עָלוּ בְּאִילָן שֶׁכּוֹחוֹ רַע וּבְסוֹכָה שֶׁכּוֹחָהּ רַע – טָמֵא.

עלו הזב והטהור באילן שכוחו רע, שהוא מתנדנד בעלייתם. או בסוכה (ענף) שכוחה רע — טמא הטהור, שאנחנו מחשיבים זאת שהזב מסיט ומניד את הטהור והריהו כטמא טומאת היסט על ידי הזב.

הֵיכִי דָּמֵי אִילָן שֶׁכּוֹחוֹ רַע? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּל שֶׁאֵין בְּעִיקָּרוֹ לָחוֹק רוֹבַע. הֵיכִי דָּמֵי סוֹכָה שֶׁכּוֹחָהּ רַע? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל שֶׁנֶּחְבֵּאת בְּחֶזְיוֹנָהּ.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] אילן שכוחו רע? אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר׳ ינאי: כל שאין בעיקרו לחוק רובע, כלומר, כל שאין גזעו רחב עד שאפשר לחקוק בו כלי של רובע הקב. היכי דמי [כיצד היא] סוכה שכוחה רע? אמר ריש לקיש: כל שנחבאת בחזיונה, כלומר, שאפשר להכניס (״להחביא״) בתוך אגרופו של אדם, שסוכה כזו מן הסתם איננה חזקה למדי כדי להחזיק שני אנשים מבלי שתתנועע.

תְּנַן הָתָם: הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁיָּכוֹל לְהָסִיט, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכּוֹחָן רַע – טָמֵא.

תנן התם [שנינו שם במשנה] מעין דברים אלה: המהלך בבית הפרס כגון בשדה שיש ספק טומאת מת מתחתיו על גבי אבנים שיכול להסיט בהליכתו, ויש לחשוש שמא הסיט איזו עצם של מת ונטמא משום כך, או שהיה רכוב על האדם או על הבהמה שכוחן רע, שאינם חזקים למדי — הרי זה טמא, שנחשב כאילו הוא עצמו הזיז את הטומאה.

הֵיכִי דָּמֵי אָדָם שֶׁכּוֹחוֹ רַע? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל שֶׁרוֹכְבוֹ וְאַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת. הֵיכִי דָּמֵי בְּהֵמָה שֶׁכּוֹחָהּ רַע? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּל שֶׁרוֹכְבָהּ מְטִילָה גְּלָלִים.

ושאלו: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] אדם שכוחו רע? אמר ריש לקיש: כל שרוכבו (שרוכב עליו) וארכבותיו (ברכיו) של המרכיב נוקשות זו בזו. היכי דמי [כיצד זה] בהמה שכוחה רע? אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר׳ ינאי: כל שרוכבה אדם ובגלל במאמץ היא מטילה גללים.

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לִתְפִלָּה וְלִתְפִילִּין – אַרְבָּעָה קַבִּין.

כיון שהוזכרו דברי בית מדרש זה בענין שיעורים, מביאים עוד מה שאמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר׳ ינאי: לתפלה ולתפילין השיעור ארבעה קבין.

לִתְפִלָּה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: הַנּוֹשֵׂא מַשְּׂאוֹי עַל כְּתֵיפוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין – מַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל, אַרְבָּעָה קַבִּין – מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמִתְפַּלֵּל.

ושואלים: לתפלה מאי היא, מה עניינו של שיעור זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה, אם היה משאוי זה פחות מארבעה קבין — מפשילין לאחוריו ומתפלל, שמשאוי קל כזה איננו מפריע לאדם בתפילתו. היה המשא ארבעה קבין — מניח אותו על גבי קרקע ומתפלל.

לִתְפִילִּין מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: הָיָה נוֹשֵׂא מַשְּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ, אִם הָיוּ תְּפִילִּין רוֹצְצוֹת – אָסוּר, וְאִם לָאו – מוּתָּר. בְּאֵיזוֹ מַשְּׂאוֹי אָמְרוּ – בְּמַשְּׂאוֹי שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין.

לתפילין מאי [מה עניינו] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, אם היו תפילין רוצצות (נמעכות) תחת המשא — אסור להשאיר את התפילין במקום, ואם לאו [לא] — מותר. באיזו משאוי אמרו — במשאוי של ארבעת קבין.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַמּוֹצִיא זֶבֶל עַל רֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יְסַלְּקֵם לִצְדָדִין, וְלֹא יִקְשְׁרֵם בְּמָתְנָיו – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אֲבָל קוֹשְׁרָם עַל זְרוֹעוֹ בִּמְקוֹם תְּפִילִּין.

תני [שנה] ר׳ חייא: המוציא זבל על ראשו והיו תפילין בראשו — הרי זה לא יסלקם לצדדים שלא ימעכו, וכן לא יקשרם במתניו, מפני שהוא נוהג בהן על ידי כך מנהג בזיון. אבל קושרם על זרועו במקום תפילין של יד.

מִשּׁוּם דְּבֵי שֵׁילָא אָמְרוּ: אֲפִילּוּ מִטְפַּחַת שֶׁלָּהֶן אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִילִּין. וְכַמָּה? אֲמַר אַבַּיֵי: אֲפִילּוּ רִבְעָא דְּרִבְעָא דְּפוּמְבְּדִיתָא.

משום דבי [בשם בית מדרשו] של שילא אמרו: שאסור להניח על ראשו בשעה שמניח תפילין כל משאוי שהוא, ואפילו מטפחת שלהן (מטפחת שכורכים בה את התפילין) אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. ושואלים: וכמה בכל זאת שיעור משאוי שמותר לשאת על הראש לדעת ר׳ שילא? אמר אביי: אפילו כדי רבעא דרבעא [רבע של רביעית] מן השיעור בפומבדיתא גם כן אסור להניח על הראש.

״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַאי קִצְבָּה בִּכְרִי? אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי נְפִילָה״. וְכַמָּה כְּדֵי נְפִילָה? רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעָה סְאִין לְכוֹר. רַבִּי אַמִי דִּילֵיהּ אָמַר: שְׁמוֹנַת סְאִין לְכוֹר. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא לְרַב חַמְָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אַסְבְּרָהּ לָךְ; בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה שְׁמִינָא אַרְעָא, בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי אַמִי הֲוָה כְּחִישָׁא אַרְעָא.

שנינו במשנה שאמר ר׳ יהודה: מאי קצבה בכרי אלא השיעור הוא: אם יש בו כדי נפילה, שאם יש בתבואה הצומחת לפחות כדי כמות הזרעים שצריכים כדי לזרוע שדה זה. ושואלים: וכמה השיעור המדוייק של כדי נפילה? ר׳ אמי אמר בשם ר׳ יוחנן: ארבעה סאין לכור. ר׳ אמי דיליה [שלו מדעת עצמו] אמר: שמונת סאין לכור. אמר ליה ההוא סבא [זקן אחד] לרב חמא בריה [בנו] של רבה בר אבוה: אסברה [אסביר] לך את הענין: בשני [בשנותיו, בימיו] של ר׳ יוחנן הוה שמינא ארעא [היתה הארץ שמנה], בשני [בשנותיו, בימיו] של ר׳ אמי הוה כחישא ארעא [היתה הארץ כחושה], ולכן היה צורך להכפיל את כמות הזרעים שזורעים באותה יחידת קרקע.

תְּנַן הָתָם: הָרוּחַ שֶׁפִּיזְּרָה אֶת הָעוֹמָרִין, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לַעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לַעֲנִיִּים כְּדֵי נְפִילָה.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: הרוח שפיזרה את העומרין הסדורים, ואין יודעים עתה מה היה בשעתו לקט שנפל מן העומרים ושייך משום כך לעניים. אומדים אותה את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים כדי נפילה.

וְכַמָּה כְּדֵי נְפִילָה? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבַּעַת קַבִּין לְכוֹר. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לְכוֹר זֶרַע אוֹ לְכוֹר תְּבוּאָה? לְמַפּוֹלֶת יָד אוֹ לְמַפּוֹלֶת שְׁוָורִים?

ושאלו: וכמה שיעור כדי נפילה? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ אלעזר ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן: ארבעת קבין לכור. בעי [שאל] ר׳ ירמיה: האם הכוונה לכור זרע, לשדה שיש לזרוע בו כור, או לכור תבואה, שדה שיבולו הוא כור? וכן, האם מדובר כאן בזריעה במפולת יד, שזורעים ביד, או למפולת שוורים בכעין מכונת זריעה?

תָּא שְׁמַע, דְּכִי אָתֵי רָבִין אֲמַר רַבִּי אֲבוּהּ אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לָהּ אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבַּעַת קַבִּין לְכוֹר זֶרַע. וַעֲדַיִין תִּבָּעֵי לָךְ: לְמַפּוֹלֶת יָד אוֹ לְמַפּוֹלֶת שְׁוָורִים? תֵּיקוּ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר דכי אתי [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ אבוה שאמר בשם ר׳ אלעזר, ואמרי לה [יש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן: ארבעת קבין לכור זרע. ומעירים: ועדיין תבעי [תישאל] לך השאלה: למפולת יד או למפולת שוורים? ואכן לשאלה זו לא נמצאה תשובה ברורה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

מתני׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁדְּפָה, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא – מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ, אִם אֵינָהּ מַכַּת מְדִינָה – אֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִיבְּלָהּ הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ.

המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב, או נשדפה. אם מכת מדינה היא, שאירע הדבר בכל השדות, מנכה לו מן חכורו, שצריך בעל השדה לנכות מן הכמות שקצב לו. ואם אינה מכת מדינה — אין מנכה לו מן חכורו. ר׳ יהודה אומר: אם קיבלה הימנו (ממנו) במעות, כלומר, שהסכים מראש לשלם סכום מסויים של כסף — בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.

גמ׳ הֵיכִי דָּמֵי מַכַּת מְדִינָה? אֲמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן דְּאִישַּׁדּוּף רוּבָּא דְּבָאגָא. עוּלָּא אֲמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּדְּפוּ אַרְבַּע שָׂדוֹת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ.

שואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ענין זה של מכת מדינה, מתי אומרים אנו שהדבר הוא בגדר מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאי שדוף רובא דבאגא [שנשתדפו רוב שדות אותה בקעה] המישור ששדה זה היה בו. עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה.

אֲמַר עוּלָּא: בָּעוּ בְּמַעַרְבָא: נִשְׁדַּף תֶּלֶם אֶחָד עַל פְּנֵי כוּלָּהּ, מַאי? נִשְׁתַּיֵּיר תֶּלֶם אֶחָד עַל פְּנֵי כוּלָּהּ, מַהוּ? אַפְסִיקָא בֵּירָא, מַאי? אַסְפַּסְתָּא

אמר עולא: בעו במערבא [היו שואלים בארץ ישראל] את השאלות הבאות: נשדף תלם אחד על פני כולה סמוך לשדות שנשדפו, מאי [מה הדין]? וכן להיפך: נשתייר תלם אחד על פני כולה, מהו? אם אפסיקא בירא מאי [הפסיק שדה בור בין השדות, מה הדין]? הפסיק שדה של אספסתא [שחת] בין שדה זה ושאר השדות שנשדפו,