וְאִי לָא – אִיעֲרוּמֵי קָא מַעֲרִים.

ואי [ואם] לא, שאין שדה זה מיוחד במינו, ודאי איערומי קא מערים [מערים המוכר] על בני המיצר, שרוצה ליצור מצב שיהיה עוד אדם אחד בין מיצר לכל שדותיו, ולכן יכולים האחרים לעכב בעדו.

מַתָּנָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. אֲמַר אַמֵימָר: אִי כְּתַב לֵיהּ אַחֲרָיוּת – אִית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

מתנה לית [אין] בה משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר] שיכול לתת למי שרוצה, ואין בן המיצר יכול לעכב. אמר אמימר: אי [אם] כתב ליה [לו] למקבל המתנה שטר אחריות שאם יטרפו ממנו את הקרקע בשל חובות קודמים של הנותן, יתן לו הנותן קרקע אחרת — אית [יש] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר].

מָכַר כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. זְבַן מִנָּכְרִי וְזַבֵּין לְנָכְרִי – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

מכר כל נכסיו ל אדם אחד — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר], שכיון שההוא קונה כל נכסיו אינו יכול ליצור יוצא מן הכלל, ולא למכור לו שדה אחד. מכרה לבעלים הראשונים שמהם קנאה — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר]. זבן [קנה] מגוי וזבין [או מכר] לגוי — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר].

זְבַן מִנָּכְרִי – דְּאָמַר לֵיהּ: אֲרִי אַבְרָחִי לָךְ מִמִּצְרָא. זַבֵּין לְנָכְרִי – נָכְרִי וַדַּאי לָאו בַּר ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב״ הוּא. שַׁמּוּתֵי וַדַּאי מְשַׁמְתִּינַן לֵיהּ, עַד דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ כָּל אוֹנְסֵי דְּאָתֵי לֵיהּ מֵחֲמָתֵיהּ.

ומסבירים: אם זבן [קנה] מגוי — הרי דאמר ליה [שאומר לו] לשכן: טוב לך שאני קניתי, ארי אברחי [הרי בכך אריה הברחתי] לך ממצרא [מן המיצר], שוודאי מוטב לך בשכן ישראל, ולא בגוי. זבין [מכר] לגוי הלוא גוי ודאי לאו בר [איננו בן, שייך] בעשיית ״ועשית הישר והטוב״ הוא ולכן אין חובה על הגוי להימנע לקנות מבר מיצרא. ואולם שמותי [לנדות] ודאי משמתינן ליה [מנדים אנו אותו], את המוכר לגוי עד דמקבל עליה [שיקבל על עצמו] כל אונסי דאתי ליה מחמתיה [מיני אונס שיבואו לו לשכן מחמתו] של הגוי הזה.

מַשְׁכַּנְתָּא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא, דַּאֲמַר רַב אַשִׁי: אֲמַרוּ לִי סָבֵי דִּמְתָא מְחַסְיָא: מַאי מַשְׁכַּנְתָּא? דִּשְׁכוּנָה גַּבֵּיהּ. מַאי נַפְקָא מִינָּהּ? לְדִינָא דְּבַר מִצְרָא.

אם מוכר את השדה שנתן אותו קודם כמשכנתא [משכון] — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר]. שאמר רב אשי: אמרו לי סבי [זקני העיר] מתא מחסיא: מאי [מה הוא] לשון ״משכנתא״ — דשכונה גביה [שהיא שוכנת אצלו]. ומאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] מפירוש זה — ללמדנו לדינא דבר מצרא [לדין בן מיצר] שהמחזיק במשכון נחשב כסמוך מכולם, שהרי יש לו קנין מסויים בו.

לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרַע וְלִגְאוֹל בְּיָפֶה – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

אם מכר את השדה במטרה למכור ברחוק ממנו כדי לגאול (להחזיר לעצמו) שדה בקרוב אליו, או מכר שדה ברע כדי לגאול ביפה — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר], אלא מוכר כפי המזדמן לו.

לְכַרְגָּא וְלִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. דְּאָמְרִי נְהַרְדְּעָא: לְכַרְגָּא, לִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה מְזַבְּנִינַן בְּלָא אַכְרַזְתָּא. לְאִשָּׁה וּלְיַתְמֵי וּלְשׁוּתָּפֵי – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

וכן אם מוכר לדברים נחוצים, כגון לכרגא (מס הקרקעות), או למזוני [למזונות] שמוכרים שדה כדי לשלם מזון אשתו ובנותיו, או לקבורה של אחד ממשפחתו — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר]. דאמרי [שאמרו] חכמי נהרדעא: לכרגא, למזוני ולקבורה מזבנינן [מוכרים אנו] שדה בלא אכרזתא [הכרזה], משום שהדבר נחוץ ודחוף, ואין משהים אותו, וכל שכן שאין מתחשבים בבן המיצר. וכן אדם המוכר שדה לאשה שאין דרכה לחזר אחרי המוכרים, או ליתמי [ליתומים], או לשותפי [לשותפים] שלו — לית [אין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר].

שְׁכֵינֵי הָעִיר וּשְׁכֵינֵי שָׂדֶה – שְׁכֵינֵי הָעִיר קוֹדְמִין.

היו אנשים שונים שלהם זכויות שוות, כגון ששניהם בני מיצר, ומהם שכיני העיר, אנשים ששכנים לו בעיר, ו מהם שכיני השדה שלו — שכיני העיר קודמים לשכני השדה,

שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. קָרוֹב וְתַלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁכֵן וְקָרוֹב מַאי? תָּא שְׁמַע: ״טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק״.

סתם שכן ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם. קרוב משפחה ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: שכן וקרוב מאי [מה], למי מהם ראוי להקדים? ומציעים: תא שמע [בא ושמע] תשובה לדבר ממה שנאמר: ״טוב שכן קרוב מאח רחוק״ (משלי כז, י).

הָנֵי זוּזֵי טָבֵי וְהָנֵי זוּזֵי תְּקוּלֵי – לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. הָנֵי צַיְירִי וְהָנֵי שְׁרֵי – לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

שני אנשים המציעים לו לקנות שדה, ומביאים כספים, הני זוזי טבי והני תקולי [אלה זוזים טובים ואלה זוזים שקולים], שהם יפים מהם, — לית ביה [אין בו, בכך] משום דינא דבר מצרא [דין בר מיצר], שהוא יכול להעדיף את הנותן לו כסף יפה יותר. הני ציירי והני שרי [זוזים אלה צרורים ואלה מותרים] — לית ביה [אין בו, בכך] משום דינא דבר מצרא [דין בר מיצר] ויכול המוכר למכור לנותן לו כסף מזומן ומוכן לספירה.

אֲמַר: אֵיזִיל וְאֶטְרַח וְאַיְיתֵי זוּזֵי – לָא נָטְרִינַן לֵיהּ. אֲמַר: אֵיזִיל אַיְיתֵי זוּזֵי, חָזֵינַן; אִי גַּבְרָא דַּאֲמִיד הוּא, דְּאָזֵיל וּמַיְיתֵי זוּזֵי – נָטְרִינַן לֵיהּ. וְאִי לָא – לָא נָטְרִינַן לֵיהּ.

אמר: איזיל [אלך] ואטרח ואייתי זוזי [ואביא זוזים] ובהם אקנה את הקרקע — לא נטרינן ליה [אין ממתינים לו] אף שהוא בר מיצר, אם מצא המוכר אדם אחר הרוצה לקנותה ומשלם לו מיד. אמר: איזיל אייתי זוזי [אלך ואביא כסף], חזינן [רואים אנו]: אי גברא דאמיד [אם אדם שמוערך] הוא כאחד דאזיל ומייתי זוזי [שיכול ללכת ולהביא כסף] — נטרינן ליה [ממתינים לו], ואי ואם הוא לא מוערך ככזה — לא נטרינן ליה [ממתינים לו].

אַרְעָא דְּחַד וּבָתֵּי דְּחַד – מָרֵי אַרְעָא מְעַכֵּב אַמָּרֵי בָתֵּי, מָרֵי בָתֵּי לָא מְעַכֵּב אַמָּרֵי דְּאַרְעָא. אַרְעָא דְּחַד וְדִיקְלֵי דְּחַד – מָרֵי דְּאַרְעָא מָצֵי מְעַכֵּב אַמָּרֵי דִּקְלֵי, מָרֵי דִּיקְלֵי לָא מָצֵי מְעַכֵּב אַמָּרֵי דְּאַרְעָא.

אם היו ארעא דחד ובתי דחד [הקרקע של אחד והבתים שעליה של אחד, אחר] ורצה אחד מהם למכור — מרי ארעא [בעל הקרקע] מעכב אם רצונו בכך אמרי בתי [על בעל הבתים] למכור לאחר, שלו יש זכות קדימה, אבל מרי בתי [בעל הבתים] לא מעכב אמרי דארעא [על בעל הקרקע] כי עשוי אדם לשנות מקום דירתו בקלות יותר, ואינו קבוע כל כך. היתה ארעא דחד ודיקלי דחד [הקרקע של אחד והדקלים שבה של אחד] — מרי דארעא מצי [בעל הקרקע] מעכב אם רצונו בכך אמרי דקלי [על בעל הדקלים] מלמכור, אך מרי דיקלי לא מצי מעכב אמרי דארעא [בעל הדקלים אינו יכול לעכב על בעל הקרקע].

אַרְעָא לְבָתֵּי וְאַרְעָא לְזַרְעָא – יִשּׁוּב עָדִיף, וְלֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

היו קונים לקרקע, ומטרותיהם שונות, ארעא לבתי וארעא לזרעא [קרקע לבנין וקרקע לזריעה] — ישוב של בנין בתים עדיף, ולית [ואין] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר], אלא ימכור לרוצה לקנות בית, ואפילו אינו מיצרן.

אַפְסֵיק מְשׁוּנִיתָא אוֹ רִיכְבָּא דְּדִיקְלָא, חָזֵינָא: אִם יָכוֹל לְהַכְנִיס בָּהּ אֲפִילּוּ תֶּלֶם אֶחָד – אִית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא; וְאִי לָא – לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.

אם אפסיק משוניתא [הפסיקה שן סלע] או ריכבא דדיקלא [שורות דקלים] בין שדה אחד לשדה של הגובל בו, חזינא [רואים אנו]; אם יכול להכניס בה בעל השדה הגובל אפילו תלם אחד שיגע ממש בשדה האחר — אית [יש] בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר], ואי [ואם] לא — לית [אין] בה משום דינא דבר מצרא [דין בן מיצר].

הָנֵי אַרְבָּעָה בְּנֵי מִצְרָנֵי, דְּקַדֵּים חַד מִינַּיְיהוּ וּזְבֵין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. וְאִי כּוּלְּהוּ אָתוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – פָּלְגוּ לָהּ בְּקַרְנַזִיל.

הני [אותם] ארבעה בני מצרני [מיצר] המקיפים שדה העומד למכירה מארבעה צדדים, דקדים חד מינייהו וזבין [שקדם אחד מהם וקנה] — זביניה זביני [קנייתו קניה] ואין האחרים יכולים לעכב. ואי כולהו אתו בהדי הדדי [ואם כולם באים יחד] לקנות — פלגו לה בקרנזיל — [חולקים אותה את הקרקע, באלכסון], ויטול כל אחד מהם חלק הסמוך לשדהו.