סָבַר רַבִּי חֲנִינָא לְמֵימַר: אַרְעָא בְּחֶזְקַת יַתְמֵי קַיְימָא, וְעַל בַּעַל חוֹב לְהָבִיא רְאָיָה. אֲמַר לְהוּ הַהוּא סָבָא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל הַיְּתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. מַאי טַעְמָא? אַרְעָא, כֵּיוָן דִּלְגוּבַיְינָא קַיְימָא, כְּמַאן דְּגַבְיָא דַּמְיָא, וְעַל הַיְּתוֹמִין לְהָבִיא רְאָיָה.

סבר [סבור היה] ר׳ חנינא למימר [לומר]: ארעא [הקרקע] בחזקת יתמי קיימא [היתומים עומדת], שהרי בידם היא עכשיו, ולכן על בעל החוב להביא ראיה. אמר להו ההוא סבא [להם זקן אחד], הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא [מה טעם]? — ארעא [הקרקע], כיון דלגוביינא קיימא [שלגביה היא עומדת] — כמאן דגביא דמיא [כמו שהיא גבויה נחשבת] וכאילו היתה כבר ברשות בעל החוב, ולכן על היתומים להביא ראיה.

אֲמַר אַבַּיֵי: אַף אֲנַן נַמִי תְּנִינָא: סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] כעין זה לגבי האילן הנטוע סמוך לעיר, ששנינו שיש לקצוץ אותו, אלא שאם קדמה העיר לאילן — קוצץ בלי לשלם תמורתו, ואם הוא קדם לעיר — קוצץ אותו ומקבל תשלום עבורו. ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים.

אַלְמָא: כֵּיוָן דִּלְמֵיקַץ קַיְימָא – אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל. הָכִי נַמִי, הַאי שְׁטָרָא כֵּיוָן דִּלְגוּבַיְינָא קַיְימָא – כְּמַאן דְּגַבְיָא דַּמְיָא, וְעַל הַיְּתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה.

אלמא [מכאן]: כיון דלמיקץ קיימא [שאילן זה להקצץ הוא עומד] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] אתה ראיה ושקול [וקח], אף שהעץ עדיין ברשותו ולא נקצץ. הכא נמי, האי שטרא [כאן גם כן, שטר זה] כיון דלגוביינא קיימא [שלגביה וא עומד] — כמאן דגביא דמיא [כמו שהוא גבוי נחשב] ועל היתומים להביא ראיה

אַיְיתוּ יַתְמֵי רְאָיָה דְּאִינְהוּ אַשְׁבָּחוּ. סָבַר רַבִּי חֲנִינָא לְמֵימָר: כִּי מְסַלְּקִינַן לְהוּ בְּאַרְעָא מְסַלְּקִינַן לְהוּ.

אייתו יתמי [הביאו היתומים] ראיה דאינהו אשבחו [שאכן הם שהשביחו], מה עושים? סבר [סבור היה] ר׳ חנינא למימר [לומר]: כי מסלקינן להו [כאשר מסלקים אנו אותם] — בארעא מסלקינן להו [מסלקים אותם בקרקע], כלומר, נותנים להם חלק מן הקרקע דמי השבח.

וְלָא הִיא, בְּדָמֵי מְסַלְּקִינַן לְהוּ, מִדְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה שָׁמִין לָהֶם אֶת הַשְּׁבָח, וּמַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים, וְאֵלּוּ הֵן: בְּכוֹר לַפָּשׁוּט,

ומעירים על כך: ולא היא (אין כן הדבר), בדמי מסלקינן להו [בכספים מסלקים אותם] ואנו מסתמכים בכך על דברי רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר שמואל: שלשה שמין (מעריכים) להם את השבח שהשביחו בקרקע, ומעלין אותן בדמים (מחשיבים אותם בכסף) ולא בקרקע עצמה, ואלו הן: בכור לפשוט, שהרי הבכור מקבל פי שניים בנחלת אביו, ואם השביחו הבנים את הקרקע המשותפת לפני שחלקו, אין לבכור זכות כפולה בשבח, אלא מתחלקים בנחלה כרגיל (ביחס של שני שליש ושליש), והבכור משלם לאחיו את חלקו היחסי בשבח שבחלק הנוסף בכסף (ולא בקרקע), והוא רבע מכלל השבח שעלה לחלקו.

וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה לַיְּתוֹמִים, וּבַעַל חוֹב לַלָּקוֹחוֹת.

ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים, שאם היתומים השביחו בנכסי אביהם ובא בעל החוב או האשה לגבות את המגיע להם — משלמים הם כסף ליתומים על מה שהשביחו, אבל לא קרקע. ו כן בעל חוב ללקוחות, שאם מכר הלווה את הקרקע, והלקוחות החזיקו בינתיים את הקרקע והשביחוה — המלווה ששטרו קודם טורף מהם את הקרקע ומשלם להם את מה שהשביחו בכסף ולא בחלק מן הקרקע.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל בַּעַל חוֹב לַלָּקוֹחוֹת? וּמַאי אִית לֵיהּ שְׁבָחָא לַלּוֹקֵחַ? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשְּׁבָח! וְכִי תֵּימָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּשְׁבָח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם; כָּאן בִּשְׁבָח שֶׁאֵין מַגִּיעַ לִכְתֵפַיִם – וְהָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בִּשְׁבָח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: למימרא דסבר [האם לומר שסבור] שמואל כי בעל חוב נותן את השבח ללקוחות? ומי אית ליה שבחא [והאם יש לו שבח] ללוקח לדעת שמואל? והאמר [והרי אמר] שמואל שבעל חוב גובה גם את השבח ולא רק את גוף הקרקע! וכי תימא [ואם תאמר]: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאינו גובה הוא בשבח, הרי זה בשבח המגיע לכתפים, בשבח שכבר הגיעה התוספת לדרגה כזו של גידול עד כדי שכבר יכולים לקחת אותו משם על כתפי הסבלים, כאן — בשבח שאין מגיע לכתפים. והא [והרי] מעשים היו בכל יום במקרים כאלה, וקא מגבי [והיה מגבה] שמואל לבעל חוב הכל, ואפילו בשבח המגיע לכתפים!

לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא; הָא – דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ שִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — דמסיק ביה [שהיה נושה בו] בלווה הראשון כשיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח יחד] ובכגון זה אינו מחזיר ללקוחות דבר, הא [זה] — דלא מסיק ביה [שאינו נושא בו] שיעור ארעא ושבחא [קרקע והשבח], ונמצא שמקבל יותר משמגיע לו, ואז משלם השבח ללקוחות.

וְכִי לָא מַסֵּיק שִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא – דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ וּמְסַלֵּק לֵיהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ – לָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, וְנֵימָא לֵיהּ: אִי הָווּ לִי זוּזֵי – הֲוָה מְסַלֵּיקְנָא לָךְ מִכּוּלָּא אַרְעָא. הָשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי – הַב לִי גְּרִיוָא דְּאַרְעָא בְּאַרְעַאי שִׁיעוּר שְׁבָחַאי!

ושואלים: וכי לא מסיק [וכאשר אינו נושה] בו שיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח], דיהיב ליה זוזי [שנותן לו כסף] ללוקח ומסלק ליה [אותו], הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שגם אי אית ליה זוזי [אם יש לו כסף] ללוקח לא מצי מסלק ליה [אינו יכול לסלק אותו] את בעל החוב ולשלם לו את חובו בכסף, אלא יכול בעל חוב לגבות בקרקע, ולשיטה זו שיש למלוה זכות גמורה בקרקע עצמה — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אית ליה זוזי [שאם יש לו כסף] ללוקח מצי מסלק ליה [יכול וא לסלק אותו] את בעל החוב בכספים ולהחזיק בקרקע, אם כן במקרה זה, ונימא ליה [ושיאמר לו] כך: אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף מזומן] הוה מסליקנא לך מכולא ארעא [הייתי מסלק אותך מכל הקרקע], השתא דלית [עכשיו שאין] לי זוזי [כסף] עבור כל הקרקע, כיון שאתה צריך להחזיר לי כסף עבור השבח, על כל פנים הב [תן] לי גריוא דארעא בארעאי [חלקת אדמה בקרקע שלי] כשיעור שבחאי [שבחי]!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְשַׁוְיָא נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתֵיקִי, דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כגון דשויא ניהליה [שהחייב עשה לו את הקרקע הזו] אפותיקי, שאמר ליה [לו]: לא יהא לך פרעון אלא מזו ולא מכל קרקע אחרת. ולכן רוצה בעל החוב לקבל את כל הקרקע כולה, שהרי שיעבודו רק על קרקע זו ואם יתברר שיש עוד תביעות בידו לא יוכל לקבלן ממקום אחר.

מתני׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁבוּעַ אֶחָד בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן. קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד (למשך זמן של שבע שנים רצופות, שמיטה אחת) בשבע מאות זוז, הרי שנת השביעית מן המנין ואינו יכול לטעון שבשנת השמיטה לא עבד את האדמה כלל, ולכן מגיעה לו שנה אחרת. ואולם אם קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז — אז אין השביעית מן המנין ויושב בה גם שנה נוספת תמורת שנת השמיטה.

שְׂכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה, שְׂכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם. שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם. שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – יָצָא בַּיּוֹם, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם; יָצָא בַּלַּיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

ומכאן לנושא הלכתי אחר, לענין תשלום שכר פועלים: שכיר יום גובה שכרו מבעל הבית כל הלילה שלאחר עבודתו. שכיר לילה — גובה את שכרו כל היום שלאחריו. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. שכיר שבת [שבוע], שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — אם יצא (סיים עבודתו) ביום — גובה כל היום, אם יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום שלאחריו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לִשְׂכִיר יוֹם שֶׁגּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״. וּמִנַּיִן לִשְׂכִיר לַיְלָה שֶׁגּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לשכיר יום שגובה את שכרו כל הלילה שלאחריו? — תלמוד לומר: ״לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״ (ויקרא יט, יג), משמע שעד הבוקר משלם לו שכרו, ועד אז אין זו הלנת שכר. ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום — שנאמר: ״ביומו תתן שכרו״ (דברים כד, טו).

וְאֵימָא אִיפְכָא! שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בַּסּוֹף.

ושואלים: אימא איפכא [ואמור להיפך] ששכיר לילה מקבל כל הלילה, ושכיר יום מקבל כל היום! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולכן תחילת זמן תשלום השכירות הוא רק לאחר שגמר השכיר את העבודה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״עַד בֹּקֶר״? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא עַד בֹּקֶר רִאשׁוֹן בִּלְבַד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר: ״לא תלין פעלת שכיר אתך״ איני יודע ש הכוונה היא ״עד בקר״? והלא זו המשמעות הפשוטה של ״תלין״! אם כן מה תלמוד לומר ״עד בקר״ — מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ב״לא תלין״ ואינו עובר על כך לאחר מכן.

מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי? אֲמַר רַב: עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁהֶא. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָהּ? ״אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ״.

ושואלים: מכאן ואי לך מאי [מה דינו]? אמר רב: עובר משום ״בל תשהא״. כלומר, אף שאינו עובר עוד משום ״בל תלין״ יש עבירה בהשהיית השכר. אמר רב יוסף: מאי קראה [מהו הכתוב] שממנו מקור לעבירה נוספת בהשהיית התשלום — שנאמר: ״אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך״ (משלי ג, כח).

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא שְׂכוֹר לִי פּוֹעֲלִים – שְׁנֵיהֶן אֵין עוֹבְרִין מִשּׁוּם בַּל תָּלִין, זֶה – לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן,

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים — שניהם אין עוברין משום ״בל תלין״ אם לא שילמו מיד. זה, בעל הבית, לפי שלא הוא עצמו שכרן, ואין הם שכיריו במלוא משמעות המלה,