לָא קַשְׁיָא; הָא – דִּמְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא; הָא – דְּלָא מְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא.

לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו בדעת רב שנכס הסמוך לעיר יש בו ברכה, הרי זה באופן דמהדר ליה שורא ורתקא [שסובבת אותו חומה ומחיצה], הא [זה] שאמרנו להיפך, הרי זה באופן דלא מהדר ליה שורא ורתקא [זה שאין סובבת אותו חומה ומחיצה].

״וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כָּל חֹלִי״ – אָמַר רַב: זוֹ עַיִן. רַב לְטַעֲמֵיהּ, דְּרַב סָלֵיק לְבֵי קִבְרֵי, עֲבַד מַאי דַּעֲבַד. אֲמַר: תִּשְׁעִין וְתִשְׁעָה בְּעַיִן רָעָה, וְאֶחָד בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ.

אגב הדברים שהזכרנו בענייני ברכה וכיוצא בהם מביאים עניינים דומים אחרים. נאמר ״והסיר ה׳ ממך כל חלי״ (דברים ז, טו), אמר רב: ״כל חולי״ זו עין הרע. ומעירים: רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שרב סליק לבי קברי [הלך לבית הקברות], עבד מאי דעבד [עשה מה שעשה] כדי לברר על פי השבעה מה אירע לאנשים שמתו, אמר: תשעין ותשעה מאלה מתו בעין רעה, ורק אחד בדרך ארץ, כלומר, כדרך הטבע לגמרי.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הָרוּחַ. שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַכֹּל בָּרוּחַ. וְלִשְׁמוּאֵל, הָא אִיכָּא הֲרוּגֵי מַלְכוּת! הָנָךְ נַמִי, אִי לָאו זִיקָא – עָבְדִי לְהוּ סַמָּא וְחַיֵּי.

ושמואל אמר: ״כל חולי״ זה הרוח ומעירים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: הכל ברוח. כלומר, כל הפגעים הבאים על בני אדם הם מחמת רוח שנכנסת בפצעים ובחלל הגוף. ושואלים: ול שיטת שמואל, הא איכא [הרי יש] הרוגי מלכות ושאר הנהרגים בפציעה וכיוצא בהם ולא ברוח! ומשיבים: הנך נמי, אי לאו זיקא, עבדי להו סמא וחיי [אלה גם כן, לולא הרוח היו עושים להם סם והיו מתרפאים], ומחמת הרוח אינם מתרפאים.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: זוֹ צִינָּה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״.

ר׳ חנינא אמר: ״כל חולי״ זו צינה, שאמר ר׳ חנינא: הכל, כל המאורעות, באים על אדם בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, מדברים הבאים על ידי צינה שיכול אדם להזהר ולהתרחק מהם, ואינם בידי שמים. שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ (משלי כב, ה).

רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: זוֹ צוֹאָה, דְּאָמַר מָר: צוֹאַת הַחוֹטֶם וְצוֹאַת הָאוֹזֶן – רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה.

ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר: ״כל חולי״ זו צואה. שאמר מר [החכם]: צואת החוטם, כלומר, אותם לכלוכים המצויים באף, וצואת האוזן — רובן אם יוצאים הרבה הרי זה קשה ומזיק, ומיעוטן יפה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זוֹ מִָרָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: מַחֲלָה – זוֹ מָרָה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה? שֶׁהִיא מְחַלָּה כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: מַחֲלָה שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חֳלָאִים תְּלוּיִן בַּמָּרָה, וְכוּלָּן – פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטַּלְתָּן.

ר׳ אלעזר אמר: ״כל חולי״ זו מרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה כך בברייתא גם כן]: ״מחלה״ זו מרה, ולמה נקרא שמה של מרה ״מחלה״ — שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: קוראים למרה ״מחלה״ — משום ששמונים ושלשה חלאים כמנין ״מחלה״ תלוין במרה. ומעירים: וכולן, אכילת פת שחרית במלח ו שתיית קיתון (כוס גדולה) של מים — מבטלתן, שאוכל פשוט בסעודת שחרית מרפא את הגוף.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית: מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה, וּמִן הַצִּנָּה, וּמִן הַזִּיקִין, וּמִן הַמַּזִּיקִין, וּמַחְכִּימַת פֶּתִי, וְזוֹכֶה בַּדִּין, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד, וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ,

ואגב כך מביאים את מה ששנינו בברייתא. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה עשר דברים של שבח נאמרו ב ארוחת פת שחרית: מצלת את האוכלה מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין (הרוחות), ומן המזיקין, ומחכימת פתי, ואותו אדם זוכה בדין, וזוכה ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו,

וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל, וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְהוֹרֶגֶת כִּינָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה.

ואין בשרו מעלה הבל (זיעה יתירה), ו הוא נזקק לאשתו בשעה הראויה, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ו אף הורגת כינה שבבני מעים. כל כך מועילה ארוחה זו. ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. שכיון שבריאותו שלמה, אינו נוטה להתרגז ולריב עם הבריות.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי שִׁיתִּין רְהִיטֵי רְהוּט וְלָא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כְּרַךְ – וְאָמְרוּ רַבָּנַן: הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל, בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבָחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּינָּה?

דרך אגב מספרים שאמר ליה [לו] רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי [מנין אותם דברים שאומרים אנשים כפתגם מקובל]: שיתין רהיטי רהוט [שישים רצים רצו] ולא מטו לגברא דמצפרא כרך [הגיעו, השיגו, לאדם שאכל בבוקר]. ו כן אמרו רבנן [חכמים]: השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה שיתחזק הגוף לשאת באלה.

אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ״. ״לֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ״ – כֵּיוָן דְּלֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ.

שאמר ליה [לו]: מקרא הוא, דכתיב [שנאמר] ״לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש״ (ישעיה מט, י), מדוע לא יכם שרב ושמש — כיון שלא ירעבו ולא יצמאו אלא השכימו ואכלו.

אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ לִי מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמִינָא לָךְ מֵהָכָא: ״וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״. ״וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״– זוֹ פַּת בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ – ״וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״.

אמר ליה [לו] רבא: את אמרת [אתה אומר] לי משום מהתם [משם] ואנא אמינא [ואני אומר] לך מהכא [מכאן], מפסוק אחר, שנאמר ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך״ (שמות כג, כה), וכך הוא מפרש: ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם״ — זו קריאת שמע ותפלה, עבודת ה׳ שבכל יום. ״וברך את לחמך ואת מימך״ — זו פת במלח וקיתון של מים שאוכל בשחרית לאחר התפילה, מכאן ואילך מתקיים המשך הפסוק ״והסרתי מחלה מקרבך״ (שם).

אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה: לָא תְּזַלְזֵל בְּמִשְׁחֲתָא, דְּכָל פּוּרְתָא וּפוּרְתָא חֲזִי לְכוּרְכְּמָא רִישְׁקָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה: אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא – זַלְזֵל בְּהוּ, דְּאַנַּהֲרָא – לָא תִּמְשָׁחַנְהוּ כְּלָל.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד], שהיה במקצועו מודד שדות: לא תזלזל במשחתא [אל תזלזל במדידה] ואפילו בשטחים קטנים, שכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא [מעט ומעט ראויה לגדל בה כרכום תרבותי] שהוא יקר מאוד, ואם כן אין אתה רשאי לזלזל אף בקרקע קטנה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב אדא משוחאה [המודד]: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] העשוייה לצורך השקיית השדות ויוצאת מן הנהר — זלזל בהו [בהן] ואל תמדדן בדיוק, כשאתה מודד שטחם של שדות. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] לא תמשחנהו [אל תמדוד אותן] כלל, אלא שער במדה גדולה.

רַב יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא – לִבְנֵי אַנִּיגְרָא; דְּאַנַּהֲרָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא.

ומעירים: כי בענין זה רב יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב יהודה: ארבע אמות דאניגרא [שסמוכות לתעלה] — הריהן שייכות לבני אניגרא [ליושבים על יד התעלה]. ארבע אמות דאנהרא [שסמוכות לנהר] — הריהן דכולי עלמא [שייכות לכול].

מַכְרִיז רַבִּי אַמִי: מְלֹא כִּתְפֵי נַגָּדֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא – קוֹצוּ. רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעֲיָא קָץ שִׁיתְסַר אַמָּתָא. אָתוּ עֲלֵיהּ בְּנֵי מַשְׁרוֹנְיָא, דַּפְנוּהוּ. הוּא סָבַר: כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלָא הִיא, הָתָם בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. הָכָא מִשּׁוּם אַמְתּוּחֵי אַשְׁלֵיהֶן הוּא – כִּמְלֹא כִּתְפֵי נַגָּדֵי סַגִּי.

היה מכריז ר׳ אמי: מלא שיעור כתפי נגדי בתרי עברי נהרא [הנגדים מושכי הספינות בשני עברי הנהר] — קוצו [קצצו] את העצים שעל שפת הנהר כדי שלא יפריעו למושכי הספינות. מסופר: רב נתן בר הושעיא קץ שיתסר אמתא [ציוה לקצץ שש עשרה אמות] לכל צד של הנהר. אתו עליה [באו עליו] בני המקום משרוניא דפנוהו [והכו אותו] על שקצץ כה הרבה. ומסבירים: הוא סבר שאם עושים דרך צריכה היא להיות כרשות הרבים שרוחבה שש עשרה אמה, ולאמיתו של דבר ולא היא (ולא כן), אלא התם [שם] ברשות הרבים אכן בעינן כולי האי [צריכים כל כך הרבה] ואילו הכא [כאן] משום אמתוחי אשליהן [מתיחת החבלים] הוא, שיש למתוח כדי למשוך את האניות, וכמלא כתפי נגדי סגי [הנגדים, המושכים, מספיק].

רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אִבָּא אַגּוּדָא דְּנַהֲרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: נִיקוֹץ מָר! אֲמַר לְהוּ: קוֹצוּ עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי, וַהֲדַר נִיקוֹץ אֲנָא. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״ – וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים!

מסופר: רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא [היה לו יער על שפת הנהר], אמרו ליה [לו]: ניקוץ מר [שיקצוץ אדוני] את העצים שעל שפת הנהר, שהרי שנינו שצריך לקצוץ כדי לעזור לנגדי הספינות! אמר להו [להם]: קוצו עילאי ותתאי [יקצצו עליונים ותחתונים], כלומר, אלה הנמצאים במעלה הנהר ובמורד הנהר מסביב לי ושייכים לאחרים, והדר ניקוץ אנא [ואחר כך אקצוץ אני], שהרי אין בכך תועלת אם אקצוץ אני קודם. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן] להמתין עד שיעשו אחרים? והכתיב [והרי נאמר] ״התקוששו וקושו״ (צפניה ב, א), ועל כך אמר (דרש) ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והרי שצריך אדם קודם לעשות את הטוב והישר ואחר כך לייעץ לאחרים!

הָתָם אִבָּא דְּבֵי פַּרְזָק רוּפִילָא הֲוָה, וַאֲמַר: אִי קָיְיצוּ – קָיַיצְנָא, וְאִי לָא קָיְיצוּ – אַמַּאי אֵיקוּץ? דְּאִי מַמְתְּחֵי לְהוּ אַשְׁלַיְיהוּ – מִסְתַּגֵּי לְהוּ,

ומשיבים: התם אבא דבי פרזק רופילא הוה [שם היער של בית פרזק שר הצבא היה] וברור היה שהם לא ישמעו בקול החכם הישראלי, ולכן אמר: אי קייצו [אם יקצצו הם] אנשי השר הפרסי — קייצנא [אקצוץ], ואי לא קייצו [ואם אינם קוצצים] — אמאי איקוץ [מדוע אקצוץ], שהרי אין בדבר כל תועלת. דאי ממתחי להו אשלייהו [שאם יכולים הנגדים למתוח את החבלים] — הרי מסתגי להו [יוכלו ללכת] בצד זה של הנהר,