Bava Kamma

בבא קמא

Opinion is divided among the early commentaries as to whether one is liable to pay for the wall. Rashi apparently holds that one is exempt from liability because the wall was about to fall in any event. The Rambam maintains that he is liable for damage to the wall even according to human laws, unless the situation was such that there was a mitzva to demolish it, in which case he would be also morally exempt. According to the Rosh, he is liable for damage to the wall in all cases, even if it was exceedingly fragile, and even where there is a mitzva to demolish it. The Shiltei HaGibborim understands that according to Rashi and Tosafot one is morally accountable for damage to the wall. Even if there is a mitzva to demolish it, nevertheless, since there are animals there, the mitzva would not be applicable. In a similar vein, the Meiri writes that since the one who demolished the wall intended to cause damage and not to perform a mitzva, he is morally accountable.

An unstable wall

כּוֹתֶל רָעוּעַ‎

If one breaches an unstable wall before another’s animal, and the animal escapes and causes damage, then by human laws the one who breached the wall is exempt from liability for the damage and for the wall, but by the laws of Heaven he is liable. According to the Rambam, by human laws he is liable for the damage to the wall (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:2; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 396:4, and see Sma there).

ויש חילוקי דעות בין הראשונים אם חייב לשלם עבור הכותל. שמדברי רש״י משמע שהוא פטור, שהרי עומד ליפול. והרמב״ם סבור שעל הכותל חייב אפילו בדיני אדם, אלא אם כן היה במצב ובמקום שמצוה לסותרו, ואז פטור גם בדיני שמים. והרא״ש סבור שבכל מקרה חייב על הכותל, אפילו היה רעוע ביותר, ואפילו מצוה לסותרו. ובשלטי הגיבורים מסביר שלדעת רש״י והתוס׳ חייב על הכותל בדיני שמים, שאפילו היתה מצוה לסותרו, כיון שהיו בהמות שם — אין מצוה בכך. וכעין זה כתב המאירי, שכיון שהסותר התכוון להיזק ולא למצוה — חייב בדיני שמים.

בכותל רעוע

עיונים

הפורץ כותל רעוע בפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ונראה שחייב בדיני שמים גם על הכותל, ולדעת הרמב״ם — בדיני אדם. סמ״ע). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״ב. שו״ע חו״מ שצו, ג).

אורח ההלכה

the baraita is speaking of an unstable wall <note data-assoc="hn"/>that was about to fall and break in any event, and so his action did not actually cause any loss to the owner.

ויש ראשונים שהקשו על סברה זו ממה שיש בדיני הגורם למיתה, שהקושר חבירו במקום שסוף חמה או צינה לבוא, ומת מחמת החום או הקור — הריהו פטור. ובתוס׳ מחלקים, כי שם מדובר כאשר לא קירב אותו אדם למקום הסכנה, וגם בשעה שקשרו עדיין לא היו במקום חמה או צינה, שבשעה שעשה את מעשהו לא היתה בכך סכנה ודאית. והרי״ד כתב שבקושרו לפני חמה וכו׳ אין מיתתו על ידי החמה או הצינה מתרחשת אלא לאחר זמן מרובה, ולכן הקושר נחשב רק כגורם לדבר. אבל באש — הנזק מיידי, ולפיכך בזמן שהוא מקרב דברים לאש הריהו כמזיק בידים. ואילו הרא״ה טען כי יש להבחין בין נזקים שבהם מחוייב אף על גרמתו, לבין מיתה שאינו מחוייב בגרימה בלבד.

דמטיא ליה ברוח מצויה וכו׳

הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע אליה הדליקה, אם כפפה למקום שתוכל האש להגיע אליו ברוח מצויה — חייב לשלם, ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ד הי״ד. שו״ע חו״מ תיח, יא).

הכופף קמתו של חבירו

The Master says: With regard to the case mentioned in the baraita of one who bends another’s standing grain <note data-assoc="h"/>before a fire, what are the circumstances? If we say that the baraita is referring to a case where the fire would reach the bent grain in a typical wind, let him also be liable for the damage according to human laws. Rather, it must be a case where the fire could reach the bent grain only in an atypical wind. Therefore, he is exempt according to human laws, and, since the grain was destroyed due to his action, he is liable according to the laws of Heaven.

אָמַר מָר: הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵיקָה. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּמָטְיָא לֵיהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה – בְּדִינֵי אָדָם נַמִי נִחַיַּיב! אֶלָּא דְּמָטְיָא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה.

One does not receive compensation for a concealed item damaged by fire. If one sees a fire spreading toward the standing grain of another and covers the grain, thereby causing financial loss to the owner, he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 14:14; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 418:16).

Was stated in the case of a concealed item

טָמוּן אִתְּמַר

According to some opinions, the Torah exempts one from paying for damage in the category of Fire to any concealed item. This is derived from the phrase “standing grain” in the verse that is referring to damage caused by fire (Exodus 22:5). Just as standing grain is visible, so too the liability for damage caused by a fire is limited to items visible at the time that the fire was kindled. In the case mentioned here, the one responsible for the fire should have been liable for destroying the standing grain, but since it was bent under other grain it is considered as though it were concealed, and the perpetrator is therefore exempt from liability.

A concealed item

טָמוּן

King David was faced with this practical question and did not know the answer. His uncertainty was with regard to the matter that was later subject to a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis. The Maharsha explains that although the verse does not seem to allude to this question at all, it is possible that the Gemara derived it from a contradiction between the verses. One verse states: “A plot of ground full of lentils” (II Samuel 23:11), and another verse states: “A plot of ground full of barley” (I Chronicles 11:13). The Gemara derives from this that the lentils were concealed inside a stack of barley, or vice versa, which led to the question of liability for the concealed produce.

A concealed article damaged by a fire

טָמוּן בָּאֵשׁ

If one kindles a fire on his own premises and it spreads and burns down a stack of grain belonging to his neighbor, he is liable to pay for the stack but not for items concealed inside it, even items that are usually found in a stack, e.g., harnesses for cattle. Therefore, he pays as though it were a solid stack of grain, in accordance with the opinion of the Rabbis (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 14:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 418:13).

Concealed articles damaged by a fire

כגון שכיסה את הקמה בדבר אחר, וגרם שיהא לה דין טמון (רש״י). ויש שהסבירו שטמן קמה ממין אחד בגדיש ממין אחר, שעושהו טמון. או שטמן כלים בתוך הקמה (ר״ב).

טמון

And Rav Ashi offered an alternative explanation and said: The baraita was stated in the case of a concealed item; <note data-assoc="h"/>because he made it into a concealed item that was subsequently damaged by fire, and the owner cannot reclaim his loss.

וְרַב אַשִׁי אֲמַר: טָמוּן אִתְּמַר, מִשּׁוּם דְּשַׁוְּיֵהּ טָמוּן בָּאֵשׁ.

One who hires false witnesses to enable another to receive money not due him is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Edut 17:7; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 32:2).

Rather, for the benefit of another

אֶלָּא לְחַבְרֵיהּ

כתבו בתוס׳ שדווקא השוכר, אבל אם רק אמר להם — הריהו פטור גם מדיני שמים, שלא עשה מעשה כלל. וכתבו הש״ך וקצוה״ח שאמנם פטור מדיני שמים מלשלם את הממון, אבל מכל מקום חייב בדיני שמים על שהסית אנשים לעבור עבירה. והרא״ה מחדש שאם שכר עדי שקר להעיד על דבר אמת (כגון שלא היו עדים והוא שכרם לומר שראו דבר שהוא אמת) — פטור אף מדיני שמים, אם כי הוא עובר משום ״מדבר שקר תרחק״.

השוכר עדי שקר

ולכאורה, הלוא החבר הוא שקיבל את הממון — וההוא (גם אם לא ידע שהיו אלה עדי שקר) צריך להחזיר מה שקיבל שלא כדין! ותירצו כי מדובר כאשר החבר אינו מצוי במקום, או כאשר הוא עני ואי אפשר לגבות ממנו (תוס׳).

אלא לחבריה

The Master says: With regard to the case mentioned in the baraita of one who hires false witnesses, <note data-assoc="hn"/>what are the circumstances? If we say that he hired them for his own benefit, in order to extract payment from another, he is required to reimburse that person with money, and he is liable according to human laws for receiving money under false circumstances. Rather, the case is one where he hired false witnesses for the benefit of another. <note data-assoc="h"/>In such a case the injured party cannot sue the other litigant, since the latter did not hire the witnesses, nor can he sue the person who hired them, since that person received no personal benefit.

אָמַר מָר: הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא לְנַפְשֵׁיהּ – מָמוֹנָא בָּעֵי שַׁלּוּמֵי, וּבְדִינֵי אָדָם נַמִי נִיחַיֵּיב! אֶלָּא לְחַבְרֵיהּ.

וכתבו בתוס׳ שאף שבתורה מדובר במקרה שהשביעו את העדים להעיד ולא באו (שאז חייבים להביא קרבן אשם לכפרה) מכל מקום איסור תורה יש גם כאשר לא השביעו את העדים. וכן כתבו הראב״ד והרשב״א ועוד. ומדיוק דברי הגמרא, שלא אמרה ״בדיני אדם נמי ניחייב״, יש ללמוד שאף שני עדים אינם חייבים בדיני אדם, שהרי אין זה מעשה של היזק, אלא הימנעות, ואין זה אלא חיוב המוטל מצד גמילות חסדים (נ״י). אבל יש ראשונים שהבינו שבשניים חייב אף בדיני אדם (תור״פ ועוד).

פשיטא דאורייתא הוא

The baraita teaches: And one who knows testimony in support of another <note data-assoc="h"/>but does not testify on his behalf is exempt from liability according to human laws but liable according to the laws of Heaven. With what circumstances are we dealing? If we say that the case involves two people who could testify, and their evidence would render the other party liable to pay, it is obvious that each of them is liable according to the laws of Heaven; he has committed a transgression by Torah law: “If he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1). Therefore, it is unnecessary for the baraita to mention this case.

וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבֵי תְּרֵי – פְּשִׁיטָא, דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״!

When the term testimony is used in the Torah, it is referring to the testimony of two witnesses, as by Torah law there is no halakhic obligation for a single witness to testify at all. He nevertheless has a moral duty to testify, as this is no different than any other act of kindness.

Rather, it concerns a single witness

אֶלָּא בְּחַד

A single witness who knows testimony that would benefit another in a monetary matter and does not testify is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Edut 17:7; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 28:1).

שסתם עדות שבתורה של שני עדים היא, ואם כן מן התורה אין עליו חובה להעיד, אלא הוא מדין גמילות חסדים.

אלא בחד

Rather, the case of the baraita concerns a single witness, <note data-assoc="hn"/>

With regard to one who performs labor with the red heifer or the water of purification, if he does so deliberately, he is liable to pay for the decrease in value of the water, and if he does so accidentally, he is exempt. If he brings the heifer into a stable for it to suckle and also to thresh, or if he takes his mind off the water of purification in a situation in which doing so disqualifies it, he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 7:5).

One who performs labor with water of purification

הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת

Tosafot explain that this is referring to the heifer before it is burned to ashes and to the water before the ashes are placed in it, since after that they are no longer disqualified if they are used for labor. The Meiri explains that while the container is being filled with water, the water is disqualified even if one performs some other labor at the same time. Once the ashes have been put in, it can be disqualified only if one performs labor directly with the water.

Labor with water of purification or with the red heifer of purification

מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת

כתב רש״י כגון ששוקל משקלות כנגדם ומשתמש במים הללו בעקיפין. וכתב המאירי שכל שכן אם עושה מלאכה בגוף המים עצמם.

העושה מלאכה

בתוס׳ מסבירים שדבר זה אמור בפרה לפני שנשרפה ונעשתה אפר, ובמים החיים לפני ששם בתוכם את האפר, כי לאחר ששם בהם אפר אינם נפסלים במלאכה. והמאירי מסביר שהמים החיים נפסלים אף אם עושה באותה שעה מלאכה אחרת, משום היסח הדעת. אבל גם לאחר נתינת האפר הריהם נפסלים דווקא כאשר עושה בהם מלאכה.

מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת

The Gemara asks: And is there nothing else, i.e., is there no other case in which one is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven? But there is such a case. And before citing several cases that are not written in the baraita the Gemara presents a mnemonic device: One who performs; with poison; and an agent; another; is broken. The Gemara returns to the first case: One who performs labor with water of purification, <note data-assoc="h"/>which were meant to be used to purify one rendered ritually impure by a corpse, thereby rendering the water unfit for use, or who performs labor with the red heifer of purification, <note data-assoc="n"/>invalidating the animal for use as an element of the purification ritual, is exempt according to human laws, since the damage he caused is not evident, but liable according to the laws of Heaven, as he caused a financial loss.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא (סִימָן: הָעוֹשֶׂה בְּסַם וְשָׁלִיחַ חֲבֵירוֹ נִשְׁבָּר): הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!

If one places poison before the animal of another and the animal dies as a result, he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:5; Tur, Ḥoshen Mishpat 386).

One who places poison, etc.

הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת וכו׳

The Gemara adds: But there is the following halakha: With regard to one who places poison <note data-assoc="h"/>before another’s animal, and the animal eats it and dies, he is exempt according to human laws, since the animal caused its own death, but liable according to the laws of Heaven.

וְהָאִיכָּא: הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת בִּפְנֵי בֶהֱמַת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!

If one sends an exposed flame in the hand of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, in a manner by which it was not certain to cause damage, is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 14:5).

One who sends an exposed flame in the hand of a deaf-mute, etc.

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ וכו׳

One who places a burning object in the hands of one who is halakhically incompetent is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 14:5; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 418:7).

One who sends a fire in the hand of a deaf-mute, etc.

The Gemara adds: But there is the case of one who sends an exposed flame in the hand of a deaf-mute, <note data-assoc="h"/>an imbecile, or a minor, and the fire spreads, causing damage; he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven.

וְהָאִיכָּא: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!

One who frightens another without touching him and thereby causes damage to him is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 2:7; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 420:32).

One who frightens another

הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ

The Gemara adds: But there is the case of one who frightens another <note data-assoc="h"/>without touching him, but causes him injury; he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven.

וְהָאִיכָּא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!

If one stumbles in the public domain and, as a result, drops and breaks a jug, and another person is injured by the broken pieces left on the ground, the one who dropped the jug is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. This is in accordance with the opinion of the Rabbis (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 13:7; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 412:4).

One whose jug broke…and he did not remove the pieces

נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ…וְלֹא סִילְּקָהּ

The Gemara adds: But there is the case of one whose jug broke in the public domain and he did not remove the broken pieces, <note data-assoc="h"/>whose camel fell and he did not stand it up again. Rabbi Meir deems the owner of jug or of the camel liable for the damage thereby caused to others, and the Rabbis say that he is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. Since there are so many other cases, why did Rabbi Yehoshua claim in the baraita that there are only four cases when one is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven?

וְהָאִיכָּא: נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא סִילְּקָהּ, נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם!

The Gemara answers: Yes, there are, in any event, many other cases, but Rabbi Yehoshua held that it was necessary for him to state the halakha of these four cases. The reason he stated them is lest you say that in these cases one should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in these cases one is liable according to the laws of Heaven.

אִין, מִיהָא אִיכָּא טוּבָא, וְהָנֵי אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: בְּדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן;

The Gemara explains why one might have thought that there is no liability at all for each case in the baraita: Rabbi Yehoshua taught that one who breaches a fence that stood before another’s animal, thereby allowing the animal to escape, is liable according to the laws of Heaven, lest you say: Since the fence is about to collapse even without this person’s intervention, what did he really do? Based on that logic, one might have thought that he should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in such a case he is liable according to the laws of Heaven.

הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶהֱמַת חֲבֵירוֹ – מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּלְמִסְתְּרֵיהּ קָאֵי מַה עָבֵיד, בְּדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

Rabbi Yehoshua taught that one who bends another’s standing grain is liable according to the laws of Heaven, lest you say: Let the one who bent the grain say to the owner: Did I know that an atypical wind would come and cause the fire to spread? Based on that logic, one might have thought that he should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in such a case he is liable according to the laws of Heaven.

הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ נַמִי – מַהוּ דְּתֵימָא: לֵימָא מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאָתְיָא רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

ותמהו התוס׳: הרי כאן מדובר בדיני שמים, ולשמים גלוי אם נתכוון לכסות את הקמה כדי להצילה או לגרום לה נזק! ותירצו שגם אם היתה כוונתו לטובה, מכל מקום חייב בדיני שמים משום שהיה עליו להעלות בדעתו שאם לא יציל ייגרם לבעל הקמה נזק גדול יותר. והרא״ה כתב שכוונת הדברים היא לומר שאף שנתכוון לדבר, הטענה היא שכיסוי זה אינו גרימת כל נזק כשלעצמו, ורק מפני שגרם שיפסיד ממון (בגלל ההלכה של ״טמון״) אין זה מעשה חשוב להתחייב עליו.

אנא כסויי כסיתיה וכו׳

מי שראה דליקה המתקרבת לקמת חבירו והלך וכיסה את הקמה, אף שגרם לו הפסד, שהרי היא מאז בגדר טמון — העושה כן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פי״ד הי״ד. שו״ע חו״מ תיח, סעיף טז).

טמון איתמר

And according to Rav Ashi, who said that Rabbi Yehoshua’s ruling was stated with regard to the case of a concealed item, <note data-assoc="b"/>lest you say that the one who concealed the item could say: I covered it for you in order to protect it from the fire. Based on that logic, one might have thought that he should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in such a case he is liable according to the laws of Heaven.

וּלְרַב אַשִׁי דַּאֲמַר נַמִי טָמוּן אִיתְּמַר, מַהוּ דְּתֵימָא: אֲנָא כַּסּוּיֵי כַּסִּיתֵיהּ נִיהֲלָךְ, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

השוכר עדי שקר שיעידו לטובתו והוציא ממון שלא כדין — חייב להחזיר מה שקיבל ולהוציא הגזילה מתחת ידו. (רמב״ם ספר שופטים הלכות עדות פי״ז ה״ז. שו״ע חו״מ לב, ב בהגהה).

And Rabbi Yehoshua taught that there is liability also in the case of one who hires false witnesses, lest you say: Let the one who hired them say: If the witnesses hear the statement of the teacher, i.e., God, Who prohibited giving false testimony, and the statement of the student, i.e., the one who hired them, to whose statement should they listen? Although the one who hired them encouraged these witnesses to sin, ultimately it was they who transgressed by not adhering to the instructions of God. And based on this logic one might have thought that he should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in such a case he is liable according to the laws of Heaven.

וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר נַמִי – מַהוּ דְּתֵימָא: לֵימָא דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד, דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שהוא יודע, בין שיש עד אחר עמו, ובין כשהוא לבדו. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״א ה״א. שו״ע חו״מ כח, א).

היודע עדות לחבירו

Finally, Rabbi Yehoshua taught that one who knows testimony in support of another but does not testify on his behalf is liable according to the laws of Heaven, lest you say that the witness could claim: Who says that had I come forward and testified on behalf of one litigant, the other litigant would admit liability? Perhaps he would have chosen to take a false oath and absolve himself. Based on that logic one might have thought that he should not be liable even according to the laws of Heaven. Therefore, Rabbi Yehoshua teaches us that in such a case he is liable according to the laws of Heaven.

וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ נַמִי – מַהוּ דְּתֵימָא: מִי יֵימַר דְּכִי הֲוָה אָתֵינָא מְסָהֲדֵינָא לֵיהּ הֲוָה מוֹדֶה? דִּלְמָא הֲוָה מִשְׁתַּבַּע לְשִׁקְרָא, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נַמִי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

§ The mishna teaches: If the pen was breached at night, or bandits breached it, and sheep subsequently went out and caused damage, the owner of the sheep is exempt. Rabba says: And this first instance of a pen that was breached is referring specifically to a case where the animal tunneled under the wall of the pen and by doing so caused the wall to collapse. In that case, the owner is completely blameless and therefore exempt from liability for any damage that ensues.

״נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים״ כו׳. אָמַר רַבָּה: וְהוּא שֶׁחָתְרָה.

If one locks his animal behind a fence that is not capable of withstanding a typical wind, and the animal tunnels beneath the fence, causing it to collapse, and the animal then escapes and causes damage, the owner is liable for damage caused by the animal, due to his initial negligence. Although he is not directly to blame for what ultimately transpired, the damage came about initially through negligence and ultimately by accident. If the animal tunneled under the fence and escaped through the hole that it dug, the owner is exempt, since the escape of the animal and the ensuing damage is not related to his initial negligence (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:1; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 396:1).

If it tunneled, why is he exempt

כִּי חָתְרָה אַמַּאי פָּטוּר

As part of the indemnity payments, a rapist must pay compensation for the pain he inflicted (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Na’ara Betula 2:1; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 177:1).

Rapist

אוֹנֵס

יש שהבינו כי מדובר כאן שחתרה ויצאה דרך החפירה. ולפיכך הקשו: הרי אף בכותל רעוע, ואף לדעת האומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מכל מקום הרי אמרו שאין תחילתו בפשיעה מחייבת אלא אם כן היה האונס באותו דבר שהיתה בו הפשיעה. ואילו כאן, הפשיעה היתה בהשארת הבהמות במקום שיש כותל רעוע שאינו עשוי לשומרן, אבל יציאתן היתה מחמת סיבה אחרת — בגלל החתירה! ומכאן הגיעו למסקנה כי יש לפרשו כרש״י, שמחמת החתירה נפל הכותל ודרך הפרצה ברחה. שמן הסתם בכותל בריא גם אם היתה הבהמה חותרת לא היה הכותל נופל, ואם כן נמצא שהפשיעה והאונס שייכים לאותו ענין (תור״פ). אבל הרא״ה סבור שהואיל והחתירה עצמה באה מחמת שהניחה באותו מקום, יש קשר ישיר בין המעשה שעשה לבין הבריחה, והואיל והכותל לא היה בריא — אין סיבה לפטור אותו.

בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור וכו׳

הנועל בהמתו בדלת שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, והבהמה חתרה תחת הדלת והפילה אותה — חייב, לפי שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס, כיון שאונס זה בא מחמת הפשיעה. אבל אם חתרה פרצה מתחת לגדר ויצאה דרכה — פטור, שהאונס לא מחמת הפשיעה בא. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״א. שו״ע חו״מ שצו, א).

כי חתרה אמאי פטור

The Gemara asks: But if the animal did not tunnel under the wall, what is the halakha? Would the owner be liable? What are the circumstances? If we say that the pen had a stable wall, then even if the animal did not tunnel, why is the owner liable? What should he have done? Clearly, he cannot be held liable for the damage. Rather, the pen had an unstable wall. The Gemara asks: Even if the animal tunneled under the wall and knocked it down, why is he exempt? <note data-assoc="h"/>The damage in this case is initially through negligence and ultimately by accident.

אֲבָל לֹא חָתְרָה, מַאי – חַיָּיב? הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא בְּכוֹתֶל בָּרִיא – כִּי לָא חָתְרָה אַמַּאי חַיָּיב? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ – כִּי חָתְרָה אַמַּאי פָּטוּר? תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס הוּא!

This works out well according to the one who said that in any case of damage that is initially through negligence and ultimately by accident, he is exempt from liability, since the ultimate cause of the damage was not his fault. But according to the one who says that in any case of damage that is initially through negligence and ultimately by accident he is liable, as even without the accident his negligence could have caused damage, what is there to say?

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – פָּטוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

In a case where one leaves an animal in the sun and it causes damage, he is liable, even if it tunneled out of its pen and even if he tied it well, since an animal tries everything possible to escape the heat (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:5; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 396:5, and in the comment of Rema).

Left it in the sun, etc.

הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה וכו׳

הניח בהמתו בחמה, אפילו חתרה ויצאה והזיקה — חייב, לפי שמצטערת מחמת החמה ומנסה לברוח (ולכן גם אם קשרה בקשר חזק חייב. רמ״א). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״ה. שו״ע חו״מ שצו, סעיף ה).

הניחה בחמה וכו׳

Rather, the case of the mishna concerns a stable wall, and even if the animal did not tunnel under the wall the owner is exempt. And when the statement of Rabba was stated, it was stated with regard to the latter clause of the mishna that says: If the owner left the animal in the sun <note data-assoc="h"/>or conveyed it to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, and the animal went out and caused damage, the owner is liable. Concerning this Rabba stated: And the owner is liable even if the animal tunneled its way out under the wall of the pen.

אֶלָּא, מַתְנִיתִין בְּכוֹתֶל בָּרִיא, וַאֲפִילּוּ לֹא חָתְרָה, וְכִי אִיתְּמַר דְּרַבָּה – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – חַיָּיב. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ חָתְרָה.

The Gemara explains: It is not necessary for the mishna to mention the case where the animal did not tunnel its way out. In that case the owner is clearly liable, since the entire incident occurred due to his negligence of leaving the animal in the sun, thereby causing it distress and leading it to attempt escape by any possible means. But even if the animal tunneled its way out, the owner is liable, and this is the novelty in this ruling: Lest you say that this is a case of damage that is initially through negligence and ultimately by accident, because animals do not typically tunnel their way out of a pen, the mishna teaches us that it is considered as though the entire damage resulted from the owner’s negligence.

לָא מִבָּעֲיָא הֵיכָא דְּלָא חָתְרָה, דְּכוּלָּהּ בִּפְשִׁיעָה הוּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ חָתְרָה נַמִי; מַהוּ דְּתֵימָא: הָוְיָא לָהּ תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, קָא מַשְׁמַע לָן דְּכוּלָּהּ פְּשִׁיעָה הִיא.

A different version of this word, tatzreki, has been preserved from better manuscripts, and, while it carries the same meaning as tatzdeka, makes better linguistic sense. It is derived from the Middle Persian word

Means [tatzdeka]

טַצְדְּקָא

השערות שונות נאמרו לגבי מקורה של מלה זו. ומסתבר כי מקורה במלה פרסית. ויש סבורים שיש לקרוא טצרקא, בדומה לפרסית הבינונית <eng>carak</eng> שמשמעה: תחבולה, ערמה.

טצדקא

החיים

What is the reason that the owner is liable? It is that the one who suffered the damage can say to the owner of the sheep: You should have known that since you left it in the sun, it would utilize any means [tatzdeka] <note data-assoc="l"/>available for it to use and it would escape, so you are ultimately responsible for the damage.

מַאי טַעֲמָא? דְּאָמַר לֵיהּ: מֵידַע יָדְעַתְּ דְּכֵיוָן דִּשְׁבַקְתָהּ בַּחַמָּה, כָּל טַצְדְּקָא דְּאִית לָהּ לְמֶיעְבַד עָבְדָא וְנָפְקָא.

§ The mishna teaches: If the bandits themselves took the sheep out, the bandits are liable.

״הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים – לִסְטִים חַיָּיבִין״.

In the Jerusalem Talmud it is explained that the bandits removed the animal from the enclosure in order to steal it, but if they removed it merely to cause it to become lost, they are not liable; in fact, the discussion in the Gemara here seems to take this position as its underlying premise (see Tosafot). Rashi explains that the reason that this assumption is taken for granted is as follows: At this point in the discussion it is assumed that the bandits physically removed the animal from the owner’s property. By this act of pulling it off of the owner’s premises, they thereby acquire the stolen animal. Tosafot explain that the halakha of a bandit’s liability for damage caused by an animal is not derived by comparison with the halakhot of a bailee, since there are differences between their respective liabilities, the former being liable even in cases of circumstances beyond his control. Rather, the reason is that since the bandit removed the animal from its owner’s premises in such a way that the owner was unable to secure it, responsibility for it clearly no longer resides with the owner but with the bandit.

Once they removed it, etc.

כֵּיוָן דְּאַפְּקוּהָ וכו׳

בתלמוד הירושלמי מוסבר שמדובר בליסטים שהוציאו את הבהמות מן הדיר כדי לגוזלן עבור עצמם, אבל אם היו מוציאים את הבהמות רק על מנת לאבדן — אינם חייבים. ונראה שאף סוגיית הגמרא שלנו מניחה הסבר זה כבסיס לדיון (וראה בתוס׳). ומסביר רש״י מה הפשיטות שבדבר: שכיון שהוציאוה (וכעת מבינים שאחזו בה בידיהם) הרי עשו בה משיכה, וכיון שהוצאה מרשות הבעלים, נמצא שהיו כאן משיכה ושינוי רשות, ועל ידי מעשים אלה ודאי נקנתה הגזילה לגזלנים. ולעצם הסברה שהגזלן חייב בנזקים שגרמה הבהמה, מסבירים בתוס׳ שאין מקור ההלכה בהשוואתם לדיני שומרים, משום שיש הבדלים בין חיובי השומרים וחיובי הגזלנים, והגזלנים חייבים אף באונסים. אלא מאחר שהגזלן הוציאה מרשות הבעלים באופן שאינם יכולים לשומרה — ודאי הופקעה מאחריות השמירה של הבעלים, והגזלנים הם המתחייבים בכך.

כיון דאפקוה וכו׳

The Gemara questions the need for this ruling: It is obvious that this is the halakha, as once they removed the animal, <note data-assoc="n"/>it is now in their custody for all purposes, including responsibility for any ensuing damage.

פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּאַפְּקוּהָ קַיְימָא לָהּ בִּרְשׁוּתַיְיהוּ לְכָל מִילֵּי!

The Gemara states that if he directly performs an action and brings the animal to another person’s produce, he is liable, although it is unclear what the grounds are for his liability. On the one hand, if it is for damage caused by Eating or Trampling, the Torah seemingly states with regard to this: “And he set his animal loose” (Exodus 22:4), indicating that he is liable only if the animal belongs to him. On the other hand, it cannot be that he is liable on the grounds of directly causing damage himself, as would be the case if, for example, he had lit a fire, which is considered like firing an arrow. This is because one is not liable for causing his animal to eat in the public domain. Therefore, Tosafot explain that these different elements need to be combined, and although the animal itself is not technically his, nevertheless, since he caused the incident, it is considered his for the purpose of liability for damage. Other early commentaries explain that he is in fact held liable as having directly inflicted damage by actively feeding the animal, and there is no distinction in this regard between the public domain and private property, since this is not the case of damage by Eating (Rashba; see Ḥazon Ish).

One who stands another’s animal, etc.

הַמַּעֲמִיד בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ וכו׳

If one leads an animal belonging to another to the standing grain of a third person, he is liable to pay for any damage (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:3; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 394:3).

שלא משכוה הגזלנים בידים, אלא רק עמדו בפניה ועל ידי כך גרמו לבהמה שתלך למקום שבו אכלה מרכוש אחרים. ומה שעמדו בפניה אינו נחשב מעשה גמור שיתחייבו מבחינת דיני הקנין כאילו משכוה (רש״י).

דקמו לה באפה

בגמרא נאמר כי אם עושה מעשה בידים ומעמיד את הבהמה על גבי תבואת חבירו הריהו חייב. ובתוס׳ מבררים, בעצם משום מה הוא חייב? שאם משום שעשה נזק של שן ורגל, הרי לכאורה כתוב בענין זה בתורה, ״ושילח את בעירֹה״ — משמע שדווקא על בהמה שלו הוא מתחייב. ומצד שני אי אפשר להסביר שהעושה כן מתחייב משום מזיק בידים (כמו זה שמדליק אש, שהיא כחיציו) משום שברשות הרבים לא מתחייב על שגורם לבהמה לאכול. ומשום כך פירשו שיש כאן שילוב של הדברים, שאף שאין הבהמה שלו, הרי מאחר שהוא גורם לכך — היא נעשית כשלו לענין אחריות בנזקים, שלמרות שאין לו בעלות על גוף הדבר המזיק, מכל מקום יש לו שייכות עם גרימת הנזק. אמנם יש מן הראשונים שהבינו כי כאן אכן מדובר בנזק שהוא אחראי לו כעושה מעשה של היזק, שהֶאכילה בידיים, ואין הבדל בענין זה בין רשות היחיד לרשות הרבים, שאין זה מכלל נזקי שן (רשב״א ועוד, וראה בחזו״א).

המעמיד בהמת חברו וכו׳

מי שהעמיד בהמת חבירו על גבי קמה של חבירו — חייב לשלם מה שהזיקה. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״ג. שו״ע חו״מ שצד, ג).

The Gemara answers: No, this statement is necessary in a case where they stood before the animal and encouraged it to leave the enclosure but did not lead it out directly. This case is like the case in this statement that Rabba says that Rav Mattana says that Rav says: With regard to one who stands another’s animal <note data-assoc="hn"/>near a third person’s standing grain, and the animal eats the grain, he is liable. The Gemara asks: If he stands the animal there, isn’t it obvious that he is liable? The Gemara answers: No, this ruling is necessary in a case where one stood before the animal and encouraged it to go toward the grain without leading it, and he is nevertheless liable.

לָא צְרִיכָא, דְּקָמוּ לָהּ בְּאַפָּהּ; כִּי הָא דְּאָמַר רַבָּה אָמַר רַב מַתָּנָה אָמַר רַב: הַמַּעֲמִיד בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ עַל קָמַת חֲבֵירוֹ – חַיָּיב. מַעֲמִיד פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּקָם לָהּ בְּאַפָּהּ.

The Gemara mentions on several occasions that Rav Yosef became ill, which caused him to forget much of his knowledge. The Gemara recounts that as a result, there are several instances in which Rav Yosef’s disciples, and in particular Abaye, who was a close disciple, remind him of matters that he himself had taught them in the past.

You told us he hit it

הִכִּישָׁהּ אָמְרַתְּ לָן

Rashi explains that this way of hitting an animal to make it move is one of the ways of performing the formal act of acquisition of pulling, and so the bandits thereby acquired the animal despite not taking hold of it physically. By contrast, the Ra’avad explains that their liability does not derive from their acquisition of the animal; rather, since they performed a clearly recognizable act, it is considered as though they had directly caused the ensuing damage. According to this line of reasoning, if a bandit merely stands in front of an animal to lead it in a certain direction, this is not sufficient to incur liability. Meiri writes that although with regard to purchasing an animal by means of pulling it is sufficient for one to call the animal toward him, nevertheless, this is effective only because he has the seller’s consent to acquire it, which is not the case with regard to a theft or any other action performed without the owner’s consent.

Also where the bandits hit it

לִסְטִים נַמִי דְּהִכִּישׁוּהָ

If one hits an animal belonging to another, causing it to move toward the grain of a third person, and it eats the grain, he is liable to pay for the grain. The Rema writes that there is no distinction between private property and the public domain in this case, since the one who hit the animal is considered to have caused the damage directly (see Rashba). He further writes that if one merely stood in front of the animal, directing it toward the grain of the third party, he is exempt from liability (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:3; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 394:3).

He hit it

הִכִּישָׁהּ

If bandits remove animals from a pen, they are liable for any damage caused by the animals from the time they took them out. This applies only if their intention was to steal them. If they intended only to allow the animals to escape, they are exempt from paying for damage caused by the animals (Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 396:3).

בגמרא מוסבר פעמים אחדות כי רב יוסף חלה ושכח את תלמודו, ומשום כך מוצאים פעמים רבות כי תלמידיו (ובפרט אביי שהיה תלמיד קרוב שלו) היו מזכירים לו דברים שהוא עצמו לימדם בעבר.

הכישה אמרת לן 

רש״י מסביר כי מעשה ההכשה, ההכאה על גבי בהמה להוליכה, הריהו אחד מן האופנים של משיכה. ומשום כך נעשה קנין על ידי משיכה בידי הליסטים, למרות שלא אחזו בה בידים. אבל הראב״ד מסביר שאין הדבר נובע מכך שקנה את הבהמה, אלא כיון שעושה מעשה ניכר בידים — הרי זה כאילו גרם בידיו לתוצאות, לנזקים שאירעו מחמת כן. ולפי זה אם רק עומד בפני הבהמה להטותה על ידי כך לצד מסויים — אין זה מעשה חשוב כדי לחייבו עליו. והמאירי כתב כי אף שלענין קנין משיכה במכר די לו במה שקורא לבהמה לבוא אליו והיא באה, מכל מקום דבר זה אמור במעשה קנין שיש בו גם דעת מקנה. אבל בגזילה (או כשעושה דבר שלא ברשות הבעלים) שאין דעת מקנה — צריך לעשות מעשה חשוב יותר.

לסטים נמי דהכישוה

אף מי שהיכה בהמת חבירו עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה — חייב לשלם מה שהזיקה. וכתב הרמ״א שאין הבדל אם היה זה ברשות יחיד או ברשות הרבים, משום שהרי זה כמזיק בידיים (כרשב״א). ועוד כתב הרמ״א שאם רק עמד בפניה וגרם לה שתלך לקמת חבירו — פטור. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״ג. שו״ע חו״מ שצד, ג).

הכישה

Abaye said to Rav Yosef: You told us when explaining the statement of Rav Mattana in the name of Rav that it is referring to a case where he hit the animal <note data-assoc="nh"/>and similarly, the mishna can also be explained as referring to a case where the bandits hit it <note data-assoc="nh"/>with a stick and did not lead it.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הִכִּישָׁהּ אָמְרַתְּ לָן, וְלִסְטִים נַמִי דְּהִכִּישׁוּהָ.

§ The mishna teaches that if the owner conveyed the animal to a shepherd to care for it, the shepherd enters in his place and is responsible for all damage. The Sages say in clarification: The shepherd enters in place of whom? If we say that the shepherd is in place of the owner of the animal, didn’t we already learn on one occasion in a mishna (44b): If the owner conveyed his animal to an unpaid bailee, or to a borrower, to a paid bailee, or to a renter, they all enter into the responsibilities and liabilities in place of the owner. What novelty is there in stating that the responsibility now lies with the shepherd to whom the owner conveyed the animal? Rather, it means that the shepherd enters in place of a bailee to whom the owner conveyed the animal, who is no longer liable once he conveys the animal to a shepherd.

״מְסָרָהּ לְרוֹעֶה – נִכְנַס הָרוֹעֶה״ כו׳. אָמְרִי: תַּחְתָּיו דְּמַאן? אִילֵימָא תַּחְתָּיו דְּבַעַל בְּהֵמָה, תְּנֵינָא חֲדָא זִמְנָא: מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר – כּוּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים! אֶלָּא, תַּחְתָּיו דְּשׁוֹמֵר.

עיקר הדיון בהלכה זו הוא לענין חיוב השומר לגבי נזקים שאירעו לחפץ (או לבעל חיים) שבשמירתו. שלדעת רבא לא נפטר שומר ראשון מאחריות, ולהיפך — מעתה הוא חייב בכל אחריות. ומאותו עקרון עצמו מובן גם שאחריות השומר תהא כיוצא בזה גם לענין נזקים שעושה הבהמה שבשמירתו.

שומר שמסר לשומר חייב

שומר שמסר בעל חיים שנמסר לו לשומר אחר, והזיק — הרי שומר ראשון חייב לשלם לניזק, ויעשה דין עם השומר השני. ואם רוצה הניזק יכול לעשות דין עם השני (סמ״ע). (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד ה״ג. שו״ע חו״מ שצו, ג).

שומר שמסר לשומר

The Gemara asks: If so, this mishna indicates that the first bailee exempts himself completely by conveying the sheep to a shepherd, the second bailee, and he bears no further responsibility. Shall we say that mishna is a conclusive refutation of the ruling of Rava, as Rava says: A bailee who conveyed the deposit to another bailee nevertheless remains liable?

וְשׁוֹמֵר קַמָּא אִפָּטַר לֵיהּ לְגַמְרֵי; לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב?

וכתב הרשב״א שכיון שידוע לכל שאין הרועה שומר בעצמו על כל הצאן אלא יש לו עוזרים ומסייעים, הרי המפקיד בידו יודע מראש שבהמה זו תהא בפועל תחת השגחתם של אחרים, והרי זה בכלל המסירה הראשונית לשומר זה. וכיוצא בזה המוסר פקדון לאדם יודע שבני ביתו יהיו מעורבים בכך, ואינו יכול לטעון עליו אם מסר את שמירת הפקדון לאחד מהם.

דאורחיה דרועה

נראה כי הגרסה העיקרית היא ״כרזיליה״. משמעות המלה היא: רועה (וגם מקל רועים), ומקורה הראשוני בשפה האכדית — <eng>karzillu</eng> במשמעות זו.

ברזיליה

לשון

The Gemara answers: Rava could say to you in response: What does the mishna mean when it states: He conveyed it to a shepherd? It is referring to a shepherd who conveyed the animal to the shepherd’s assistant, <note data-assoc="h"/>as it is the typical manner of a shepherd to convey animals in his charge to his assistant. Therefore, anyone who gives his animal to a shepherd understands that the shepherd’s assistant may also care for the animal, and it is not a violation of the terms of his assignment for the shepherd to convey it to his assistant. Consequently, this mishna does not refute Rava’s opinion.

אָמַר לָךְ רָבָא: מַאי ״מְסָרוֹ לְרוֹעֶה״? לְבַרְזִילֵיהּ, דְּאוֹרְחֵיהּ דְּרוֹעֶה לְמִימְסַר לְבַרְזִילֵיהּ.

השומר שמסר דבר שהופקד בידו לבן ביתו או לעוזרו — הריהם הם נכנסים תחת השומר וחייבים בכל מה שמתחייב הוא. (רמב״ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ״ד הי״א. שו״ע חו״מ שצו, סעיף ט. וראה רמב״ם ספר משפטים הלכות שאלה ופקדון פ״ד ה״ח. שו״ע חו״מ רצא, כא).

מסר רועה לברזיליה

There are those who say the same answer in a similar manner: From the fact that the mishna teaches the case using the expression: He conveyed it to a shepherd, and does not teach it using the less specific expression: He conveyed it to another, conclude from it that what it means by: He conveyed it to a shepherd, is that the shepherd conveyed it to his assistant, as it is the typical manner of a shepherd to convey an animal to his assistant. But if the shepherd conveyed it to another to care for it in his place, the mishna does not rule that the other person enters in his place.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִדְּקָתָנֵי ״מְסָרָהּ לְרוֹעֶה״ וְלָא קָתָנֵי ״מְסָרָהּ לְאַחֵר״, שְׁמַע מִינָּהּ: מַאי ״מְסָרָהּ לְרוֹעֶה״ – מָסַר רוֹעֶה לְבַרְזִילֵיהּ, דְּאוֹרְחֵיהּ דְּרוֹעֶה לְמִימְסַר לְבַרְזִילֵיהּ, אֲבָל לְאַחֵר – לָא;

If a bailee conveys an animal entrusted to him to another person and it causes damage, the original bailee is liable to pay the injured party for the damage. He may then sue the second bailee for reimbursement. If the injured party wishes to sue the second bailee directly, he may do so (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 4:11 and Sefer Mishpatim, Hilkhot She’ela UFikadon 4:8; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 396:9, 291:21).

A bailee who conveyed to a bailee

שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר

The Gemara suggests: Let us say that the wording of the mishna therefore supports Rava’s opinion, as Rava says: A bailee who conveyed the deposit to another bailee <note data-assoc="h"/>remains liable. The Sages say in rejection of that suggestion: No, one cannot infer from the wording of the mishna that it is referring specifically to a shepherd conveying the animal to his assistant, since perhaps it teaches the matter in the manner in which it typically occurs, but the same is true even if the shepherd conveyed the animal to another. Therefore, no support can be brought from here for Rava’s opinion.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב? אָמְרִי: לָא, דִּלְמָא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי, וְהוּא הַדִּין לְאַחֵר.

The Gemara questions the need for this ruling: It is obvious that this is the halakha, as once they removed the animal, it is now in their custody for all purposes, including responsibility for any ensuing damage.