חזור
בבא מציעא
דף קט.וְסָפַר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר – כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי.
וספר מתא [וסופר העיר], הלבלר הכותב שטרות עבור אנשי העיר — כולן כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים], וכל הפסד שהם עושים מנכים להם, וקונסים אותם, ואין צורך להתרות בהם מראש. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא דלא הדר [הפסד שאינו חוזר] — כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים].
תוספות
וספר מתא כמותרין ועומדין פי׳ בקונטרס משום דשבשתא כיון דעל על לכך חשיב פסידא דלא הדר וליתא דרבא גופיה אית ליה בפ׳ לא יחפור (ב״ב דף כא. ושם) דשבשתא ממילא נפקא אלא להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת:
הַהוּא שַׁתָּלָא דַּאֲמַר לְהוּ: הֲבוּ לִי שְׁבָחַאי, דְּבָעֵינָא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל. אֲמַר לְהוּ: הֲבוּ לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִיהוּ אַשְׁבַּח, אַרְעָא לָא אַשְׁבַּח? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא פַּלְגָּא דִּשְׁבָחָא קָאָמִינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה שָׁקֵיל בַּעַל הַבַּיִת פַּלְגָּא וְשַׁתָּלָא פַּלְגָּא, הָשְׁתָּא בָּעֵי לְמֵיתַב מְנָתָא לַאֲרִיסָא! אֲמַר לֵיהּ: רִיבְעָא דִּשְׁבָחָא קָאָמִינָא.
מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו, לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחאי [את השבח המגיע לי] משום דבעינא למיסק לארעא דישראל [שרוצה אני לעלות לארץ ישראל]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב פפא בר שמואל. אמר להו [להם], לבעלי השדה: הבו ליה שבחיה [תנו לו את שבחו]. אמר ליה [לו] רבא: וכי איהו אשבח [הוא השביח] את השדה ואילו ארעא [הקרקע] לא אשבח [השביחה]? ואם כן לא כל השבח שלו! אמר ליה [לו]: אנא פלגא דשבחא קאמינא [אני חצי השבח אמרתי] לך שיקבל. אמר ליה [לו]: עד האידנא הוה שקיל [עכשיו היה לוקח] בעל הבית פלגא ושתלא פלגא [חצי והשותל חצי], והשתלן היה גם מעבד את השדה. השתא בעי למיתב מנתא לאריסא [עכשיו הוא צריך לתת חלק גם לאריס] שימשיך לעבד את השדה! אמר ליה [לו]: ריבעא דשבחא קאמינא [רבע השבח אני אומר] שהוא חצי ממה שמגיע לו.
רש"י
א״ל אנא פלגא בשבחא קאמינא כדרך שאר שתלים שאינן מסתלקין:
השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא כלומר כיון דמיסתלק לו בלא זמנו אמאי שקיל פלגא בשבחא עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה היה עושה בה כל עבודתו כמשפט אריסין:
השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא עכשיו זה יטול כל המגיע לו וילך ועל בעל הבית ליטול עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריסא ודרך אריס שיורד לכרם נטוע ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה:
ריבעא דשבחא לקמן מפרש ואזיל:
סָבַר רַב אַשִׁי לְמֵימַר: רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא, דַּאֲמַר רַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחוּמִי: בְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָּא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא, הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי לְאִסְתַּלּוּקֵי יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחָא וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִמְטְיֵיהּ הֶפְסֵד לְבַעַל הַבַּיִת.
סבר [חשב] רב אשי למימר [לומר] שמה שאמרו ״רבע״ כוונתו ריבעא [רבע] שהוא דנקא [ששית], כלומר, רבע מן הסכום המגיע לבעל הבית (שהוא שני שליש מסך כל היבול) והוא איפוא שישית מן הכל. שכן אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שנוטל השתלן חצי פירות והאריס נוטל שליש], האי שתלא דבעי לאסתלוקי [אותו שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את השבח ומסלקים אותו באופן] שלא נמטייה [יבוא] הפסד לבעל הבית.
רש"י
סבר רב אשי למימר ריבעא דתרי תילתא המגיעין לבעל הבית משתוציא השליש שיצטרך ליתן לאריס שיורד לה דהוא דנקא בכל שבח הכרם כגון אם השבח ששה דינרים יוציא מהן שליש שעתיד ליתן לאריס נותרו ארבעה דינרים מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטא לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה:
דנקא שתות:
דאמר רב מניומי באתרא דשקיל שתלא פלגא בפירות ועושה עבודה לעולם:
ואריסא תילתא אריס היורד לתוך הכרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות:
האי שתלא דבעי איסתלוקי שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד בעל בית כלומר מעיינין במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לבעל הבית בסילוק של זה:
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רִיבְעָא מַמָּשׁ – קָא מָטֵי לֵיהּ פְּסֵידָא לְבַעַל הַבַּיִת פַּלְגָּא דַּנְקָא!
אי אמרת בשלמא ריבעא דהוא דנקא [נניח אם אומר אתה רבע שהוא ששית] — שפיר [יפה] ומתאימים הדברים, אלא אי אמרת ריבעא [אם אומר אתה רבע ממש], הלא קא מטי ליה פסידא [מגיע לו הפסד] לבעל הבית פלגא דנקא [בחצי שישית], שאילו היה בעל הבית נותן לשתלן מתחילה היה משלם רק מחצית, וכאן משלם רבע לשתלן ושליש לאריס. ונמצא שמשלם חצי שישית יתירה!
רש"י
אי אמרת בשלמא דנקא שקיל שתלא שפיר דכי הדר שקיל אריסיה תילתא הרי שלשה דינרין בין שניהן פש ליה פלגא דבעל הבית כדהוה שקל עד השתא:
אלא אי אמרת ריבעא ממש דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שני דינרין:
פסידא לבעה״ב חצי דינר ממחציתו:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִׁי: וְלֵימָא לֵיהּ: אַנְתְּ מְנָתָא דִּילָךְ הַב לֵיהּ לַאֲרִיסָא, וַאֲנָא – מְנָתָא דִּילִי מַאי דְּבָעֵינָא עָבֵידְנָא בֵּיהּ! אֲמַר: כִּי מָטֵית לִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים תָּא וְאַקְשִׁי לִי.
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי, ולימא ליה [ושיאמר לו] השתלן לבעל הבית: אנת מנתא די לך [אתה את החלק שלך] — הב ליה לאריסא [תן לו לאריס], ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה [ואני בחלק שלי מה שאני רוצה אעשה בו], שהרי אני עשיתי חצי מלאכתי כראוי, ואם רצונך למסור לאריס חלק האם אני צריך להפסיד? אמר ליה [לו]: כי מטית [כאשר נגיע] ל מסכת ״שחיטת קדשים״, מסכת זבחים, תא ואקשי [בוא והקשה] לי, כלומר, יפה אתה מקשה, וקושיה כזו ראויה למסכת קשה שיש בה סברות חריפות כמו מסכת זבחים.
רש"י
ולימא ליה שתלא אנת מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו החצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיע לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה שלשה רבעי הכרם לחלקך מהן תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה:
מנתא דידי מאי דבעינא עבידנא ביה אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזבנינא ומסתלקנא הקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באת לקנותו הרי אין עלי לעשות לך ותאכל את פירותי בחנם אם תתנהו לאריס לישקול מיניה וביה שוה חצי דינר והדינר ישאר לך והיינו תרי תילתי שהרי עכשיו אתה קונה ממני ולעולם ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי הפירות ומעתה אוכל שני שלישים דהיינו ארבעה דינרים):
כי מטית לשחיטת קדשים הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתן לב לתרץ לפי שאלתך ויש אומרים דחויי מדחיה ולא היא דעל כרחיך קבולי קיבלה חדא דקושיא מעליא היא ועוד מדקאמר קסבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי הוא:
גּוּפָא, אֲמַר רַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחוּמִי: בְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָּא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא, הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי אִיסְתַּלּוּקֵי – יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיפְסוּד בַּעַל הַבַּיִת. אֲמַר רַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחוּמִי: קוֹפָא סָבָא – פַּלְגָּא; שָׁטְפָה נַהֲרָא – רִיבְעָא.
גופא, [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שהשתלן נוטל חצי והאריס שליש], האי שתלא דבעי איסתלוקי [שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את שבחו ומסלקים אותו כדי] שלא ליפסוד [יפסיד] בעל הבית. אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: קופא סבא [בגפן זקנה] בכרם — מקבל השתלן פלגא [חצי]. למרות שבגפן זו לא טרח השתלן בשתילה, כיון שירד לכרם כולו מקבל גם עבור מה שהיה בו קודם. שטפה נהרא [שטף הנהר] את הכרם ובאים הבעלים והשתלן לחלק את העצים שנפלו — השתלן מקבל ריבעא [רבע].
רש"י
קופא סבא פלגא גפן שהזקינה בכרם הרי הוא כשאר זמורות שחולקין בהם ונוטל בה שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחה בהכי אדעתא דהכי נחת:
שטפה נהר ובאו לחלק העצים הוה ליה כי שתלא דמיסתלק בלא זמניה ושקיל ריבעא שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי ופעמים ששוטף את הקרקע ומכחישו ואין ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה:
הַהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכִּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לַעֲשַׂר שְׁנִין, וְקַשׁ לְחָמֵשׁ שְׁנִין. אַבַּיֵי אֲמַר: פֵּירָא הָוֵי. רָבָא אֲמַר: קַרְנָא הָוֵי, וְיִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.
מסופר: ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה [אדם אחד מישכן פרדס לחבירו] לעשר שנין [שנים], ומרווחי הפרדס ינכה לו מן ההלוואה שהלווהו, וקש [והזקין] השדה כבר לחמש שנין [שנים], ושוב אינו עושה פירות כראוי, ואין דרך אלא לעקור האילנות שבו ולמכרם במחיר עצים. אביי אמר: פירא הוי [פרי הוא], שאף עצים אלה נחשבים כפירות הפרדס, ויכול המלווה לקחתם כולם. רבא אמר: העצים הללו קרנא הוי [קרן הם], שדינם כפרדס עצמו, ואין למלוה זכות בגופם, אלא וילקח בו במחיר העצים קרקע, והוא המלוה אוכל פירות.
רש"י
ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה משכן לו כרם במשכנתא דסורא א״נ בנכייתא:
וקש הזקין ובזמנו שהיה ראוי לכך:
פירא הוי עצים שבו ויטלם המלוה:
תוספות
רבא אמר קרנא הוי וא״ת והא קופא סבא פלגא ודוחק לומר דפליג רבא אדרב מניומי וי״ל דקופא סבא פלגא משום דשתלא שקיל אפילו בגוף הקרקע פלגא וכי מסתלק בלא זמניה הוא דשקיל ריבעא משום דעליו לשלם אפילו מה שהבעל יצטרך ליתן לאריס שישמור חלקו שהיה מוטל על השתלא לשמור וכן שטפה נהרא ריבעא דאדעתא דהכי נחית שאם יסתלק בלא זימניה באיזה ענין שיסתלק שלא יקח אלא ריבעא ובקופא סבא שאין עוד מה לשמור שקיל פלגא אבל הכא המלוה אין לו בגוף כלום אלא בפירות:
מֵיתִיבֵי: יָבַשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בּוֹ. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יִמָּכְרוּ לְעֵצִים, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי לָאו יָבַשׁ דּוּמְיָא דְּנִקְצַץ? מַה נִּקְצַץ – בִּזְמַנּוֹ, אַף יָבֵשׁ – בִּזְמַנּוֹ. וְקָתָנֵי: יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. אַלְמָא: קַרְנָא הָוֵי!
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא העוסקת בדין משכנתא: יבש האילן או נקצץ — שניהם, גם המלווה וגם הלווה אסורים בו. כיצד יעשו? ימכרו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא, המלוה, אוכל פירות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה של יבש דומיא [בדומה] לנקצץ, מה נקצץ — בזמנו, אף יבש — בזמנו, וקתני [ושנה]: ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אלמא [מכאן]: שהעצים קרנא הוי [הם נחשבים לקרן] ולא לרווח. וכדברי רבא, וקשה לאביי!
רש"י
יבש האילן במשכנתא קאי:
מה נקצץ בזמנו שאין אדם קוצץ אילן שעושה פירות אלא בזמנו שחדל לו מעשות פרי:
תוספות
מה נקצץ בזמנו דאין דרך לקצוץ שלא בזמנו ולהפסיד פירות ועוד דאמרינן בפרק לא יחפור (ב״ב דף כו.) האי דיקלא דטעון קבא אסור למיקציה ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו ואין נראה לר״י:
לָא, נִקְצַץ דּוּמְיָא דְּיָבַשׁ. מַה יָבַשׁ בְּלֹא זְמַנּוֹ – אַף נִקְצַץ בְּלֹא זְמַנּוֹ.
ודוחים: לא, נקצץ האמור שם דומיא [בדומה] ליבש, מה יבש כוונתו בלא זמנו, אף נקצץ — בלא זמנו. וכיון שלא היה זה כדרכו לכן נחשב כפרי, אבל אם יבש הפרדס בזמנו נחשבים האילנות כגוף הקרקע.
רש"י
בלא זמנו ומודה אביי בלא זמנו שחדל לעשות פרי דכיון דלאו אורחיה לאו פירא הוא ולאו אדעתא דהכי נחת:
תוספות
לא מה יבש שלא בזמנו יבש משמע שלא בזמנו מדלא קתני הזקין ואע״ג דהזקין נמי משמע שלא בזמנו כדאמרינן בסמוך אימא והזקינו הזקינו משמע בין בזמנו בין שלא בזמנו אבל יבש לא משמע אלא שלא בזמנו:
אף נקצץ שלא בזמנו וא״ת ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו והא מעיקרא לא פריך אלא מיבש דהוה דומיא דנקצץ אבל מנקצץ בזמנו לא פריך משום דאיכא למימר דנקצץ בזמנו היינו לאחר שיבש שלא בזמנו והשתא דשני ליה מיבש תו לא קשיא ליה לאביי וי״ל דמעיקרא נמי קשיא ליה מנקצץ דנקצץ משמע סתמא אחר שיבש בזמנו כמו שדרכו והא דקאמר מה נקצץ בזמנו אף יבש בזמנו משום שרוצה להקשות משניהם אי נמי לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כדמשני בתר הכי:
תָּא שְׁמַע: נָפְלוּ לָהּ גְּפָנִים וְזֵיתִים זְקֵנִים
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר: נפלו לה לאשה אחרי שהתחתנה גפנים וזיתים זקנים בירושה, מה יעשו בהם —
רש"י
נפלו לה לאשה משניסת מת אביה ונפלו לה בירושה:
תוספות
נפלו לה זיתים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע ובעל אוכל פירות אבל לא יקצוץ עצים אלמא קרנא הוי וקשה לאביי דאמר עצים פרי הוי במקום שאין פרי אחר ותימה דמאי פריך דהתם ע״כ מיירי שעושין קצת פירות מדפליג התם רבי יהודה ואמר לא תמכור מפני שבח בית אביה ומוקי ליה התם בשדה שאינה שלה ואי ליכא פירות כלל מה שבח בית אביה יש הלא בעל השדה לא יניחם לעמוד שם יותר אחר שנתייבשו והבעל יקוץ אותם לעצים וכן משמע נמי מעיקרא דבעי לאוקמי פלוגתייהו בנפלו לה זיתים בשדה שלה ופליגי אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל ימכרם ופריך והא עבדים ושפחות זקנים דהוי כנפלו בשדה שאינה שלה ופליגי והנהו עבדים ושפחות ע״כ כשעושין קצת מלאכה דאי לאו הכי מה מכירה שייך בהם דמי יקנה וה״נ מיירי דאיכא בזיתים קצת פירי ולכך הוו קרנא אפילו לאביי ולפי שאין עושין אלא פירות מועטין ילקח בהן קרקע ויאכל פירות וזהו טובת שניהם אבל בשמעתין דליכא פרי אז העצים מיקרו פרי לאביי וי״ל דמ״מ מוכח שפיר דקרנא הוי אפילו כשיבש לגמרי ולהכי קאמר תנא קמא ילקח בהן קרקע אפילו מעתה שעושין קצת פירות לטובתו של בעל ופליג ארשב״ג דאמר לא תמכור משום שבח בית אביה ולא חיישינן לטובת הבעל כל זמן שעושין קצת פירות עד שתייבש לגמרי ואז ילקח בהן קרקע אבל לאביי דאמר פרי הוי וכשייבש לגמרי נוטל בעל הבית הכל אם כן אין זה טובת הבעל מה שלקח בהן קרקע ואוכל פירות משלו כי טוב לו יותר להמתין מעט עד שתייבש לגמרי ויהא הכל שלו: