Bava Kamma

בבא קמא

בפירושה המדוייק של מלה זו יש שיטות שונות (ויש שגרסו כאן חליקוסתא). ומכל מקום נראה כי עניינה כאן הוא סוג של פסולת, אם גפת (החומר נשאר אחרי שסחטו את התמרים כדי לעשות מהן שכר) או פסולת שמרים של שכר תמרים. ויש שמסביר שהוא שיורי חבית של שעווה (גאונים).

סליקוסתא

עיונים

The Gemara comments: Granted, Rav Adda bar Ahava acted in accordance with his halakhic opinion that although this is the halakha, a public ruling is not issued to that effect. But with regard to Rav Huna, shall we say that he retracted his prior opinion?

בִּשְׁלָמָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה כִּשְׁמַעֲתֵיהּ, אֶלָּא רַב הוּנָא – לֵימָא הֲדַר בֵּיהּ?

Even according to the authorities who maintain that one may not take possession of the items themselves that were put out in the public domain illegally, if the owners were forewarned and still did not remove the hazard, the items are rendered ownerless, and anyone may take possession of them (Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 414:1, in the comment of Rema).

Those owners of the barley were forewarned

הָנְהוּ מוּתְּרִין הָווּ

אף לדעת האומרים שאין זוכה בגופם של דברים שהוציא אדם שלא כדין לרשות הרבים, אם התרו בבעלים ולא סילקו המכשול — הרי זה מופקר לכל. (שו״ע חו״מ תיד, א בהגהה).

הנהו מותרין הוו

אורח ההלכה

The Gemara answers: Those owners of the barley were forewarned <note data-assoc="h"/>to remove the barley from the public domain, and they did not comply. Therefore, they were penalized by Rav Huna declaring publicly that their barley was ownerless.

הָנְהוּ מוּתְּרִין הָווּ.

If two potters were walking in the public domain, one after the other, and the first one stumbled and fell, and the second stumbled over the first, then if the first one could have stood up but did not do so, he is liable to pay for the damage incurred by the second (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 13:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 413:1).

Two potters, etc.

שְׁנֵי קַדָּרִין וכו׳

שני קדרים שהיו מהלכים בדרך הרבים זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, אם היה הראשון יכול לעמוד ולא עמד — חייב הראשון בנזקי השני. כמשנה וכביאורה בגמרא. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג ה״ח. שו״ע חו״מ תיג, א).

שני קדרין וכו׳

In the case of two potters <note data-assoc="h"/>carrying pots who were walking one after the other in the public domain, and the first stumbled on a bump and fell, and the second stumbled over the first and fell too, the first is liable to pay for the damage incurred by the second.

מתני׳ שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי.

כלומר, שהיתה לו אפשרות לעמוד מנפילתו ולא עמד. אבל אם לא הספיק (או לא היה יכול לעמוד) — יהא פטור. ונראה שסבור ר׳ יוחנן שכל עוד אינו יכול לעמוד הריהו טרוד כל כך שאינו שם ליבו להזהיר, גם אם יש יכולת בידו לעשות כן. ואילו רב נחמן בר יצחק סבור שאין טירדה זו יכולה להחשב לו כאונס שמחמתו ייפטר מחיוב התשלום.

שהיה לו לעמוד

Rabbi Yoḥanan said: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent and therefore liable. Rather, even according to the Rabbis, who say that one who stumbles is generally a victim of circumstances beyond his control and is consequently exempt, here, in the case in the mishna, he is liable, since after falling he had the opportunity to stand up, and he did not stand up.

גמ׳ אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: נִתְקַל פּוֹשֵׁעַ הוּא וְחַיָּיב. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אָנוּס הוּא וּפָטוּר – הָכָא חַיָּיב, שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲמוֹד וְלֹא עָמַד.

מי שנתקל ולא הספיק לעמוד, אף שהיה יכול להזהיר את חבירו ולא הזהיר — פטור. וכר׳ יוחנן. ויש אומרים שאם היה לו פנאי להזהיר ולא הזהיר חייב (רמ״א בשם הרא״ש). וכרב נחמן בר יצחק, שהוא אחרון, ופשט המשנה והברייתא כשיטתו. וראה בה״ג. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג ה״ח. שו״ע חו״מ תיג, א).

היה לו להזהיר

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Even if you say that he did not have the opportunity to stand up, he had the opportunity to warn the person behind him, and he did not warn him.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמוֹד, הָיָה לוֹ לְהַזְהִיר וְלֹא הִזְהִיר.

If one stumbled in a public thoroughfare and did not have the opportunity to stand up before those walking behind him stumbled over him and incurred damage, he is exempt. The Rambam rules that he is exempt even if he had the time to warn those walking behind him and did not do so, in accordance with Rabbi Yoḥanan’s opinion. By contrast, the Rosh maintains that if he had time to warn him he is liable, in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, since his opinion follows the straightforward meaning of the mishna and baraita that are cited by the Gemara in his support. See Halakhot Gedolot (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 13:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 413:1).

He did not have the opportunity to warn

לֹא הָיָה לוֹ לְהַזְהִיר

And Rabbi Yoḥanan could have said in response that since he did not have the opportunity to stand up, he did not have the opportunity to warn <note data-assoc="h"/>the other person either, as he was busy trying to stand up. Therefore, the mishna, which holds him liable, must be referring to a case where he could have stood up.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֵּיוָן דְּלֹא הָיָה לוֹ לַעֲמוֹד לֹא הָיָה לוֹ לְהַזְהִיר, דִּטְרִיד.

If two people were walking down the road, the first carrying a cross beam and the second carrying a barrel, then if the barrel was broken by the beam, the one carrying the cross beam is exempt. If the one carrying the cross beam stopped to rest without warning the one carrying the barrel, he is liable. If the one carrying the cross beam stopped merely to adjust the load on his shoulder, he is exempt even if he did not warn the one carrying the barrel (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 6:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 379:2).

The owner of a cross beam was first

הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן

If the one carrying the cross beam stopped to rest and the one carrying the barrel bumped into him from behind, causing the barrel to break, the one carrying the cross beam is liable. If he warned the one carrying the barrel, he is exempt. If the one carrying the cross beam merely stopped to adjust his load, even if he did not warn the one carrying the barrel, he is exempt, since he was presumably busy with his own load and was not obligated to warn the other person. This is in accordance with the Gemara’s earlier conclusion (31a). The same halakha applies if one person was carrying flax and the other was carrying a lamp (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 6:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 379:2).

But if the owner of the cross beam stopped

וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה

כאן מדובר במקרה שעמד בעל הקורה לגמרי. ויש מקום לדון בשאלה מה הדין אם בעל הקורה רק האט את הילוכו, ובעל החבית שאחריו נתקל בו משום כך. וראה דיון על כך בספר תורת חיים.

עמד בעל קורה

שנים שהלכו בדרך ובידי הראשון קורה ובידי השני חבית, אם נשברה חבית בקורה — פטור. ואם עמד בעל הקורה כדי לנוח ולא הזהיר את בעל החבית — הרי זה חייב. אבל אם עמד לכתף משאו, אף שלא הזהיר — פטור. כמסקנת הגמרא לשיטת ר׳ יוחנן. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ״ו ה״ח. שו״ע חו״מ שעט, ב).

היה בעל קורה ראשון

The Gemara attempts to prove that the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak is correct. We learned in the next mishna (31b): If the owner of a cross beam was walking in the public domain carrying his beam first, <note data-assoc="h"/>and the owner of a barrel was walking with his barrel last, i.e., behind him, and the barrel was broken by the cross beam, the one who carried the cross beam is exempt. But if the owner of the cross beam stopped, he is liable, since the accident was caused by his stopping.

תְּנַן: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – פָּטוּר, וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב.

The Gemara asks: What, is it not referring to a situation where the one carrying the cross beam stopped in order to adjust the load on his shoulder, which is the normative behavior of one carrying a beam, and is not considered negligence? And nevertheless the tanna teaches that he is liable, as, although he had the opportunity to warn the person behind him that he was about to stop, he did not warn him. This supports the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak.

מַאי לָאו שֶׁעָמַד לְכַתֵּף, דְּאוֹרְחֵיהּ הוּא, וְקָתָנֵי חַיָּיב, דַּהֲוָה לֵיהּ לְהַזְהִיר?

Why is one deemed more responsible for causing damage when he stops to rest than when he stops to adjust the load on his shoulder? Rabbeinu Ḥananel explains that one who stops to rest is less preoccupied than one who is adjusting his load, and therefore he has greater responsibility to warn the one walking behind him. Others explain that it is easier for the one walking behind him to watch out for his complete halt if it is to adjust his load, as he can see in advance what he is trying to do. If the one in front stops to rest, it can take the one behind him completely by surprise (Tosafot; Tosefot Rabbeinu Peretz).

Where he stopped to rest

כְּשֶׁעָמַד לָפוּשׁ

ויש הבדל הנראה לעין בין העומד לכתף, שההולך מאחריו רואה כיצד הוא מנסה ליישר הדבר המונח עליו, וצריך להביא בחשבון שהאיש יעמוד כדי לכתף יפה את המשא. ובין העומד לפוש, שעומד לגמרי מדעתו ואין המהלך אחריו יכול לדעת כלל מתי הוא עומד (תוס׳, תור״פ). והר״ח מפרש את הדבר מצד בעל הקורה, שהואיל ואינו צריך לכתף אלא לפוש — אינו טרוד, ומשום כך חייב אם לא הזהיר.

כשעמד לפוש

The Gemara responds: No, it is referring to a situation where he stopped to rest, <note data-assoc="n"/>which could not have been anticipated by the person walking behind him. Consequently, he is liable.

לָא, כְּשֶׁעָמַד לָפוּשׁ.

The Gemara asks: But according to this interpretation, if he stop-ped to adjust the load on his shoulder, what is the halakha? Is he exempt? If so, rather than teaching in the latter clause of that mishna: But if he said to the owner of the barrel: Stop, he is exempt, let the tanna distinguish and teach within the former case itself, as follows: In what case is this statement, that he is liable, said? In a case when he stopped to rest. But in a case where he stopped to adjust the load on his shoulder, he is exempt.

אֲבָל עָמַד לְכַתֵּף מַאי, פָּטוּר? אַדְּתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר, לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁעָמַד לָפוּשׁ, אֲבָל עָמַד לְכַתֵּף – פָּטוּר!

The Gemara answers: The mishna is presented in this manner because it teaches us this novelty, that even if he stopped to rest, in a case when he says to the owner of the barrel: Stop, he is exempt.

הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאַף עַל גַּב דְּעָמַד לָפוּשׁ, כִּי קָאָמַר לוֹ לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר.

If potters, glaziers, or the like were walking down the road one after the other, and the one in front stumbled and fell, causing the second to stumble over him and the third to stumble over the second, if each of them had the chance to rise but did not, the first one is liable to pay for the damage incurred by the second, whether the second sustained injury to his body or damage to his property, and whether the damage was caused by the body of the first or by his load. The second is liable only for damage caused to the third by his body, not for damage caused by his load. If they warned each other, they are all exempt. The Rema notes that according to some authorities (Tur, citing Rosh), the first is also exempt from paying restitution for damage caused by his load, even if the second is injured by it. The differences of opinion stem from the variant readings of the Gemara’s discussion of the mishna on 31b (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 13:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 413:2).

Potters and glaziers

הַקַּדָּרִין וְהַזַּגָּגִין

If people were walking down the road carrying fragile loads, and the one in front fell and lay widthwise across the road, and the others stumbled over different parts of his body, if he could have stood up but did not do so, he is liable to pay for the damage incurred by all of them. The Rema notes that according to the Rosh and Tur, it is specifically when the first one falls diagonally that he is liable, in accordance with the explanation of Rav Zevid’s opinion found in Tosafot. They rule according to this opinion because it is lenient, in keeping with the principle that with regard to uncertainty in monetary matters the ruling is lenient (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 13:11; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 413:3).

If they fell because of the first

אִם מֵחֲמַת רִאשׁוֹן נָפְלוּ

קדרים וזגגים וכיוצא בהם שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני, וכל אחד מהם היה יכול לעמוד ממקומו ולא עמד — הראשון חייב לשלם כל נזקי השני, בין נזקי גופו ובין נזקי ממונו, בין שהוזק בגופו של הראשון ובין שהוזק במשאו. והשני חייב רק בנזקי גופו של השלישי אם זה ניזק מחמת גופו של השני, אבל אינו חייב אם הוזק השלישי מחמת משאו של השני. ואם הזהירו זה את זה — כולם פטורים. וכתב הרמ״א שיש אומרים (טור בשם הרא״ש) הסבורים שאם ניזק השני מחמת משאו של הראשון פטור הראשון אף על נזקי גופו של השני (וההבדל בהלכה תלוי בשינוי גרסות בגמרא להלן). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג ה״י. שו״ע חו״מ תי, ב).

הקדרין והזגגין

Come and hear an alternative proof from what is taught in a baraita: With regard to potters and glaziers <note data-assoc="h"/>who were walking one after the other, and the first stumbled and fell, and the second stumbled over the first, sustaining damage, and the third stumbled over the second, also falling and sustaining damage, in this case, the first person is liable to pay for the damage of the second, and the second is liable to pay for the damage of the third. But if they all fell because of the first, the first is liable to pay for the damage of them all. And if they warned each other, i.e., each one warned the next, they are all exempt. The Gemara concludes: What, is it not a case where they did not have the opportunity to stand up, and they are nevertheless liable to pay for not warning the people behind them, in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak?

תָּא שְׁמַע: הַקַּדָּרִין וְהַזַּגָּגִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה, נִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי – רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי, וְשֵׁנִי חַיָּיב בְּנִזְקֵי שְׁלִישִׁי. וְאִם מֵחֲמַת רִאשׁוֹן נָפְלוּ – רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי כוּלָּם. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה – פְּטוּרִין.  מַאי לָאו שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן לַעֲמוֹד?

The Gemara answers: No, it is a case where they had the opportunity to stand up and they did not do so.

לֹא, שֶׁהָיָה לָהֶן לַעֲמוֹד.

The Gemara asks: But according to this interpretation, if they did not have the opportunity to stand up, what would be the halakha? Would they be exempt? If so, rather than teaching in the latter clause of the baraita: If they warned one another, they are exempt, let the tanna distinguish and teach within the former case itself, as follows: In what case is this statement, that they are liable, said? It is a case where they had the opportunity to stand up, but if they did not have the opportunity to stand up, they are exempt.

אֲבָל לֹא הָיָה לָהֶם לַעֲמוֹד מַאי, פָּטוּר? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה – פָּטוּר, לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהָיָה לָהֶן לַעֲמוֹד, אֲבָל לֹא הָיָה לָהֶן לַעֲמוֹד – פְּטוּרִין!

The Gemara answers: The baraita is presented in this manner because it teaches us this novelty, that even if they had the opportunity to stand up, in a case when they warned each other they are exempt.

הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאַף עַל גַּב דְּהָיָה לָהֶן לַעֲמוֹד, כִּי הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה – פְּטוּרִין.

Among the early commentaries there are two versions of Rava’s statement, and consequently two different opinions concerning how to understand it. According to the opinion adopted by most commentaries (see Rashi; Tosafot; Ra’avad; Rabbeinu Tam, Sefer HaYashar), the first one who stumbles is liable to pay for any damage caused to the second, both for damage caused by his body and for damage caused by his property, e.g., a vessel he was carrying that broke. He is liable even if he renounces ownership of the broken vessel, even according to the opinion that one who renounces ownership of his hazardous property is exempt from payment (see 30b), because he is deemed responsible for the fact that it broke in the first place. The second one is liable to pay for damage his body causes to the third, but not for the damage caused by his property, as it was not his negligence that caused them to fall. The other interpretation of Rav’s statement is that of Rabbeinu Ḥananel: The first one who stumbles is liable to pay for damage he caused to the second, both for injury he caused to the second’s body and for damage he caused to the second’s property. This is because it is not considered the case of a pit, for which he would be exempt from paying restitution for damage to vessels, but rather it is considered damage caused directly by the person. The second is liable only for injury he caused to the third’s body, but not for damage to his property, even if he causes it damage with his body. See Tosafot for a detailed discussion of this subject.

Both for damage caused by his body and for damage caused by his property

בֵּין בְּנִזְקֵי גוּפוֹ בֵּין בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ

בהבנת דברי רבא יש שתי שיטות של פירוש בראשונים (ושתיהן מובאות בדברי רש״י), ויש לשתיהן גם גרסות שונות (מפורטות יותר או פחות) המסייעות לכל אחת מהן. לשיטה אחת (שבה הלכו כנראה רוב הראשונים, וראה בתוס׳ ובראב״ד ובספר הישר לר״ת ועוד) יש להבין (או לקרוא כך): הראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו (נזקים שגרם בגופו) בין בנזקי ממונו (נזקים שגרם ממונו, כגון שהיה כלי בידו ונשבר ונתקל בו האחר). והטעם שהוא חייב גם על ממונו המזיק משום שזהו בור. ואף אם הפקיר את הכלים שנשברו אינו נפטר מחמת כן, לפי שזהו הפקר שלא מחמת אונס, אלא מחמת פשיעה. וכן בהמשך, שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו — אם גופו הזיק, אבל לא בנזקי ממונו — אם ממונו גרם לתקלה זו. ושיטת פירוש אחרת היא: ראשון חייב בנזקי שני, בין בנזקי גופו של שני, בין בנזקי ממונו של שני. לומר שאין רואים אותוד כדין בור (הפטור מנזקי כלים) אלא כמזיק בידיים. ואילו שני חייב בנזקי גופו של השלישי, אבל לא כאשר הזיק לממונו (ואפילו הוזק ממונו של השלישי בגופו של השני). וכן היתה גרסתו ופירושו של ר״ח. וראה בתוס׳ (ד״ה אמר) דיון מפורט בנושא זה, איזו מן השיטות עדיפה.

בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו

§ With regard to this halakha, Rava said: The first one who stumbled is liable to pay for the damage of the second, both for damage caused to the second person by his body and for damage caused to him by his property. <note data-assoc="n"/>By contrast, the second is liable to pay for the damage of the third only with regard to damage caused by his body as result of the fall, and not with regard to damage caused by his property.

אֲמַר רָבָא: רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי – בֵּין בְּנִזְקֵי גוּפוֹ בֵּין בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ, שֵׁנִי חַיָּיב בְּנִזְקֵי שְׁלִישִׁי – בְּנִזְקֵי גוּפוֹ, אֲבָל לֹא בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ.

The Gemara questions Rava’s statement: Whichever way you look at it, this is difficult to understand. If Rava maintains that one who stumbles is considered negligent, the second person should also be liable to pay for all forms of damage caused by his negligence. And if Rava maintains that one who stumbles is not considered negligent, even the first should be exempt from liability for the damage incurred by the second.

מִמַּה נַּפְשָׁךְ? אִי נִתְקַל פּוֹשֵׁעַ הוּא – שֵׁנִי נַמִי לִיחַיַּיב, אִי נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא – אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן נַמִי לִיפַּטַר!

Rashi explains that according to Rava, one who stumbles is considered negligent (see 29a). Therefore, his vessels are considered like his pit, and he is liable to pay for damage they cause. By contrast, the second person fell due to circumstances beyond his control, and consequently he is not liable to pay for damage caused by his vessels.

The first is certainly considered negligent

רִאשׁוֹן וַדַּאי פּוֹשֵׁעַ הוּא

Alternatively, according to the version that the second one is exempt from paying restitution for damage he causes to the property of the third person (see last note on 31a), the Gemara reasons here: It is because after his fall, the body of the second person is effectively a pit, and we do not find that in the category of Pit one is liable to pay for damage caused to vessels.

As he can say to him, I did not dig this pit

דְּאָמַר לֵיהּ הַאי בֵּירָא לָאו אֲנָא כְּרִיתֵיהּ

והרי זה כשיטת ר׳ מאיר שנתקל פושע הוא (ורש״י פירש כי לדעת רבא (שלא כדעת אביי, לעיל כט,א) אין ר׳ יהודה חולק על ההנחה שנתקל פושע הוא. וראה בשטמ״ק וגליון הש״ס). ודווקא הראשון נחשב פושע לחייב על נזקי ממונו מדין בור, שהרי הוא מעצמו (בגלל חוסר זהירותו) נתקל ואילו השני נתקל בו בצד מה של אונס, ואין אדם מתחייב על בורו שנוצר כתוצאה מאונס.

ראשון ודאי פושע הוא

אם הזיק בממונו, שאם כליו השבורים של השני גרמו לנזק (בין לגופו בין לממונו של השלישי) פטור הוא מלשלם, לפי שהוא טוען שכליו נשארו שם לאחר נפילת אונס, ועיקר התקלה נגרמה על ידי הראשון. ולשיטה המפרשת שפטור על מה שהוזק ממונו של השלישי, יש לגרוס כאן: דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים. כלומר שהשני טוען שגם אם הוזק ממון השלישי מחמת גופו שלו, הרי גופו הוא בגדר בור, ובור כזה שהוא לא חפר.

אממונו פטור

The Gemara explains: The first is certainly considered negligent, <note data-assoc="n"/>and is therefore liable to pay for damage caused by both his body and his property. The second is deemed liable to pay for damage caused by his body, as he had the opportunity to stand up and he did not stand up. For damage caused by his property that was lying there and that caused the third person to stumble and fall, he is exempt, as he can say to him: I did not dig this pit, <note data-assoc="n"/>i.e., I did not cause this obstacle. Since it was the first person who stumbled and brought about the situation where the items of the second were lying on the ground, the second is not deemed liable.

רִאשׁוֹן וַדַּאי פּוֹשֵׁעַ הוּא. שֵׁנִי, אַגּוּפוֹ מִחַיַּיב – דַּהֲוָה לוֹ לַעֲמוֹד וְלֹא עָמַד, אַמָּמוֹנוֹ פָּטוּר – דְּאָמַר לֵיהּ: הַאי בֵּירָא לָאו אֲנָא כְּרִיתֵיהּ.

וכאן ברורה המשמעות שהם מתחייבים על נזקים שהזיקו בגופם ואינם מתחייבים על נזקים שהזיקו על ידי ממונם. ולשיטה האחרת — שכולם (וגם השני) מתחייבים גם על נזקי הממון שגרמו.

על נזקי גופן וכו׳

The Gemara raises an objection to Rava’s statement from a baraita that comments on this case: All of them are liable to pay for damage caused by their bodies and exempt from paying restitution for damage caused by their property. What, does this not refer even to the first, indicating that even he is exempt from damage caused by his property?

מֵיתִיבֵי: כּוּלָּן חַיָּיבִין עַל נִזְקֵי גוּפָן, וּפְטוּרִין עַל נִזְקֵי מָמוֹנָן. מַאי לָאו אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן?

The Gemara answers: No, it is referring to all of them except for the first. The Gemara asks: But doesn’t the baraita teach the term all of them, indicating that the first is also included? Rav Adda bar Ahava said: The term all of them refers only to those who incurred damage, and excludes the first one, who only caused damage to others.

לָא, לְבַר מֵרִאשׁוֹן. וְהָא ״כּוּלָּם״ קָתָנֵי! אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״כּוּלָּן״ – הַנִּיזָּקִין.

The Gemara questions this answer: What is this interpretation? Granted, if you say that the term includes even the first, this explanation is consistent with that which is taught: All of them. But if you say that it is referring to all of them except for the first, what is the reason that the misleading term: All of them is used? Let the baraita teach more accurately that those who incurred damage are liable in turn for the damage caused by their bodies, but are exempt from paying restitution for damage caused by their property.

הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״כּוּלָּן״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְבַר מֵרִאשׁוֹן, מַאי ״כּוּלָּן״? לִיתְנֵי: הַנִּיזָּקִין!

ולשיטה האחרת בפירוש הגמרא כאן מתפרשים דברי רבא להיפך — שבנזקי גופו ונזקי ממונו של מזיק מדובר. ובמקום ״ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים״ יש לגרוס כאן ״דאמר ליה: האי בירא לאו אנא כריתיה״.

אלא אמר רבא וכו׳

Rather, this entire explanation of Rava’s statement should be rejected, and it should be explained as follows: Rava said that the first is liable both for injury caused to the body of the second and for damage caused to the property of the second, and the second is liable to pay for damage incurred by the third with regard to injury to his body but not with regard to damage to his property. What is the reason for the exemption in the last case? It is because after his fall, the body of the second person is effectively a pit, and we do not find that in the category of Pit one is liable to pay restitution for damage caused to vessels.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: רִאשׁוֹן חַיָּיב בֵּין בְּנִזְקֵי גוּפוֹ דְּשֵׁנִי בֵּין בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ דְּשֵׁנִי, וְשֵׁנִי חַיָּיב בְּנִזְקֵי שְׁלִישִׁי בְּנִזְקֵי גוּפוֹ, אֲבָל לֹא בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ, מַאי טַעֲמָא? דַּהֲוָה לֵיהּ בּוֹר, וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים.

The Gemara asks: This works out well according to Shmuel, who says that any obstacle that was placed in the public domain constitutes a pit, i.e., the halakhot of a pit apply to it. But according to Rav, who says that if the one who placed it there renounces ownership of the hazardous object it is considered a pit, but if he does not renounce ownership of it then it is not considered a pit, what is there to say? The second one who fell obviously did not renounce ownership of his body, so why is he exempt from damage he caused to vessels as though he were a pit?

הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כָּל תַּקָּלָה בּוֹר הוּא, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: אִי אַפְקְרֵיהּ – אִין, אִי לָא – לָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

Vessels were damaged by vessels

הוּזְּקוּ כֵּלִים בְּכֵלִים

ולפי זה צריך לפרש את הברייתא לא כמסבירה את כל דיני הנזקים שיש במקרה זה, אלא כמונה את שני הצדדים הברורים שיש בה, שבכל מקרה הם נכונים. הראשון — שכל הנופלים חייבים במה שהזיק גופם את גופו או ממונו של אחר, והשני — שכל הנופלים פטורים על מה שהזיק ממונם ממון (כלים) של אחר. ואילו בנזקי ממון לגוף — לא נאמר דבר בברייתא זו. ותהא ההלכה כפי העיון בכל פרט בדינים אלה לגופם (כדעת ר׳ יהודה או כדעת ר׳ מאיר, כדעת רב או כדעת שמואל).

שהוזקו כלים בכלים

The Gemara answers: Actually, Rava’s statement should be explained as he was understood to have said initially, i.e., that he distinguishes between damage caused by another’s body and damage caused by his property. And as for your difficulty from the statement in the baraita that all of them are liable to pay for the damage caused by their bodies but exempt from paying restitution for the damage caused by their property, apparently including even the first one, contrary to Rava’s opinion, Rav Adda bar Minyumi interpreted it before Ravina as referring to a case where vessels were damaged by vessels. <note data-assoc="b"/>In other words, it is not the body, but the vessels of the second that were damaged by the property of the first, and since the broken vessels of the first have the status of a pit, the owner is exempt from liability for damage caused to the vessels of others.

לְעוֹלָם כְּדַאֲמַר מֵעִיקָּרָא. וּדְקַשְׁיָא לָךְ ״כּוּלָּן חַיָּיבִין״ – תִּרְגְּמָהּ רַב אַדָּא בַּר מִנְיוּמִי קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא: שֶׁהוּזְּקוּ כֵּלִים בְּכֵלִים.

This word apparently derives from Assyrian, in which it means corpse. In the parlance of the Sages it generally is referring to a skeleton.

Skeleton [shilda]

שִׁלְדָּא

Rashi and Rabbeinu Ḥananel explain that he blocked the road like a blind man, who gropes with his cane from one side of the road to the other to find his way. Similarly, this man’s body stretched from one side of the road to the other. According to this explanation, there is apparently no difference between the two descriptions: Like a carcass, and: Like a blind man’s cane. Tosafot and Tosefot Rabbeinu Peretz claim that there is a practical difference between the two opinions, as the expression: Like a carcass, indicates that he was lying widthwise across the road, whereas the phrase: Like a blind man’s cane, means that he was lying diagonally, like a blind man groping with his cane, wandering diagonally from one side to the other. Accordingly, Rav Zevid holds that if the first person was lying on the road widthwise, then after the second one tripped over him the third should have been careful to avoid him, but if he fell diagonally, the people following tripped over different parts of his body that they could not see. The Ra’avad and Meiri understand Rav Zevid’s answer not as an analogy, but rather as an interpretation that the baraita actually is referring to a blind man who causes people to trip on his cane. The baraita rules that he is liable whether he caused one person or several to fall, as they all fell due to his cane that he moved around to all sides of the road.

Like a blind man’s cane

כְּחוּטְרָא דְּסַמְיוּתָא

כלומר שהיה מונח כנבילה המונחת וסותמת כל רוחב הדרך, כך שכל העוברים נתקלים בחלקים שונים בגופו. והר״ח ועוד מסבירים: כנבילה, כלומר, שפושט ידיו ורגליו כך שהוא ממלא את הדרך כולה בחלקי גופו. ויש שגרסו ״ככשורא״ = כקורה, המונחת כולה לרוחב הדרך.

כשלדא

רש״י מסביר: כמקלו של עיוור, המגשש לעתים לרוחב הדרך כדי למצוא את דרכו. וכן היה אדם זה מונח. ולפי זה נראה שאין הבדל ענייני בין ״כשלדא״ ו״כחוטרא דסמיותא״ אלא דימוי בלבד, וכן נראה גם מדברי הר״ח. אבל התוס׳ (וכן תור״פ ועוד) מסבירים שיש הבדל בין הדברים, ש״כשלדא״ משמעו שהיה מונח לרוח הדרך, ואילו ״כחוטרא דסמיותא״ — משמעו שהיה מונח באלכסון, כדרך שהעיוור מגשש במקלו ומטהו לרוחב הדרך באלכסון. ודלפי זה יש כאן מחלוקת, שרב זביד סבור שאם היה הראשון נופל לרוחב הדרך היו צריכים ההולכים אחר הנתקל הראשון להיזהר, אבל כיון שמונח באלכסון — נתקלו בחלק אחר בגופו, שלא היו יכולים לראותו. והראב״ד והמאירי מסבירים ״כחוטרא דסמיותא״ שהעיוור שהיה מגשש במקלו ונתקלו בו אנשים ונפלו — הרי בין שהיה זה אדם אחד או אחדים — הוא חייב על נזקי כולם, שהרי מקלו המגשש במקומות שונים הא שהכשילם.

כחוטרא דסמיותא

היו אנשים מהלכים בדרך ומשא שביר עליהם, ונפל הראשון לרוחב הדרך, ונתקלו האחרים בחלקים שונים בגופו — הרי הוא חייב בנזקי כולם אם היה יכול לעמוד ולא עמד. וכתב הרמ״א שיש אומרים (טור, רא״ש) שדווקא אם נפל הראשון באלכסון, וכפירוש התוס׳ בדברי רב זביד, שפוסקים כמותו משום שספק לנו כמי הלכה, וספק ממון להקל. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג הי״א. שו״ע חו״מ תיג, ג).

אם מחמת ראשון נפלו

מקור המלה הוא כנראה באשורית, ושם משמעה גופת המת. ובלשון חכמים נתייחדה מלה זו לציין את כלל מערכת העצמות שיש בגוף.

שלדא

לשון

The Master said above: If they all fell because of the first, <note data-assoc="h"/>the first is liable to pay for the damage of them all. The Gemara asks: How did they all fall because of the first? Rav Pappa said: It is a case where he blocked the road like a skeleton [keshilda], <note data-assoc="l"/>filling the entire width of the road and causing the rest to stumble over different parts of his body. Rav Zevid said: He fell diagonally like a blind man’s cane, <note data-assoc="n"/>and they all stumbled over him.

אָמַר מָר: אִם מֵחֲמַת רִאשׁוֹן נָפְלוּ – רִאשׁוֹן חַיָּיב בְּנִזְקֵי כוּלָּם. מֵחֲמַת רִאשׁוֹן הֵיכִי נָפֵיל? רַב פַּפָּא אֲמַר: דִּפְסַקָהּ לְאוֹרְחֵיהּ כְּשִׁלְדָּא; רַב זְבִיד אֲמַר: כְּחוּטְרָא דְּסַמְיוּתָא.

והם הולכים זה כנגד זה, ומשום כך המזיק פטור — שהרי יש לו רשות להלך, ומי שבידו כלי שביר צריך להיזהר ממנו. וראה בתלמוד הירושלמי רשימה של תקנות שתיקנו לגבי עוברי דרכים למי מהם יש זכות קדימה בדרך.

זה בא בחביתו וכו׳

שנים שהלכו ברשות הרבים וביד אחד מהם קורה וביד האחר חבית, ופגעו זה בזה עד שנשברה החבית בקורה — פטור. ודווקא אם היה דלל בעל החבית שותף במכה, אבל אם היה עומד במקומו — חייב בעל הקורה (סמ״ע בשם הטור). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג הי״א הלכות חובל ומזיק פ״ו ה״ח. שו״ע חו״מ שעט, א).

If this person came in the public domain with his barrel, <note data-assoc="h"/>and that person came from the opposite direction with his cross beam, and this one’s jug was broken by that one’s cross beam, the one carrying the cross beam is exempt, because this one had permission to walk in the public domain, and that one also had permission to walk there.

מתני׳ זֶה בָּא בַּחֲבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ, נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה – פָּטוּר, שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.

If the one carrying the cross beam was in front and the one carrying the barrel was walking behind him, and the barrel was broken by the cross beam, the one carrying the cross beam is exempt from liability (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 6:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 379:2).

The owner of the cross beam was walking first

הָיָה בַּעַל הַקּוֹרָה רִאשׁוֹן

היה בעל קורה ראשון ובעל החבית מהלך אחריו — אם נשברה החבית בקורה — פטור. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ג הי״א הלכות חובל ומזיק פ״ו ה״ח. שו״ע חו״מ, סעיף ב).

If they were walking in the same direction, so that the owner of the cross beam was walking first, <note data-assoc="h"/>in front, and the owner of a barrel last, behind him, and the barrel was broken by the cross beam, the owner of the cross beam is exempt, since the owner of the barrel saw him in front of him and should have been more careful.

הָיָה בַּעַל הַקּוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – פָּטוּר בַּעַל הַקּוֹרָה,

The Gemara explains: The first is certainly considered negligent, and is therefore liable to pay for damage caused by both his body and his property. The second is deemed liable to pay for damage caused by his body, as he had the opportunity to stand up and he did not stand up. For damage caused by 