בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים, וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים.

בזמורות ובקנים, ושניהם, גם בעל הבית וגם האריס יחד, מספקין את הקנים הללו לסמוך את הגפנים.

גמ׳ תָּנָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, לַעֲקוֹר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר, וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה.

תנא [שנה] החכם בתוספתא: מקום שנהגו לקצור — אינו רשאי לעקור, לעקור — אינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה.

״לִקְצוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר״ – הַאי אָמַר: בָּעֵינָא דְּתִתְבַּן לִי אַרְעַאי, וְהַאי אָמַר: לָא מָצֵינָא. ״לַעֲקוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר״ – הַאי אָמַר: בָּעֵינָא דְּתִינָּקֵר אַרְעַאי, וְהַאי אָמַר: בָּעֵינָא תִּיבְנָא.

ומפרשים: לקצור אינו רשאי לעקור, כי האי אמר [זה הרוצה לקצור אומר]: בעינא דתתבן לי ארעאי [רצוני שישאר התבן בתוך אדמתי] כזבל, ו מאידך האי אמר [זה האריס אומר]: לא מצינא [איני יכול] שיש טירחה בעקירה. וכן לעקור אינו רשאי לקצור, כי האי אמר [זה, בעל הבית, אומר]: בעינא דתינקר ארעאי [רצוני שתתנקה אדמתי] מקש ושאר חומרים, ו מאידך האי אמר [זה האריס אומר]: בעינא תיבנא [רוצה אני את התבן] להשתמש בו.

״וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה״. לָמָּה לִי? מַה טַּעַם קָאָמַר; מַה טַּעַם לִקְצוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, לַעֲקוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר? מִשּׁוּם דִּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה.

ושואלים: שניהם מעכבים זה על זה למה לי לומר, הלא כבר אמרו דברים אלה! ומסבירים: בלשון ״מה טעם״ קאמר [אמר]: מה טעם במקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, או במקום שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור — משום ששניהם מעכבין זה על זה ויש דברים שונים בדבר.

״לַחֲרוֹשׁ אַחֲרָיו יַחֲרֹשׁ״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּאַתְרָא דְּלָא מְנַכְּשֵׁי, וַאֲזַל אִיהוּ וְנָכֵישׁ. מַהוּ דְּתֵימָא? אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּנָכֵישְׁנָא – אַדַּעֲתָא דְּלָא כָּרֵיבְנָא לָהּ. קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי לֵיהּ.

שנינו במשנה שאם המנהג לחרוש אחריו — יחרש. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו רשאי לשנות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באתרא דלא מנכשי [במקום שאין נוהגים לנכש] את העשבים הרעים, ואזל איהו ונכיש [והלך הוא, האריס, וניכש]. מהו דתימא [שתאמר]: אמר ליה [יכול האריס לומר לו]: האי דנכישנא [זה שניכשתי] את העשבים היה זה אדעתא [על דעת] שלא כריבנא לה [אחרוש אותה, את האדמה] לאחר מכן, ועל כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו], ואם לא התנה במפורש — אינו רשאי לשנות.

״הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה״. ״הַכֹּל״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע – מַשְׂכִּירִין, מָקוֹם שֶׁאֵין נָהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר – אֵין מַשְׂכִּירִין.

כלל שני שנינו במשנה: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: ״הכל״ לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: מקום שנהגו להשכיר אילנות הגדלים בתוך השדה, שאף שאין האריס מעבדם מקבל הוא חלק מפירותיהם על גבי (יחד עם) הקרקע — משכירין, מקום שאין נהגו להשכיר — אין משכירין.

״מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר מַשְׂכִּירִין״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָהֲבִי בְּתִילְתָא וַאֲזַל אִיהוּ וִיהָבֵיהּ בְּרִיבְעָא. מַהוּ דְּתֵימָא? דְּאָמַר לֵיהּ: הַאי דְּבָצְרִי לָךְ – אַדַּעֲתָא דְּלָא יָהֵבְינָא לָךְ בְּאִילָנוֹת. קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוּשֵׁי לֵיהּ.

ושואלים: מקום שנהגו להשכיר משכירין — פשיטא [פשוט, ומובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא, [נצרכה] אלא למקרה דכולי עלמא יהבי בתילתא [שכל העולם, הכל, נוהגים לתת לאריס שדה בשליש מיבול התבואה], ואזל איהו ויהביה בריבעא [והלך הוא, בעל שדה זה, ונתן אותו ברבע]. מהו דתימא [שתאמר], דאמר ליה [שיכול בעל השדה לומר לו]: האי דבצרי [זה שהפחתתי] לך מחלקי, היה זה אדעתא [על דעת] שלא יהיבנא [אתן] לך מפירות האילנות, ועל כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו].

״מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר אֵין מַשְׂכִּירִין״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַבְּלֵי בְּרִיבְעָא, וַאֲזַל אִיהוּ וְקִיבְּלָהּ בְּתִילְתָא. מַהוּ דְּתֵימָא? אֲמַר לֵיהּ: הַאי דִּטְפַאי לָךְ – אַדַּעֲתָא דִּיהַבְתְּ לִי בָּאִילָנוֹת. קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי לֵיהּ.

שנינו בברייתא שבמקום שנהגו שלא להשכיר — אין משכירין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דכולי עלמא מקבלי בריבעא, ואזל איהו [שהכל מקבלים ברבע מן היבול והלך הוא, אותו אריס] וקיבלה בתילתא [בשליש]. מהו דתימא [שתאמר] כי אמר ליה [שיכול האריס לומר לו]: האי דטפאי [זה שהוספתי] לך היה זה אדעתא דיהבת [על דעת שתתן] לי גם באילנות, על כן קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה [השמיע לנו שהיה צריך לפרש לו]

״כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּתְּבוּאָה כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ״. אֲמַר רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל נְהִיגוּ דְּלָא יְהִיבֵי תִּיבְנָא לְאָרִיסָא. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? דְּאִי אִיכָּא אִינִישׁ דְּיָהֵיב – עַיִן יָפָה הוּא, וְלָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ.

שנינו במשנה שכשם שחולקים בתבואה — כך חולקין בתבן ובקש. אמר רב יוסף: בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא [נוהגים שאין נותנים תבן לאריס]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? שהרי אם זה המנהג, מה חידש לנו רב יוסף? ומשיבים: החידוש בדבריו הוא דאי איכא איניש דיהיב [שאם יש אדם שנותן] לאריס — בעין יפה הוא שנוהג באריסו ולא גמרינן מיניה [ואין לומדים ממנו].

אָמַר רַב יוֹסֵף: בּוּכְרָא וְטַפְתָא וְאַרְכַּבְתָּא וְקָנֵי דְּחִיזְרָא – דְּבַעַל הַבַּיִת, וְחִזְרָא גּוּפֵיהּ דְּאָרִיסָא. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל עִיקַּר בַּלְמָא – דְּבַעַל הַבַּיִת, נְטִירוּתָא יְתֵירְתָּא – דְּאָרִיסָא. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מָרָא וּזְבִילָא וְדַוְולָא וְזַרְנוּקָא – דְּבַעַל הַבַּיִת; אָרִיסָא עָבֵיד בֵּי יְאוֹרֵי.

אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא [הגידור הראשון של תעלת המים והשני והשלישי וכן הקנים שעושים בכדי לשים עליהם קוצים בגדר] הם משל בעל הבית, וחזרא גופיה דאריסא [והקוצים עצמם שעושים לגדר הם של האריס]. כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל עיקר בלמא [המחיצה] הוא משל בעל הבית, נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] — דאריסא [משל האריס]. ואמר רב יוסף: מרא [המעדר], וזבילא [והאת], ודוולא [הדלי] וזרנוקא [והנאד] למלא בו מים — של בעל הבית, ואילו אריסא עביד בי יאורי [האריס עושה את התעלות] להשקות על ידן.

״כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים״. קָנִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: קָנִים הַמּוּחְלָקִין, שֶׁבָּהֶן מַעֲמִידִין אֶת הַגְּפָנִים.

שנינו במשנה שכשם שחולקין ביין — כך חולקין בזמורות ובקנים. ושואלים: קנים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם, מה עניינם] לגפנים? אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר׳ ינאי שהכוונה היא לקנים המוחלקין (המחולקים לשניים), שבהן מעמידים את הגפנים.

״וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים״. לָמָּה לִי? מַה טַּעַם קָאָמַר; מַה טַּעַם שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בַּקָּנִים? מִשּׁוּם דִּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים.

עוד שנינו במשנה שניהם מספקין את הקנים. ושואלים: למה לי לומר דבר זה, מה עניינו כאן? ומסבירים כי בסגנון ״מה טעם״ קאמר [אמר]; וכך יש להבין: מה טעם שניהם חולקין בקנים — משום ששניהם מספקין את הקנים.

מתני׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן, יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ. אִם אָמַר לוֹ חֲכוֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זוֹ אוֹ שְׂדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ.

המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין (שדה שאינו מסתפק בגשם אלא זקוק להשקאה נוספת), או בית האילן (פרדס של אילנות), אם יבש המעין או נקצץ האילן, אף על פי שמסתבר שבדברים אלה התחשב המקבל כשלקח את השדה — בכל זאת אינו מנכה לו מן חכורו (משכר החכירה) למרות מה שקרה בינתיים. ואולם אם אמר לו במפורש: ״חכור לי שדה בית השלחין זו״, או שאמר לו ״חכור לי שדה בית האילן זה״, אם יבש המעין או נקצץ האילן — מנכה לו מחכורו.

גמ׳ הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּיָבַשׁ נַהֲרָא רַבָּה – אַמַּאי אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ? נֵימָא לֵיהּ: מַכַּת מְדִינָה הִיא! אֲמַר רַב פַּפָּא: דְּיָבַשׁ נַהֲרָא זוּטָא, דְּאָמַר לֵיהּ:

על גופה של המשנה שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שיבש נהרא רבה [הנהר הגדול] שממנו יוצאות כל אמות המים — אמאי [מדוע] אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה [שיאמר לו]: הרי כאן היתה מכת מדינה, כלומר, אסון לכל הסביבה כולה, ולכן יכול לנכות! אמר רב פפא: מדובר כאן באופן שיבש רק נהרא זוטא [הנהר הקטן] שמושך לשדה זה בלבד, דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל הבית: