בַּבַּיִת שׁוֹמְעִין לוֹ, בַּשָּׂדֶה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

בבית, שבנה חורבה בלא רשות — שומעין לו, ויכול ליטול מה שבנה. בשדה — אין שומעין לו.

בַּשָּׂדֶה מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִשּׁוּם כַּחֲשָׁא דְּאַרְעָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּצָה לָאָרֶץ.

ומסבירים: בשדה מאי טעמא [מה טעם] אין שומעין לו — משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי [יש אומרים]: משום כחשא דארעא, שהרי בין כה וכה כבר כחשה האדמה על ידי הנטיעות, ולכן אין הוא יכול לומר ״הריני נוטל את נטיעותי״ ולא יהיה עוד בינינו משא ומתן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה הטעם או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לגבי חוצה לארץ, שאז אין טעם של ישוב ארץ ישראל.

מתני׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח. בִּימוֹת הַחַמָּה – שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבַכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבַחֲנוּיוֹת, אֶחָד עֲיָירוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים – שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים — אינו יכול להוציאו מן הבית מן החג (סוכות) ועד הפסח, שאלה הם ימות הגשמים. בימות החמה שיעורו שלשים יום. ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים — הזמן המקובל לענין שכירות בתים הוא שנים עשר חדש, לפי שקשה יותר להשיג מקום פנוי בכרך. וכן בשכירת חנויות, אחד בעיירות ואחד בכרכים — שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים זמנם שלש שנים, כפי שיבואר.

גמ׳ מַאי שְׁנָא יְמוֹת הַגְּשָׁמִים? דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אָגַר לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים. יְמוֹת הַחַמָּה נַמִי, דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא – לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַחַמָּה אָגַר! אֶלָּא, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים הַיְינוּ טַעְמָא – דְּלָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר.

שואלים: מאי שנא [במה שונה] בשוכר לימות הגשמים, דכי אגר איניש ביתא [שכאשר שוכר אדם בית] בימות הגשמים אגר לכולהו [שוכר לכל] ימות הגשמים, ואולם בימות החמה נמי [גם כן], דכי אגר איניש ביתא לכולהו [שכאשר שוכר אדם בית הרי לכל] ימות החמה אגר [שכר]! אלא יש לומר כך: כאן מדובר בשוכר בית סתם, ולא פירש לכמה זמן שוכרו ובימות הגשמים היינו טעמא [זהו הטעם]: שלא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ולכן אינו יכול להוציאו אלא בסוף ימות הגשמים, ובימות החמה יכול הוא לעשות זאת.

אֵימָא סֵיפָא: בַּכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִילּוּ מְלוּ לֵיהּ יוֹמֵי שְׂכִירוּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – מַפֵּיק לֵיהּ. וְאַמַּאי? הָא לָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר!

ומקשים, אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים זמנם שנים עשר חדש, ו לפי זה, אילו מלו ליה יומי [אם ימלאו לו ימי] שכירות ב תוך ימות הגשמים, מפיק ליה [מוציא אותו] בימות הגשמים, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ונמצא שמוציאו בזמן שגורם לו טירחה יתירה!

אֲמַר רַב יְהוּדָה: לְהוֹדִיעַ קָתָנֵי. וְהָכִי קָאָמַר: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ סְתָם – אֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֵחָג וְעַד הַפֶּסַח אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעִיקָּרָא.

אמר רב יהודה: כל משנתנו לענין להודיע קתני [שנה]. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש לומר]: המשכיר בית לחבירו סתם בלא לקבוע לו זמן מסויים — אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא [מתחילה] עוד בימות החמה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשִׁים וּכְשֶׁאָמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּשְׂכִּיר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ – כָּךְ שׂוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אוֹדַעֲתָן – הֲוָה טָרַחְנָא וּמוֹתִיבְנָא בֵּיהּ אִינִישׁ מְעַלְּיָא.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו ודברו אודות זמן של שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חדש — לא אמרו אלא לענין להודיעו. ומוסיפים: כשם שמשכיר צריך להודיע — כך שוכר צריך להודיע שהוא יוצא, דאמר ליה [שאומר לו] המשכיר לשוכר: אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא [אם היית מודיע לי בשעה הראויה, הייתי טורח ומושיב שם אדם מעולה, הגון].

אָמַר רַב אַסִי: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג עַד הַפֶּסַח. וְהָא אֲנַן שְׁלֹשִׁים יוֹם קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֵהָנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח.

אמר רב אסי: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים — אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. ומקשים: והא אנן [והרי אנחנו] שלשים יום קאמר! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לומר]: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים ואותו יום הוא מהני [מאותם] שלשים יום — שוב אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אֲמַר רַב הוּנָא: וְאִם בָּא לְרַבּוֹת בְּדָמֶיהָ – מְרַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הַאי לְנַקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דִּלְשַׁבְקֵיהּ לִגְלִימָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִיַּיקוּר בָּתֵּי.

אמר רב הונא: ואם בא לרבות בדמיה, אם בעל הבית רוצה להעלות את שכר הדירה — לאחר ההודעה — מרבה. אמר ליה [לו] רב נחמן: האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [הרי זה דומה כמי שמחזיק אותו באשכיו שיעזוב את גלימתו], כלומר, הרי זה אונס גמור, ומה ההבדל אם מוציא אותו במישרין מביתו או מרבה במחיר?! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא לאופן דאייקור בתי [שנתייקרו הבתים בינתיים] וברור שיש לו לבעל הבית הפסד.

פְּשִׁיטָא, נְפַל לֵיהּ בֵּיתָא – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי.

ומביאים כמה דינים בנושא זה: פשיטא [פשוט, ברור לנו] שאם נפל ליה ביתא [לו, למשכיר, הבית] שבו הוא עצמו דר — אמר ליה [אומר לו] המשכיר לשוכר: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני] בזכותך לדירה, וכיון שהגיע סוף השכירות הרי הוא מוציאו, אף שלא הודיעו מראש, לפי שהרי הוא עצמו לא ידע שייפול ביתו ויימצא ללא מקום מגורים.

זַבְּנֵיהּ אוֹ אוֹרְתֵיהּ אוֹ יְהָבֵיהּ בְּמַתָּנָה – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִגַּבְרָא דְּאָתֵית מִינֵּיהּ.

אם זבניה [מכרו], המשכיר או אורתיה [הורישו], או יהביה [נתנו] במתנה לאחר — אמר ליה [אומר לו] השוכר לבעל הבית החדש: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה [אין אתה עדיף מהאיש שבאת ממנו, מכוחו], שכשם שהוא אינו יכול להוציאני אלא בזמן קבוע, גם אתה אינך יכול.

כְּלַלֵּיהּ לִבְרֵיהּ, חָזֵינַן: אִי הֲוָה אֶפְשָׁר לְאוֹדוּעֵיהּ – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדוּעֵי, וְאִי לָא – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי.

אם כלליה לבריה [אם עשה את הבית הזה בית חתונה עבור בנו], חזינן [רואים אנו]: אי הוה [אם היה] אפשר לאודועיה [להודיעו] מראש — איבעי ליה לאודועיה [היה צריך להודיעו], ואי [ואם] לא, אמר ליה [אומר לו] בעל הבית: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני].

הַהוּא גַּבְרָא דִּזְבַן אַרְבָּא דְּחַמְרָא, לָא אַשְׁכַּח דּוּכְתָא לְאוֹתוּבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: אִית לָךְ דּוּכְתָא לְאוֹגְרִי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲזַל קִדְּשָׁהּ, יְהַבָה לֵיהּ דּוּכְתָא לְעַיְּילֵיהּ. אֲזַל לְבֵיתֵיהּ, כְּתַב לָהּ גִּיטָּא, שְׁדַר לָהּ. אָזְלָא אִיהִי, אַגְרָא שְׁקוּלָאֵי מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, אַפִּיקְתֵּיהּ וְאוֹתְבֵיהּ בִּשְׁבִילָא. אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ, גְּמוּלוֹ יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ.

מסופר: ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא [אדם אחד קנה אניה טעונה כדי יין]. לא אשכח דוכתא לאותוביה [מצא מקום להעמידה בינתיים]. אמר ליה לההיא איתתא [לה לאשה אחת] שהיתה לה חלקה ליד הנהר: האם אית [יש] לך דוכתא לאוגרי [מקום להשכיר לי]? אמרה ליה [לו]: לא [לא] אין אני רוצה להשכיר. אזל [הלך] וקדשה להיות אשתו. יהבה ליה דוכתא לעייליה [נתנה לו מקום להכניס את אונייתו]. אזל לביתיה [הלך אותו אדם לביתו] וכתב לה גיטא [גט], שדר [ושלח] לה, מאחר שקיבל מה שרצה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא [הלכה היא, שכרה סבלים מתוך דמי היין שבאניה, הוציאה את כל היין משם והעמידה אותו בשביל מחוץ לקרקעה]. הגיע הדבר לדין, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: על מקרה זה אפשר לומר ״כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו״ (ראה עובדיה א, טו), כי

לָא מִיבָּעֲיָא חָצֵר דְּלָא קַיְימָא לְאַגְרָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא אָמְרָה לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא – נִיחָא לִי לְאוֹגוּרִי וְלָךְ לָא נִיחָא לִי, דְּדָמֵית עֲלַי כִּי אַרְיָא אַרְבָּא.

לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם זו היתה חצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת כלל להשכרה] שרשאית היתה לעשות כן, אלא אפילו אם היתה זו חצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: לכולי עלמא ניחא [לכל העולם נוח] לי לאוגורי [להשכיר] ולך לא ניחא [נוח] לי משום דדמית עלי כי אריא ארבא [שנחשב אתה בעיני כאריה אורב] שכך נהגת בי ברמאות.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִין שָׁלֹשׁ שָׁנִים״. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁהֶקֵּיפָן מְרוּבֶּה.

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: שחנויות של נחתומים ושל צבעין זמנם שלש שנים. תנא [שנה] החכם בתוספתא והסביר שהטעם הוא מפני שהקיפן מרובה, שכן בעלי החנויות אלה נותנים לקונים בהקפה לזמן ארוך, ואם צריכים הם לעבור ממקום למקום קשה להם לקבל את פרעון הקפותיהם ולייצב את עסקיהם.

מתני׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּיב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר וּבַמַּנְעוּל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אוּמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ.

המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב לספק לבית דלת, ונגר לנעול ובמנעול, וכן בכל דבר ש הוא מעשה אומן, צריך לקחת בעל מלאכה לעשותו. אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא כל אדם יכול לעשותו — השוכר עושהו.

הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד.

הזבל של בעל הבית, המשכיר, הוא, ואין לשוכר זכות אלא לגבי האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. וכאשר יבואר בגמרא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ – מַשְׂכִּיר חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, לִפְתּוֹחַ לוֹ חַלּוֹנוֹת, לְחַזֵּק לוֹ תִּקְרָה, לִסְמוֹךְ לוֹ קוֹרָה. וְשׂוֹכֵר חַיָּיב לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּלָּם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַעֲקֶה, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַרְזֵב, וּלְהַטִּיחַ אֶת גַּגּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב להעמיד לו לבית שהשכיר דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה כדי לחזקו. ושוכר חייב לעשות לבית סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בטיח שלא יכנסו בו גשמים.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְזוּזָה עַל מִי? מְזוּזָה? הָאָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: מְזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא! אֶלָּא מְקוֹם מְזוּזָה עַל מִי?

בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: מזוזה על מי חובה לעשותה, האם על המשכיר, או על השוכר? ותוהים: מזוזה?! האמר [הרי אמר] רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא; שמוטלת המצווה על האדם הדר בדירה, ובוודאי שחייב בה השוכר. אלא השאלה היתה: החובה להכין מקום כדי להכניס בו מזוזה על מי?

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנִיתוּהָ, דָּבָר שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ, וְהַאי נַמִי לָאו מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, אֶפְשָׁר הוּא

אמר להו [להם] רב ששת: הלא כבר תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו; שהרי שנינו בה: דבר שאין הוא מעשה אומן — השוכר עושהו, והאי נמי לאו [וזה גם כן לא] מעשה אומן הוא, שהרי אפשר שהשוכר הוא שיעשה מקום למזוזה, וכגון