וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחֲלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.

ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר׳ יוסי. ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

גמ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר? חַסּוּרֵי מְחַסְרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם אָמַר לוֹ: בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ – יַחֲלוֹקוּ. וּמַעֲשֶׂה נַמִי בְּצִיפּוֹרִי, בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחֲלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.

ושואלים: הלא במשנה נראה כי חודש העיבור הוא כולו או לשוכר או למשכיר, והמעשה שהובא הוא מעשה לסתור?! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: ואם אמר לו: בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש — הרי זו לשון המשתמעת לשני פנים, ויחלוקו. ומעשה נמי [גם כן] בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר׳ יוסי, ואמרו, כך פסקו: יחלוקו את חדש העיבור.

אֲמַר רַב: אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ לַמַּשְׂכִּיר.

אמר רב: אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה [אם הייתי שם הייתי נותן את הכל] למשכיר.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן?

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך שהוא מחזיק בשלל ״תפוס לשון אחרון״!

הָא אֲמַר רַב חֲדָא זִימְנָא! דַּאֲמַר רַב הוּנָא: אָמְרִי בֵּי רַב: אַסְתֵּירָא מְאָה מָעֵי – מְאָה מָעֵי; מְאָה מָעֵי אַסְתֵּירָא – אַסְתֵּירָא.

כיון שצד זה בתנאי היה לשון אחרון — הוא הקובע, ואולם הא [הרי] כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב הונא: אמרי בי [אמרו בבית מדרשו] של רב: שנים שהסכימו על מחירו של דבר, ואמרו לשון כפולה: אסתירא (שהוא שווה תשעים ושש מעות) מאה מעי [מאה מעות] — הרי צריך לתת מאה מעי [מאה מעות], ואם אמרו מאה מעי אסתירא [מאה מעות אסתירא] — הרי הוא משלם אסתירא, לפי הכלל של ״תפוס לשון אחרון״. ואם כן מדוע חזר רב ואמר שוב אותם הדברים?

אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמִינָא: פֵּרוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ. קָמַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אי מהתם הוה אמינא [אם משם הייתי אומר] שאין זה משום ״תפוס לשון אחרון״ אלא משום שפרושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש את דבריו], שמסביר באילו מעות ובאיזו אסתירא מדובר, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שהולכים אחרי לשון אחרון אפילו כשיש סתירה בין הלשונות.

וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: בְּבָא בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ עָסְקִינַן. אֲבָל בָּא בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לַמַּשְׂכִּיר, בָּא בְּסוֹף חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לַשּׂוֹכֵר.

ושמואל אמר הסבר אחר למשנה: בבא באמצע החדש עסקינן [עוסקין אנו], שכיון שבפועל כבר היה חציו בחזקת השוכר, לכן נותנים לו חצי חודש. אבל אם בא הדיון בתחלת חדש — כוליה [כולו] למשכיר, בא בסוף חדש — כוליה [כולו] לשוכר, שכבר זכה בו.

מִי אֲמַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה. כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה!

ושואלים: מי [והאם] אמר שמואל כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] ״תפוס לשון אחרון״? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האומר לחבירו כור בשלשים דינר אני מוכר לך — יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, שכל הכור הוא כיחידה אחת, וכל עוד לא משכו כולו — לא נגמר המכר! ואם אמר: כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך — נמצא שכל סאה היא כקנין לעצמו, וראשון ראשון קנה, שכל סאה שקיבל הרי זה משך וקנה אותה.

הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּתָפֵיס, הָכָא נַמִי קָא תָּפֵיס.

ומשיבים: התם טעמא מאי [שם מהו הטעם] שקנה — לא משום שאנו הולכים אחר לשון אחרון, אלא משום דתפיס [שתופס] את גוף הדבר הנקנה, הכא נמי קא תפיס [כאן גם כן במרחץ תופס] שאין שמואל בטוח מה היא הלשון המחייבת, והוא הולך רק לפי החזקה בלבד.

וְרַב נַחְמָן אֲמַר: קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּימֶת. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן? הַיְינוּ דְּרַב! אַף עַל גַּב דְּאַפֵּיךְ מֵיפַּך.

ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת וכיון שכך נמצא המרחץ בחזקת הבעלים ובכל מקום של ספק — הכל למשכיר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] — ״תפוס לשון אחרון״ שפוסקים כאילו אמר רק ״דינר זהב לחודש״ אם כן היינו [זהו] שאמר רב, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים: אינו כן, שאף שלהלכה למעשה אינם חולקים, מכל מקום לדעת רב נחמן אף על גב דאפיך מיפך [אף על פי שהיה הופך] את התנאי ואומר ״מדינר זהב לחודש״ — בתחילה לא היה הדין משתנה כי לא אחרי הלשון אנו הולכים אלא אחרי החזקה.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: שׂוֹכֵר אָמַר נָתַתִּי, וּמַשְׂכִּיר אָמַר לֹא נָטַלְתִּי, עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה?

בעו מיניה [שאלו אותו] את ר׳ ינאי: במקרה שהשוכר אמר: נתתי כבר את התשלום, ומשכיר אמר: לא נטלתי — על מי מהם להביא ראיה?

אֵימַת? אִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – תְּנִינָא, אִי לְאַחַר זְמַנּוֹ – תְּנִינָא. דִּתְנַן: מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדֶּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדֶּה.

ושואלים: אימת [מתי היה הדבר]? אי [אם] היה זה בתוך זמנו (בתוך תקופת הפרעון) — הלא כבר תנינא [שנינו], אי [ואם] היה זה לאחר זמנו — תנינא [שנינו]. דתנן [ששכן שנינו במשנה]: מת האב בתוך שלשים יום ללידת בנו הבכור — הרי זה בחזקת שלא נפדה הבן עד שיביא ראיה שנפדה. מת לאחר שלשים יום — הריהו בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה, ואם כן אף לענין שוכר ומשכיר כך הדין.

לָא צְרִיכָא, בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ. מִי עָבֵיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ, אוֹ לָא?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כשהיה הדין ביומא דמשלם זמניה [ביום שבו בדיוק נשלם זמנו]. והשאלה היא: מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה [האם עשוי אדם לפרוע בדיוק ביום שנשלם הזמן], או לא?

אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: תְּנֵיתוּהָ,

אמר להו [להם] ר׳ יוחנן לשואלים: כבר תניתוה [שניתם אותה], שיש לנו תשובה לדבר מן המשנה,