רַב פַּפָּא אֲמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת – בְּעָלְמָא, בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת – לָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן. וְאַף עַל גַּב דְּזָכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוָּהּ, כִּי זָכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא – לְהַלּוּכֵי בָּהּ וּלְנַקּוּטֵי פֵּיאָה, לְמֶיהֱוֵי חֲצֵירוֹ לָא זָכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא.

רב פפא אמר הסבר אחר: כי תקינו ליה רבנן [כאשר תקנו לו חכמים] שיקנו לו ארבע אמות — הרי זה בעלמא [בכלל], במקום הפקר, ואלו בשדה של בעל הבית — לא תקינו ליה רבנן [תקנו לו חכמים]. ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה [שאף על פי שזיכתה לו התורה זכות מסויימת בה], בשדה בעל הבית בזמן חלוקת פאה, מכל מקום כי זכה ליה רחמנא [כאשר זיכתה לו התורה] הרי זה דווקא להלוכי בה ולנקוטי [ללכת בה ולקחת] את הפיאה, ואולם למיהוי [שתהא] חצירו — לא זכה ליה רחמנא [זכתה לו התורה], ואין אפוא קושיה לדברי ריש לקיש מדין פיאה.

אֲמַר רָבָא, מוֹתִיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ – זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכָל מָקוֹם, נִקְנוּ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ!

כבר אמרנו שאמר רבא שמותיב [מקשה] היה ר׳ יעקב בר אידי על הלכה זו מדיני נזיקין, מהמשנה שלנו, ששנינו: ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה — זה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום — אם כן נקנו ליה [שיקנו לו] ארבע אמות דידיה [שלו]!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר אַקְנֵי. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי? כֵּיוָן דִּנְפַל עָלֶיהָ – גַּלֵּי דַּעֲתֵיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנִי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנִי.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים — כגון באופן שלא אמר ״אקני״ [״אקנה״]. ומקשים: ואי תקון רבנן [ואם תקנו חכמים] שאדם זוכה בתוך ארבע אמות כי לא אמר מאי הוי [כאשר אינו אומר, מה היה] והרי סוף סוף שלו הן! ומשיבים: כיון שנפל עליה בכך גלי דעתיה [גילה את דעתו] שבנפילה ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות] ואילו בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות], ומשום כך לא קנה כלל.

רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן – בְּסִמְטָא, דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָּחֲקִי רַבִּים – לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן.

רב ששת אמר הבדל אחר: כי תקינו רבנן [כאשר תקנו חכמים] תקנה זו של ארבע אמות הרי זו ב מקום כגון סמטא (רחוב צר) שלא דחקי [דוחקים] בה רבים ואפשר לומר שארבע אמותיו הן לפי שעה כשלו וקונות לו, אבל ברשות הרבים דקא דחקי [שדוחקים] בה רבים לא תקינו רבנן [תקנו חכמים], כדי שלא להביא לבלבול.

וְהָא בְּכָל מָקוֹם קָאָמַר!

ומקשים: והא [והרי] לשון ההלכה אינה כך, כי ״בכל מקום״ קאמר [אמר], ומשמע אפילו ברשות הרבים!

כָּל מָקוֹם לְאַתּוּיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.

ומשיבים: כל מקום איננו ממש כל מקום, אלא לאתויי [להביא] אפילו צידי רשות הרבים, שאף שסמוכים לרשות הרבים, כיון שאין הרבים דוחקים בהם כל כך — ארבע אמותיו קונות לו בהן.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר, וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.

ועוד הלכה אמר ריש לקיש משום [בשם] אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, כלומר, דבר הנמצא בחצר שלה איננו נקנה לה ואין לה דין ארבע אמות שתקנה בהן. ו אילו ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה דין ארבע אמות.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי הֵיכִי דְּאִית לָהּ יָד – חָצֵר נַמִי אִית לָהּ. וּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לָהּ – חָצֵר נַמִי לֵית לָהּ.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, ר׳ ינאי, סבור] כי כח הקנין של חצר משום כח ידה איתרבאי [התרבה], ואם כן כי היכי דאית [כמו שיש] לה יד הן במובן הממשי והן במובן המשפטי, הרי אף דין חצר נמי אית [גם כן יש] לה, שהיא כהמשך של ידה. ומר סבר [חכם זה, אבא כהן, סבור] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה] ו כי היכי [וכמו] ששליחות לית [אין] לה, שקטן אינו יכול למנות שליח, חצר נמי לית [גם כן אין] לה, ותוהים:

מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״בְּיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ, גַּגּוֹ חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִּמָּצֵא״ – מִכָּל מָקוֹם.

מי איכא מאן דאמר [האם יש מי שאומר] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין זה: ממה שנאמר בכתוב ״אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם״ (שמות כב, ג) אין לי ללמוד אלא ידו ממש, ואולם אם נכנסה הבהמה לגגו, או חצירו או קרפיפו (חצר אחורית) ונעל בפניה בכוונה לגונבה מנין שאף בהם הדין כן — תלמוד לומר: ״המצא תמצא״ מכל מקום.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, וְקַיְימָא לָן: אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שחצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה], אם כן מצינו (מצאנו) שיש שליח לדבר עבירה ו הרי קיימא לן [מוחזק בידינו] כי אין שליח לדבר עבירה, שכשנשלח מישהו לעשות דבר עבירה, פוקע קשר השליחות מעצמו!

אֲמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּשָׁלִיח בַּר חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

אמר רבינא: מכאן אין להקשות, שכן היכא אמרינן [היכן אומרים אנו] שאין שליח לדבר עבירה — היכא [היכן] שהשליח עצמו בר חיובא [בן חיוב] הוא, ולכן החיוב נופל על השליח ולא על המשלח, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא [שלא בת־חיוב היא] — מיחייב שולחו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד צְאוּ גִּנְבוּ לִי, דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, הָכִי נַמִי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן?

ומקשים על רבינא: אלא מעתה, האומר לאשה ועבד: ״צאו גנבו לי״ (עבורי) דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם], שהרי אין להם רכוש משלהם שאפשר לגבות ממנו, הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שמתחייב] שולחן ולא הם?!

אָמְרַתְּ: אִשָּׁה וְעֶבֶד בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וְהָשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוּמֵי. דִּתְנַן: נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

ודוחים: אמרת [אומר אתה] אשה ועבד הלא אלה בני חיובא נינהו [חיוב הם] מצד אישיותם המשפטית, ו אולם השתא מיהא לית להו לשלומי [עכשיו בכל אופן אין להם לשלם], ואם כן, אף שאמנם אי אפשר לגבות מהם מכל מקום בעצם מוטל חיוב משפטי עליהם. וראיה לדבר — ממה דתנן [ששנינו במשנה]: נתגרשה האשה וחזר ממונה לידה, או שנשתחרר העבד — חייבים לשלם על מה שגנבו או הזיקו בעודם תחת הבעל או האדון.

רַב סַמָּא אֲמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד, וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד. אֲבָל חָצֵר, דִּבְעַל כָּרְחֵיהּ מוֹתִיב בָּהּ – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

רב סמא אמר חילוק אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שאין שליח לדבר עבירה — הרי זה דווקא היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד [אם השליח רוצה לעשות עושה ואם אינו רוצה אינו עושה], אבל חצר שבעל כרחיה מותיב [כרחו מעמיד] הוא בה דברים והחצר איננה בעלת רצון, הרי אז מיחייב [מתחייב] שולחו, כלומר בעליה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דַּאֲמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה. אִי נַמִי, אִישׁ דַּאֲמַר לָהּ לְאִשָּׁה: אַקְּפִי לִי קָטָן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה] לענין טעם ההלכה ש״אין שליח לדבר עבירה״? ואומרים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] כגון בכהן שאמר ליה לישראל: צא וקדש לי (עבורי) אשה גרושה, שהכהן אסור לשאת גרושה וישראל מותר בה, אי נמי [או גם כן] איש שאמר לה לאשה אקפי [הקיפי] לי, עבורי, בשליחותי, את פאת ראשו של קטן, שהקפת הראש, גזיזת פיאות הראש, אסורה מן התורה (״לא תקיפו פאת ראשכם״. ויקרא יט, כז) ואסורה היא רק לגברים ולא לנשים.

לְהָךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר כָּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד, אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נַמִי אִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כָּל הֵיכָא דְּשָׁלִיח לָאו בַּר חִיּוּבָא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נַמִי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן.

ומעתה להך לישנא [לאותה לשון] שאמר כל היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד [מקום שאם רוצה עושה ואם רוצה אינו עושה] — לא מיחייב [מתחייב] שולחו, אלא השליח, הכא נמי [כאן גם כן] אי בעי עביד, אי בעי לא עביד [אם רוצה השליח עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה] ולכן לא מיחייב [מתחייב] שולחן. ואולם להך לישנא [לאותה לשון] שאמרת כי כל היכא [מקום] שהשליח לאו בר חיובא [בן חיוב] מיחייב שולחו [מתחייב שולחו], הני נמי [אלה גם כן] כיון דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם] מיחייב [מתחייב] שולחן.

וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״יָדָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ, גַּגָּהּ חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנָתַן״ – מִכָּל מָקוֹם.

ועוד מקשים לגוף בעייתנו: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שחצר לאו [לא] משום ידה איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״ (דברים כד, א) אין לי ללמוד אלא ידה ממש, ואולם אם נתן בתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שכן הוא הדין? — תלמוד לומר: ״ונתן״ — מכל מקום, משמע שחצר משום יד הוא!

לְעִנְיַן גֵּט – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי פְּלִיגִי – לְעִנְיַן מְצִיאָה. מָר סָבַר:

ומשיבים: אכן, לענין גט כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שחצר משום ידה איתרבאי [התרבתה] מטעם אחר, ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לענין קנין מציאה של החצר. מר סבר [חכם זה סבור]