״מֵאַחֶיךָ״ – פְּרָט לַאֲחֵרִים; ״גֵּרְךָ״ – זֶה גֵּר צֶדֶק; ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ – זֶה אוֹכֵל נְבֵילוֹת.

נאמר: ״לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך״ (דברים כד, יד), וכך למדים: ״מאחיך״ — פרט לאחרים, לגויים, שאינם אחים. ״מגרך״ — זה גר צדק, ״בשעריך״ — זה גר אוכל נבילות (הקרוי בדרך כלל גר תושב, וחי בארץ ישראל, ולא קיבל עליו לקיים מצוות התורה).

אֵין לִי אֶלָּא שְׂכַר אָדָם. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְכֵלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאַרְצְךָ״, כָּל שֶׁבְּאַרְצְךָ. וְכוּלָּן עוֹבְרִים בְּכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ.

אין לי שאסור להלין אלא שכר אדם, מנין לרבות אף שכר בהמה וכלים שגם אותו אסור להלין — תלמוד לומר: ״בארצך״ — כל שבארצך. וכולן, בכל דבר שעושקים שכר שכיר עוברים בכל השמות הללו (סוגי האיסורים) שנאמרו בענין זה.

מִכָּאן אָמְרוּ: אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם בַּל תָּלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גֵּר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין. בְּהֵמָה וְכֵלִים אֵין בָּהֶן אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תַּעֲשֹׁק בִּלְבָד.

מכאן אמרו: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום חובה של ״ביומו תתן שכרו״ (שם טו) ויש בהן משום ״בל תלין פעלת שכיר״ (ראה ויקרא יט, יג). ואילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: גר תושב יש בו משום חובת ״ביומו תתן שכרו״ אבל אין בו משום איסור ״לא תלין״. ואילו שכר בהמה וכלים אין בהן לא זה ולא זה, אלא משום ״בל תעשוק״ (ראה שם) בלבד.

מַנִּי? אִי תַּנָּא קַמָּא דְּ״מֵאַחֶיךָ״ – קַשְׁיָא גֵּר תּוֹשָׁב. אִי רַבִּי יוֹסֵי – קַשְׁיָא בְּהֵמָה וְכֵלִים!

ואם כן משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת התנא קמא [הראשון] שדורש ״מאחיך״, אם כן קשיא [קשה] מגר תושב, שהרי הוא משווה גר תושב לישראל לכל דבר, ולא כמשנתנו. אי [ואם] כשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה — קשיא [קשה] בהמה וכלים, שהרי לדעת ר׳ יוסי בהמה וכלים אין עובר עליהם!

אֲמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא – תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוּא. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וּמִשּׁוּם לֹא תָלִין. גֵּר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם בַּל תָּלִין.

אמר רבא: האי תנא [תנא זה] שבמשנתנו — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל הוא, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום ״ביומו תתן שכרו״ ומשום ״לא תלין״. גר תושב יש בו משום ״ביומו תתן שכרו״, ואין בו משום ״בל תלין״. עד כאן עסקנו במציאת מקור שיטת המשנה, ומעתה באים לבירורן של השיטות השונות.

מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּ״מֵאַחֶיךָ״? גָּמַר ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָא גָּמַר ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״.

מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שדורש ״מאחיך״ — גמר [למד] בגזירה שווה ״שכיר״ (״לא תלין פעולת שכיר״), ״שכיר״ (״לא תעשוק שכיר עני״), שכשם שבפסוק ״לא תעשוק״ מדובר בכולם, בין בישראל בין בגר, בין באדם בין בכלים — אף ב״בל תלין״ מדובר בכולם. ור׳ יוסי בר׳ יהודה לא גמר [אינו לומד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״. ומקשים: נהי [ואם אמנם]

נְהִי דְּלָא גָּמַר ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״, בְּהֵמָה וְכֵלִים מִשּׁוּם ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״ נַמִי נִיחַיֵּיב! תָּנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא: אָמַר קְרָא ״וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא״. מִי שֶׁהֵן בָּאִין לִידֵי עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, יָצְאוּ בְּהֵמָה וְכֵלִים שֶׁאֵינָן בָּאִין לִידֵי עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת.

לא גמר [למד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״, ואולם בכל מקום בהמה וכלים משום ״ביומו תתן שכרו״ נמי ניחייב [גם כן מתחייב], ומה המקור לדעתו שאף זה אינו בכלל? תני [שנה] ר׳ חנניא בברייתא: אמר קרא [הכתוב] ״ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא״ (דברים כד, א) לומר: בכתוב זה מדובר בבני אדם — מי שהן באים לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות.

וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״כִּי עָנִי הוּא״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לְהַקְדִּים עָנִי לְעָשִׁיר. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? הַהוּא מִ״לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן״ נָפְקָא.

ושואלים: ו התנא קמא [הראשון] שאינו מתייחס לכך, האי [פסוק זה] ״כי עני הוא״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומפרש: הפסוק ההוא מיבעי [נצרך] לו לענין אחר: להקדים עני לעשיר, שאם אין בידו כדי לשלם לכל שכיריו ישלם לעני תחילה. ויוסי בר׳ יהודה אומר: כי ההוא דין זה מ״לא תעשק שכיר עני ואביון״ (שם יד) נפקא [יוצא] נלמד.

וְתַנָּא קַמָּא? חַד לְהַקְדִּים עָנִי לְעָשִׁיר, וְחַד לְהַקְדִּים עָנִי לְאֶבְיוֹן.

ושואלים: אם כן, ו התנא קמא [הראשון] לשם מה זקוק הוא לעוד פסוק? ומשיבים: לדעתו חד [פסוק אחד] בא להקדים עני לעשיר, וחד [ואחד] הפסוק השני בא להקדים עני לאביון (עני גמור שאין בידו מאומה).

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן אֶבְיוֹן – מִשּׁוּם דְּלָא כָּסֵיף לְמִתְבָּעֵיהּ, אֲבָל עָשִׁיר דְּכָסֵיף לְמִתְבָּעֵיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמָעִינַן עָשִׁיר – מִשּׁוּם דְּלָא צָרִיךְ לֵיהּ, אֲבָל אֶבְיוֹן דְּצָרִיךְ לֵיהּ – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

ואומרים: וצריכא [ונצרכה] שייאמרו שניהם, ומדוע — דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] שעני קודם לאביון בלבד הייתי אומר שהדין כך משום דלא כסיף למתבעיה [שאביון איננו מתבייש לתובעו], שהרי הוא דל כל כך שאינו מתבייש לתבוע כסף. אבל עשיר דכסיף למתבעיה אימא [שמתבייש לתבוע אותו אולי נאמר] שלא ושמא יש להקדים אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק שיש להקדים את העשיר לעני — הייתי אומר שהדין כן משום שהוא בדרך כלל לא צריך את הכסף מיידית, ולכן אין אולי חובה ליתן לו דווקא ביומו, אבל אביון שהוא צריך ליה [לו, לכסף] אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשניהם.

וְתַנָּא דִּידָן: מַה נַּפְשָׁךְ, אִי יָלֵיף ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״ – אֲפִילּוּ גֵּר תּוֹשָׁב נַמִי! אִי לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״ – בְּהֵמָה וְכֵלִים מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ו התנא דידן [שלנו] של משנתנו: מה נפשך, מה גישתו לענין זה? שהרי אי יליף [אם לומד] הוא גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״ — אם כן אפילו גר תושב נמי [גם כן] יהיה בכלל החיוב, אי לא יליף [אם איננו לומד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״ — אם כן הדין בבהמה וכלים מנא ליה [מנין לו]?

לְעוֹלָם לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״, ״שָׂכִיר״, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״ – כָּל שֶׁפְּעוּלָּתוֹ אִתְּךָ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ גֵּר תּוֹשָׁב נַמִי! אָמַר קְרָא: ״רֵעֲךָ״ – ״רֵעֲךָ״ וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב.

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא יליף [לומד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״, ושאני התם [ושונה שם] שאמר קרא [הכתוב] ״לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״, לומר: כל שפעולתו (עבודתו) אתך, ובכלל זה גם בהמה וכלים. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו גר תושב נמי [גם כן] הרי גם הוא פעל אתך! ומשיבים: מה שאמר קרא [הכתוב] ״רעך״ הרי זה למעט, ולומר שהדין כן רק לגבי רעך שמישראל ולא לגבי גר תושב שאיננו בכלל ״רעך״.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּהֵמָה וְכֵלִים נַמִי! הָא כְּתִיב ״אִתְּךָ״. מַה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּלְהוֹצִיא גֵּר תּוֹשָׁב? מִסְתַּבְּרָא, בְּהֵמָה וְכֵלִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹת – שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בִּכְלַל מָמוֹן רֵעֲךָ, גֵּר תּוֹשָׁב אֵינוֹ בִּכְלַל מָמוֹן רֵעֲךָ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו בהמה וכלים נמי [גם כן] אינם בכלל ״רעך״! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] ״אתך״, ומשמע — כל מי שעבד אתך. ומקשים: מה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שבהמה וכלים הוה ליה [היה לו] לרבות, ומדוע? — שכן ישנן לפחות בכלל ממון רעך, ואילו גר תושב אינו בכלל ממון רעך.

וְתַנָּא קַמָּא דְּ״מֵאַחֶיךָ״ הַאי ״רֵעֲךָ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״רֵעֲךָ״ וְלֹא נָכְרִי. נָכְרִי מֵ״אַחֶיךָ״ נָפְקָא!

ושואלים: ו התנא קמא [הראשון] בברייתא שדורש ״מאחיך״, האי [זה] הכתוב ״רעך״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [זה נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]: ״רעך״ — ולא גוי. ותוהים: לשם מה יש צורך בלימוד זה? הרי גוי מ״אחיך״ נפקא [יוצא] ואין צורך בלימוד מיוחד!

חַד לְמִשְׁרָא עוֹשְׁקוֹ, וְחַד לְמִשְׁרָא גְּזֵלוֹ. וּצְרִיכִי. דְּאִי אַשְׁמָעִינַן גְּזֵלוֹ – מִשּׁוּם דְּלָא טָרַח בֵּיהּ, אֲבָל עוֹשְׁקוֹ דְּטָרַח בֵּיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמָעִינַן עוֹשְׁקוֹ – מִשּׁוּם דְּלָא אֲתָא לִידֵיהּ, אֲבָל גְּזֵלוֹ דַּאֲתָא לִידֵיהּ – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

ומשיבים: חד למשרא עושקו [חד להתיר את העושק שעושק אותו], וחד למשרא גזלו [ואחד להתיר לגזול אותו]. וצריכי [ונצרכו] שני אלה; דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] גזלו בלבד, הייתי אומר: משום שלא טרח ביה [בו הגוי בעבודה זו], אבל עושקו, שאותו גוי כבר טרח ביה [בו, אצלו] — אימא [אמור] שלא, שמא אסור לו לעשוק אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בעושקו שמותר — משום שעדיין לא אתא לידיה [הגיע כסף לידו], אבל גזלו שהוא לוקח כסף דאתא לידיה [שכבר בא לידו] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] שתאמר בשני המקרים.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֲיָא לֵיהּ לְכִדְרַב אַסִי. דְּאָמַר רַב אַסִי: אֲפִילּוּ לֹא שְׂכָרוֹ אֶלָּא לִבְצוֹר לוֹ אֶשְׁכּוֹל אֶחָד שֶׁל עֲנָבִים – עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין.

ושואלים: ור׳ יוסי בר׳ יהודה, האי [פסוק זה] ״לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] לכפי שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו את הפועל אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים, אם מעכב את שכרו — עובר משום ״בל תלין״.

וְאִידָךְ? מִ״וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ״ נָפְקָא, דָּבָר הַמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלָיו.

ושואלים: ואידך [והחכם האחר], מניין יודע הוא הלכה זו? ומשיבים: מ מה שנאמר — ״ואליו הוא נשא את נפשו״ (דברים כד, טו) נפקא [יוצא] הדבר, שהוא למד מכאן שמתחייב ב״בל תלין״ על כל עבודה, שהיא דבר המוסר נפשו עליו, שהרי הפועל משעבד עצמו לעבודה זו.