna]

סַדְנָא

סדנא, ובעברית סדן, משמעו — בול עץ גדול (ובהקשר לאמור כאן — כביכול בסיס הארץ). ואולם למלה זו יש גם משמעות של גלגל (כגון האובניים של הקדר) וכיוצא בו בפרסית <eng>sindan</eng> וכן בערבית בֵxaְ (סנדאן). במובן זה משמשת המלה בספרות ימי הביניים כדי להגדיר את צירי הארץ ואת נקודות הקוטב. ואף כאן ייתכן שמשמעות סדנא דארעא הוא: ציר הארץ, גלגל העולם.

סדנא דארעא

Given this distinction, one can say that here, also, an entity legally classified as land that moves around, such as a slave, is different from land that does not move around. Accordingly, a slave, which is classified as land that moves around, is not included in Shmuel’s ruling, as in his ruling there, he refers only to acquiring multiple plots of land, which is possible only because the crust [sadna] <note data-assoc="l"/>of the earth is one block, and therefore each field is really only one part of a bigger whole. This rationale does not permit acquiring land and slaves together, as a slave is not attached to the earth and is separate from the land.

הָכָא נַמִי – שָׁאנֵי מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידֵי מִמְּקַרְקְעֵי דְּלָא נָיְידֵי; עַבְדָּא מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידֵי הוּא, הָתָם סַדְנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא.

כל הקודשים שחייבים עליהם משום מעילה — אין בהם דין נזיקין. וכדברי ר׳ יוסי שסתם משנתנו כשיטתו (לח״מ). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ח ה״א).

נכסים שאין בהן מעילה

§ The mishna teaches: One is liable only with regard to damage caused to property for which, were he to use it for a non-sacred purpose, he would not be liable for the misuse <note data-assoc="h"/>of consecrated property.

״נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה״ וכו׳.

ומדקדוק הלשון אנו למדים שאף שיש בהם קדושה — אין בהם מעילה. כי בדברים שאין בהם קדושה לא שייך כלל דין מעילה. וכן המסקנה בפשטות בתלמוד הירושלמי שמשנה זו היא כדעת ר׳ יוסי הגלילי, שלדעתו יש קודשים שאין בהם מעילה. ורבינו ברוך נותן הסבר להבנה זו: כי אם היתה הכוונה לדברים שאין שייך בהם דין מעילה כלל, הרי מן הראוי לומר בפשטות: נכסי הדיוט. וכיון שנקט בלשון ״שאין בהן מעילה״ — למד שיש בהם קדושה. וראה בתוס׳ שהעירו כי אין מפרשים שדברים אלה מתייחסים לקרקע הקדש, שיש בה קדושה ואין בה מעילה. משום שהעובדה שאין בה מעילה אינה תלויה במהות ההקדש, אלא בזה שהיא קרקע, שאין היא בכלל דין מעילה. ולגבי צד ההלכה שבדבר כבר הוזכרה מחלוקת הראשונים אם שור המזיק שדה הקדש (בדריסה או באכילת תבואה) חייב או פטור.

מעילה הוא דלית בהו

The Gemara infers: The property in question does not have the prohibition of misuse of consecrated property, but it is consecrated property, yet one is still liable for causing damage to it.

מְעִילָה הוּא דְּלֵית בְּהוּ, הָא מִקְדַּשׁ קָדְשִׁי,

The Gemara asks: Who is the tanna who holds like this? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan said: The mishna is referring to offerings of lesser sanctity and is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that such offerings, before they are slaughtered, are considered property of their owners, as opposed to property of Heaven. It is only once such an offering is slaughtered that it becomes subject to the halakhot of misuse of consecrated property.

מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר מָמוֹן בְּעָלִים הוּא;

This verse is mentioned with regard to the obligation to bring a guilt-offering for one who denies under oath an allegation that he has in his possession something belonging to another. He is then liable to repay the value of the item, adding one-fifth of the item’s value, and he is also required to offer a guilt-offering. The verse states in full: “A person who sins, and commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery.” Rabbi Yosei HaGelili apparently understands that the verse hints at a case in which one fulfills both elements of the verse, i.e., he both commits a trespass against the Lord and deals falsely with his neighbor. He claims that this is the case of one who denies having taken offerings of lesser sanctity that are both consecrated to God as well as still being owned by the one who consecrated them.

And commits a trespass against the Lord

וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳

The offerings sacrificed in the Temple are classified into two distinct categories: Offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. The former includes burnt-offerings, sin-offerings, and guilt-offerings. The latter includes peace-offerings, thanks-offerings, firstborn offerings, and animal tithes, among others. The key factor that distinguishes between the two categories is that the meat of offerings of the most sacred order is either consumed by the fire on the altar or is eaten by the priests within the Temple confines, whereas a large portion of the meat of offerings of lesser sanctity is eaten anywhere within the city limits of Jerusalem by those who brought the offerings, with only select parts of the animal being offered up on the altar. The application of the halakhot of the misuse of consecrated property also differs greatly with regard to these two categories. While misuse of almost any part of an offering of the most sacred order is considered an infringement at almost any stage of the sacrificial rite, with regard to offerings of lesser sanctity after their slaughter, one is not liable for the misuse of any part of the offering that is designated to be eaten by those who brought it. The reason for this is that since those parts are designated to be consumed by those who bring the offerings, they do not fit the verse’s description of items that are “sacred to the Lord” (Leviticus 5:15). It is apparently from this detail that Rabbi Yosei HaGelili concludes that offerings of lesser sanctity are not considered the property of the Temple, but rather are the property of their owners.

Offerings of lesser sanctity

קֳדָשִׁים קַלִּים

פסוק זה נזכר בקשר לחיוב קרבן ״אשם גזילות״. שמי שגזל את חבירו, או שהופקד אצלו חפץ של חבירו והוא כופר בדבר, ונשבע על כך — עליו להוסיף חומש על ערך החפץ ובנוסף לכך להביא קרבן אשם. ונראה שכך היא דרך הדרשה: שנאמר בכתוב ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכיחש בעמיתו בפקדון... או בגזל או עשק את עמיתו״, ור׳ יוסי הגלילי מבין שיש מקרה שבו הגזלן עובר בשני דברים, הן משום ״וכיחש בעמיתו״ והן משום ״ומעלה מעל בה׳". ודבר זה מתייחס לקודשים קלים, שמצד אחד הם מוקדשים לה׳ (ולכן ״ומעלה מעל בה׳") ומצד שני יש בכך גם פגיעה בבעל הקרבן "(וכיחש בעמיתו״).

ומעלה מעל בה׳

את מיני הקרבנות מחלקים לקדשי קודשים וקודשים קלים. קדשי קודשים הם קרבנות העולים למזבח בשלימותם (עולה), או כאלה שנאכלים על ידי הכהנים בלבד (חטאת, אשם), ואילו שאר הקרבנות (שלמים, בכור מעשר ופסח) הם קודשים קלים, לפי שרובם נאכל על ידי בעליהם (למרות שנותנים מהם חלק ״אימורים״ למזבח, וחלק לכהנים). בין סוגי הקרבנות הללו יש הבדלים גם לגבי מקום שחיטתם במקדש (קדשי קודשים — בצפון דווקא, קודשים קלים — בכל מקום בעזרה) והן לגבי דין המעילה בהם. והכלל הוא שקודשים קלים (לפני שחיטה, ולאחר שחיטה — כל חלק מן בהמה שאינו קרב על המזבח) אין בהם מעילה, שאם השתמש אדם בבהמת קודשים קלים — אינו מביא על כך קרבן מעילה. וטעמו של דבר — לפי שקודשים אלה מיועדים לאכילה של בני־אדם, ואינם בכלל ״קדשי ה׳" (ויקרא ה, טו). ומשום כך הגיע ר׳ יוסי הגלילי למסקנה שקודשים קלים אינם נחשבים כרכוש ההקדש (למרות שהקדיש את הבהמה לצורך זה) אלא כממון פרטי של הבעלים.

קדשים קלים

As it is taught in a baraita that concerning one who steals another’s property and takes a false oath denying he has done so, incurring the obligation to bring a guilt-offering, the verse states: “And commits a trespass against the Lord, <note data-assoc="n"/>and deals falsely with his neighbor” (Leviticus 5:21). The verse serves to include a case in which one denies having in his possession offerings of lesser sanctity, <note data-assoc="n"/>which are property of their owners. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

In the case of a priest who betroths a woman with his portion of an offering, whether it is from an offering of the most sacred order or from an offering of lesser sanctity, she is not betrothed. This is because he does not own those portions; rather, he has only the right to partake of them (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Ishut 5:5).

One who betroths with his portion of an offering, whether it is from offerings of the most sacred order, etc.

הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וכו׳

כהן שקידש בחלקו מקדשי קודשים או מקודשים קלים — אין האשה מקודשת, מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד. (רמב״ם ספר נשים הלכות אישות פ״ה ה״ה).

המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים וכו׳

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna (Kiddushin 52b): In the case of a priest who betroths a woman with his portion of an offering, whether it is from offerings of the most sacred order <note data-assoc="h"/>or from offerings of lesser sanctity, she is not betrothed? Shall we say that this mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili?

וְהָתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת; לֵימָא, דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי?

Rashi explains that the reason to suggest that the offering is considered to be the property of the owner only before it is slaughtered is based on the fact that the one who consecrates it is responsible to ensure that it is actually sacrificed. This means that until it is slaughtered, should anything happen to the animal he would be required to bring another animal in its place. That level of liability demonstrates that the animal is still considered to be his property. Some later commentaries raise various difficulties with this explanation of Rashi (see Maharatz Ḥayyut and Rashash).

When alive

מֵחַיִּים

Rashi explains that with regard to all offerings, once they have been slaughtered they are considered to be the property of God. Accordingly, even though certain portions are eaten by the priests or those who brought the offering, their consumption is not an expression of the fact that they own those portions; rather, it is as though God invited them to partake of His portions. It is explicit in Rashi’s commentary that this perception is true both of the portions eaten by the priests and of the portions eaten by those who brought the offering. Tosafot dispute this, claiming that it is true only with regard to the portions eaten by the priests, whereas the portions eaten by those who brought the offering are considered to be their property. Still, various restrictions concerning how and where they are permitted to consume their portions are applied.

As when they receive

דְּכִי קָא זָכוּ

כלומר, כל עוד הקודשים הקלים חיים — הרי הם נחשבים כרכוש הדיוט, אבל משנזבחו חלה עליהם קדושה. ורש״י מסביר כי טעמו של דבר הוא משום שבהיותם חיים אחריות הבעלים עליהם, ואם הם נפסדים — צריכים הבעלים להביא קרבן אחר, ומשום כך הרי הקרבן הוא שלהם כל עוד לא נזבח. וכבר תהו על כך המפרשים, אם משום שענין האחריות אינו מחייב גם הגדרת בעלות, ואם משום שאחריות זו קיימת רק בסוג נדר שבו מתחייב אדם באופן כללי להביא קרבן (״הרי עלי שלמים״), אבל אם מקדיש בהמה מסויימת לקרבן (״הרי זו שלמים״) אם אבדה — אין לו אחריות, ואינו חייב להביא אחרת תחתיה. ואכן יש מי שאמר שאין מדובר פה אלא בקודשים שחייב באחריותם (מהר״ץ חיות). והרש״ש מציע לומר שאולי אין כוונת רש״י לאחריות במובן הממוני, אלא בנוגע לטיפול בהבאתם למקדש.

מחיים

רש״י מסביר שכל קרבן לאחר שחיטה נעשה כרכוש גבוה, ואף שמותר לאכול את רובו — הרי זה משום ש״משולחן גבוה קא זכו״ שהם כביכול מקבלים את הזכות לאכול משולחנו של הקדוש ברוך הוא, מדבר השייך לו. ובדבריו מפורש שהוא הדין הן לגבי החלק שמקבלים הכהנים, והן לגבי החלק שאוכלים הבעלים. אבל בתוס׳ אין מסכימים לדברי רש״י אלה, ומסבירים שחלק הבעלים אינו נחשב כבא משולחן גבוה, והוא נשאר רכושם גם לאחר גמר ההקרבה (אלא שיש הגבלות על דרכי ומקום אכילתו), ואין מדובר כאן אלא בחלק הכהנים, וכן משמעות הביטוי ״המקדש בחלקו״ שמתייחס לכהנים, שהרי בבעלים — עיקר הקרבן שלהם. ובתוס׳ ר״פ מסביר את טעמם, כי חלק הבעלים מעולם לא יצא מרשותם, ואינו משולחן גבוה. אבל לכהנים הרי לא היה חלק בבהמה זו, ואם הם מקבלים חלק — הרי הם נחשבים כמקבלים אותו לא מיד בעליו אלא מיד הקדוש ברוך הוא.

אבל לאחר שחיטה

The Gemara suggests: You can even say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as when Rabbi Yosei HaGelili said that offerings of lesser sanctity are the property of their owners, that applies only when the animal is still alive. <note data-assoc="n"/>But after its slaughter, even Rabbi Yosei HaGelili concedes that the offering takes on a higher degree of sanctity and is now the property of Heaven. As when they receive <note data-assoc="n"/>their portions, they do not receive them because those portions belong to them; rather, they receive them from the table of the Most High, i.e., they have the right to partake of them, but do not own them.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה, דְּכִי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

There are apparently contradictory rulings presented in the Shulḥan Arukh concerning the betrothal of a woman by means of a firstborn animal. One ruling of the Shulḥan Arukh is that one can do so but another ruling of the Shulḥan Arukh is that the status of such a betrothal is uncertain. The later authorities rule that if one betroths a woman with a slaughtered firstborn animal she is considered betrothed according to all opinions (Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 306:6 and Even HaEzer 28:23).

And one can betroth a woman with it

וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה

Rashi explains that since it is consecrated as an offering, if the animal is slaughtered it is treated as any other offering that is slaughtered outside the Temple confines, and therefore it is prohibited to derive any benefit from it.

He may sell it unblemished and alive

מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם חַי

ומסביר רש״י כי אם נשחט בכור תם הרי זה כקודשים שנשחטו בחוץ, וקודשים כאלה אסורים בהנאה. ובתוס׳ מסבירים שעיקר החידוש אינו במה שאינו נמכר שחוט, אלא בעצם העובדה שמותר למכור אותו חי, כי כאשר יבואר להלן יש קרבנות (אפילו קודשים קלים, כמו מעשר) שאסור למכור אותם. ועוד כתב רש״י שאין המשנה מתייחסת אלא למכירתו לכהן. ולכאורה היה ראוי למוכרו גם לישראל שמותר באכילת בכור לאחר שנפל בו מום, ככהן. והסביר הרא״ש שמא אינו נמכר לישראל משום שאינם בקיאים בשמירת קודשים ויבואו לגוז ולעבוד בו.

מוכרין אותו תם חי (ולא שחוט)

כי בכור תמים בזמן הבית מובא לבית מקדש ונזבח שם, ואת בשרו אוכלים הכהנים. ואם נפל בו מום — הריהו רכוש הכהנים, למרות שאין בו קדושה (מלבד היותו בגדר ״פסולי המוקדשין״). ומלשון אותה משנה משמע שאף בכור תמים חי הוא רכוש הכהנים לענין שיכולים לקדש בו את האשה.

ומקדשין בו את האשה

בזמן הבית אין מוכרים בכור תם כלל, שכיון שעומד לקרבן אין לכהן בו זכות למוכרו. אבל בכור בעל מום מותר למוכרו בין חי ובין שחוט. ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים, הואיל והוא עומד לאכילה מותר למוכרו כשהוא תמים, בין לכהן ובין לישראל. וכשיפול בו מום — יאכלוהו. כמשנה, וכדברי רב נחמן. (רמב״ם ספר קרבנות הלכות בכורות פ״א הי״ז–הי״ח. שו״ע יו״ד שו, ו. שז, ג).

בכור מוכרין אותו תם וכו׳

במקום אחד כתב בשו״ע כי יכול הכהן בזמן הזה לקדש אשה בבכור, ובמקום אחר כתב יש ספק אם האשה מקודשת. וכתבו אחרונים כי בשחוט לכל הדעות מקודשת. (שו״ע יו״ד שו, ו. אה״ע כח, כג).

The Gemara asks: But does he say his opinion only when the offering is still alive? But didn’t we learn in a mishna (Ma’aser Sheni 1:2): With regard to the male firstborn of a kosher animal, which is endowed upon its birth with the sanctity of an offering of lesser sanctity, a priest may sell it if it is unblemished <note data-assoc="h"/>and alive, <note data-assoc="n"/>but he may not sell it once it is slaughtered, as if an unblemished firstborn animal is slaughtered it is prohibited to derive benefit from it, and if it is blemished, one can sell it both when it is alive or after it is slaughtered, and one can betroth a woman with it. <note data-assoc="h"/>This mishna assumes that even when a firstborn animal is unblemished it is considered to be the property of the priest.

וּמֵחַיִּים מִי אֲמַר? וְהָתְנַן: בְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם חַי (וְלֹא שָׁחוּט), וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה;

Even though the same halakha applies equally to the case of a firstborn animal born outside of Eretz Yisrael, the Gemara prefers to interpret the mishna and baraitot as referring to a case where it was born in Eretz Yisrael, since the Mishna and baraitot were composed there and they generally refer to cases that occur there.

A firstborn animal in the present

בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה

ואף שגם הוא היה יכול לומר שמדובר בבכור בחוץ לארץ, העדיף הסבר זה משום שהמשנה והברייתות נכתבו בארץ ישראל, ובדרך כלל הן עוסקות בדברים השייכים לארץ ולא לחוץ לארץ (תוס׳ שאנץ).

בכור בזמן הזה

And Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: They taught this only with regard to the status of a firstborn animal in the present; <note data-assoc="n"/>since it is not fit to be sacrificed, as there is no Temple, the priests have ownership of it. But when the Temple is standing, in which case the animal is fit to be sacrificed, no. When the Temple is standing a priest may slaughter and eat the firstborn only if it becomes blemished. Nowadays, since it is not possible to offer it as a sacrifice, it is certain that the animal will eventually develop a blemish and the priest will then be permitted to slaughter and eat it. Consequently, the priest is considered to have ownership of the firstborn even before it develops any blemish.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּכֵיוָן דְּלָא חֲזִי לְהַקְרָבָה – אִית לְהוּ לַכֹּהֲנִים זְכִיָּיה בְּגַוַּיְיהוּ, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים דַּחֲזִי לְהַקְרָבָה – לָא;

וכיון שהבכור הוא בסוג הקודשים הקלים, נמצא שהוא נחשב כממון ההדיוט (במקרה זה — הכהן) גם בזמן הבית. וההוכחה לדבר — משום שר׳ יוסי הגלילי מדבר בדין מעילה, וקרבן מעילה שייך רק בזמן שהיה בית המקדש קיים.

לרבות קדשים קלים שהן ממונו

And Rava raised an objection to Rav Naḥman from the baraita cited above: The verse states: “A person who sins and commits a trespass against the Lord” (Leviticus 5:21). The verse serves to include a case in which one denies having in his possession offerings of lesser sanctity, as they are the property of their owners; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Yosei HaGelili’s statement is clearly referring to a time when the Temple is standing, as it is based on a verse that continues to obligate one to bring a guilt-offering. Nevertheless, he states that offerings of lesser sanctity, of which a firstborn is an example, are considered to be the property of their owners even when they are unblemished.

וְאֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי!

העירו בתוס׳ שכל שכן הוא אליבא דר׳ עקיבא, הסבור שבכורות שבאים מחוץ לארץ אין מקריבים אפילו בדיעבד, לפי שאין קדושה גמורה חלה עליהם. אלא שלא הזכירה זאת הגמרא, שכן לדברי ר׳ עקיבא היה מקום לומר שבכלל אין עליהם דין קודשים (ראה בשטמ״ק).

ואליבא דר׳ שמעון

And Ravina answered that Rabbi Yosei HaGelili’s statement is said with regard to a firstborn outside of Eretz Yisrael, and is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: If firstborn animals came from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael and they are unblemished, they may be sacrificed on the altar. From Rabbi Shimon’s formulation it is apparent that if they came, then yes, they are sacrificed, but they should not be brought ab initio. Since the firstborn animals should not be brought to Eretz Yisrael, they are considered unfit to be sacrificed, and therefore they are considered to be the property of the priest even before they develop a blemish.

וּמְשַׁנֵּי רָבִינָא: בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִים – יִקָּרְבוּ. אִם בָּאוּ – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא;

It is apparent that Ravina understood Rav Naḥman’s qualification to be true even according to Rabbi Yosei HaGelili. Therefore, the Gemara asks: And if it is so that when Rabbi Yosei HaGelili said that an offering of lesser sanctity is the property of its owner, that was referring only to a situation when they are still alive,

וְאִם אִיתָא דְּכִי אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מָמוֹנוֹ הוּא – מֵחַיִּים,

Don’t we maintain that the halakha is that we do not need movable property to be piled up upon the land one acquires in order to acquire the movable property together with it?