חזור
בבא מציעא
דף יא.וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.
ומקומו של המעשר שהוא מצוי בו כעת מושכר לו בזה, וקיבל ממנו שם שכר המקום. וכאשר יתן ר׳ יהושע דמי שכירות כל שהם, יוכל לקנות על ידי כך את המעשר, שהרי מטלטלין אינם נקנים אלא או על ידי משיכתם בפועל, או אגב קרקע, ועשור (מעשר) אחר שאני עתיד למוד, שהוא מעשר עני, נתון לעקיבא בן יוסף שהיה גבאי צדקה, כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו.
רש"י
ומקומו מושכר לו וקבל ממנו שם שכר המקום דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר וכל כך למה כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו:
נתון לעקיבא גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה:
תוספות
מקומו מושכר לו בסיפא קתני שקבלו שכר זה מזה וא״ת אמאי קבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי״ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין:
וְכִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ עוֹמְדִין?
ומעתה יש לשאול: וכי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין אז? הלא היו כולם בספינה. ומכאן שיכול אדם לקנות דבר בשדה אפילו אם אינו עומד בצד שדהו!
תוספות
וכי בצד שדהו של ר״ג היו עומדין וא״ת והלא התבואה היתה בביתו של ר״ג כדמוכח בירושלמי פרק ג׳ דמעשרות וביתו של רבן גמליאל היה משתמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתן ואם תאמר שלהי השואל (לקמן בבא מציעא דף קב.) גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמרא בתורי דאתו מעלמא ובחצר דמשכיר וכרבי יוסי בר׳ חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר ואם כן הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו [וע״ע תוספות גיטין עט: ד״ה פנימית]:
אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אֱינָשֵׁי שְׁמַעֲתָא.
אמר ליה [לו] עולא: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים כמי שלא למד דבר הלכה]. שלא התייחס עולא כלל לשאלה, שסבר שאין בה ממש.
כִּי אֲתָא לְסוּרָא אֲמַר לְהוּ: הָכִי אֲמַר עוּלָּא, וְהָכִי אוֹתְבִיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי הִקְנָה לָהֶם. רַבִּי זֵירָא – קִבְּלָהּ, רַבִּי אַבָּא – לֹא קִבְּלָהּ.
ומסופר: כי אתא [כאשר בא] ר׳ אבא לסורא אמר להו [להם] לחכמי המקום: הכי [כך] אמר עולא והכי אותביתיה [וכך הקשתי לו]. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים]: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם, שלא קנו את המעשר מדין חצר, אלא מכוח קנין־אגב, שאגב הקרקעות שהקנה להם נקנו להם גם מטלטלין, ואין הדבר שייך כלל להלכות של קנין חצר, ויש בכך דין אחר. ומעירים: ר׳ זירא קבלה את ההבחנה הזו ואילו ר׳ אבא לא קבלה. אמר
רש"י
כי אתא ר׳ אבא לסורא אמר להו כו׳:
מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי כדתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה כדילפינן בקדושין (שם) מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה:
קבלה להאי תירוצא:
אֲמַר רָבָא: שַׁפִּיר עָבֵיד דְּלָא קִבְּלָהּ, וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם סוּדָר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין? אֶלָּא – טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין, הָכָא נַמִי – טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
רבא: שפיר עביד [יפה עשה] שלא קבלה את ההבחנה הזו והתירוץ הזה, כי אילו רצה רבן גמליאל לתת להם ממש את המעשר וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? שהרי היו יכולים לקנות את המעשר המיטלטל לא אגב קרקע אלא בקנין חליפין, שהם נותנים לו סודר וקונים זה מזה את המטלטלין. אלא על כרחך אתה חייב לומר שלא היה כאן דבר למכור אותו ממש, כי טובת הנאה אינה ממון, שהרי המעשרות בעצם אינם רכושו של רבן גמליאל, שהרי בעל כרחו חייב הוא לתת אותם, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, שיש לו זכות לתיתם למי שירצה, וטובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו ב קנין חליפין. ואם כן הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולכן לא היה רבן גמליאל יכול להקנות להם את המעשרות בקנין מטלטלין אגב מקרקעין. וחייבים לומר כר׳ אבא, שהקנה להם חצר, וחצרם קנתה את המעשר.
רש"י
וכי לא היה להן סודר כו׳ למה לו לקבל מהן מעות:
אלא סודר מאי טעמא לא דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו:
אינה חשובה ממון דתהא נקנית בחליפין דליכא למימר כי קנה ליה ר״ג להאי סודר אקנייה חליפין דידיה בכל מקום שהן דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתו לכל מי שירצה אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין:
הכא נמי גבי קנין קרקע:
אינה ממון לקנות על גבי קרקע בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצרו בתורת חצר כשאר הפקר:
וְלֹא הִיא, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה – נְתִינָה כְּתִיבָא בְּהוּ, חֲלִיפִין – דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר הוּא. מִטַּלְטְלִין אַגַּב מְקַרְקַע – נְתִינָה אַלִּימְתָא הִיא.
ודוחים: ולא היא, הסברה שהעלה רבא אינה נכונה, שכן מתנות כהונה, לוויה, ומעשר עני לשון ״נתינה״ כתיבא בהו [נאמרה בהן] (״ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה״. דברים כו, יב), שהתורה מחשיבה את נתינתם כנתינה של ממש, ולא כהעברה של טובת הנאה בלבד. וכיון שכך חליפין הרי דרך מקח וממכר הוא ואינו שייך במעשרות, ואילו נתינת מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא [חזקה, תקיפה] היא, ולכן השתמש בדרך זו, וממילא אין להקשות מכאן על עולא.
רש"י
ולא היא מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ועל גבי קרקע דשפיר איכא למימר מטלטלי אגב קרקעי הקנה להן ודקשיא לך לקנינהו בחליפין:
מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני:
נתינה כתיבא בהו כדכתיב (דברים כ״ו:י״ב) ונתתה ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא שזה נותן לו כליו תחתיהן ונראה זה כמוכרן לו:
נתינה אלימתא היא מותר להקנות מתנות כהונה על גבי קרקע:
רַב פַּפָּא אֲמַר: דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי.
רב פפא אמר גם אם נאמר שרבן גמליאל נתן להם בתורת חצר אין משם קושיה לדברי עולא, כי יש להבחין בין הדברים, שכן דעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]. שיש הבדל בהלכה אם אדם אחר מקנה את הדברים מדעתו, לזכות קנין בחצר שקונה מעצמה בלא דעת מקנה.
רש"י
רב פפא אמר לעולם בתורת חצר קנאו ואפילו הכי לא תקשי לעולא דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותן שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן ולא מהפקירא קנו ונוחה מתנה זו לקנות ואע״ג דאין עומד בצד השדה:
וּמְנָא תֵּימְרָא – דִּתְנַן: רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה כו׳, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן, וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי?
ומנא תימרא [ומנין תאמר] שיש לחלק כך — דתנן [שכן שנינו במשנה]: ראה אותן רצים אחר המציאה כו׳ ואנו יודעים כי ר׳ ירמיה אמר בשם ר׳ יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, שיכול לרוץ אחריהן ולתפוס, שאז הוא קונה. ובעי [ושאל] ר׳ ירמיה בהמשך למסורת זו שקבל, במתנה היאך [איך]? מה הדין אם במצב כגון זה נתנו לו אותם אנשים את הדבר במתנה? וקבלה מיניה [קיבל ממנו] ר׳ אבא בר כהנא מר׳ ירמיה, שבמתנה כגון זו קונה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — לאו [האם לא] משום שדעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]?! ואם כן הרי זו ראיה לשיטת רב פפא.
רש"י
והוא שרץ אחריהן הצבי מהלך והגוזלות מדדין ומתניתין דקתני זכתה לו שדהו כגון שהיה יכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו:
הכי גרסינן ובעי ר׳ ירמיה במתנה היאך אם היו צבי וגוזלות של אדם אחד והם בתוך שדה חבירו ונותנן בעליהן לבעל שדה במתנה היאך הדין מי בעינן והוא שרץ אחריהן ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למיהדר ביה או לא:
קבלה מיניה רבי אבא להך בעיא מרבי ירמיה דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר ובמתנה אע״פ כו׳:
אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי לְרַב פַּפָּא: הֲרֵי גֵּט, דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָהּ, וְאָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ! שָׁאנֵי גֵּט, דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כָּרְחָהּ.
אמר ליה [לו] רב שימי לרב פפא: והרי גט אשה, שדעת אחרת, זו של הבעל, מקנה אותה, ו בכל זאת אמר עולא שאם זרק גט בחצרה של אשה אינה נחשבת כמגורשת, אלא בדרך זו — והוא כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. השיב לו רב פפא: אינו דומה, שכן שאני [שונה] גט דאיתיה [שישנו] גם בעל כרחה, שאינו צריך להיות כלל מדעתה.
רש"י
ואמר עולא במסכת גיטין (דף עז:) גבי הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה:
שאני גט דאיתיה בעל כרחה שהוא נותנו לה ולא ניחא לה למגרשה:
מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמַה גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כָּרְחָהּ – אִי עוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ – אִין, אִי לָא – לָא. מַתָּנָה דְּמִדַּעֲתֵיהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן!
על תירוץ זה מתקיף [מקשה] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא — ומה גט דאיתיה [שישנו] בעל כרחה ונתינתו נחשבת אפילו שלא מדעתה, ובכל זאת אי [אם] עומדת בצד ביתה או בצד חצרה — א ין [כן], הגט נקנה לה, אי [אם] לא — לא. מתנה שאין אדם מקבל אלא מדעתיה [מדעתו] לא כל שכן שאף כשיש דעת מקנה — חייב הקונה להיות בצד החצר!
רש"י
ולאו קל וחומר הוא מן הטעם הזה יש לדון דכ״ש לקנין אחר:
מה גט דכי איתה בצד חצרה ולא ניחא לה למקנייה אפילו הכי קנייה לה חצרה אמרינן דאי איתה אין אי לא לא:
מתנה דליתה בע״כ דאי אמרה לא בעינא לא קניא:
לא כ״ש דכי אמרה בעינא צריכא שתהא בצד חצרה:
אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי:
אלא אמר רב אשי, כך יש להסביר:
רש"י
אלא אמר רב אשי לא תתלי טעמא משום דאיתה בעל כרחה אלא גבי מתנה היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה דכיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה להיטיב לה ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה מי לא קני לה ואפילו אין עומדת בצדו חצרה נמי לא שנא הלכך גבי מתנה דזכות הוא לה אנן סהדי דניחא לה שתהא שלוחה וקנייא לה כשליח אבל גבי גט דחוב הוא לה לא ניחא לה שתהא שלוחה הלכך כי עומדת בצדה על כרחה ידה היא וידה קניא גבי גט על כרחה ואי לא לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא טעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואף על גב דתרוייהו דעת אחרת מקנה אותן משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (בבא מציעא דף י:) לא גרעה משליחות דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחות וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו בתורת שליחות אצטריך וכל היכא דאיתיה לשליחות איתיה לדין חצר הלכך גבי גט דחוב הוא לה אין חבין כו׳ כלומר אין אדם יכול לעשות שליח לחוב אדם שלא מדעתו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצית לאתויי דתתגרש שלא מדעתה הלכך בגט לא תרבייה אלא משום יד ומה ידה דסמוכה לה אף חצירה בסמוכה לה: