חזור
בבא מציעא
דף קיב.״שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל״ וכו׳. שָׂכִיר אַמַּאי תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל?
שנינו במשנה כי שכיר בזמנו נשבע ונוטל. ושואלים: שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל [מדוע תיקנו לו חכמים שישבע ויקח] בניגוד לנוהג הכללי שהנתבע הוא שנשבע שאינו חייב ונפטר מן התביעה?
תוספות
שכיר בזמנו נשבע ונוטל בפ׳ כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם ד״ה מתוך) מפרש לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך תימה דהיכי נאמן במגו דהא מפרש בגמ׳ דטעמא דשכיר נשבע משום דבעה״ב טרוד בפועליו ואנן חושבין אותו כאילו אמר איני יודע מדפריך בגמ׳ אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה וא״כ מה מועיל מגו דאילו אומר איני יודע לא הוה מהני שום מגו והוה חייב דהוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב כדתנן בהגוזל בתרא (ב״ק דף קיח.) וביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קיד:) משמע נמי דלא מהני מגו בכי האי גוונא דאמר אינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה משום דאמרה בדדמי לה ואינה יודעת בברור שמת ולא מהני לה מגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הָנֵי הִלְכָתָא נִינְהוּ? הָנֵי תַּקָּנוֹת נִינְהוּ! אֶלָּא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. גְּדוֹלוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות גדולות שנו כאן. ומיד תוהים על הלשון: וכי הני הלכתא נינהו [אלה הלכות הן]? הלא הני [אלה] תקנות נינהו [הן] להסדיר את ענייני המשא והמתן, ולא הלכות שהכל חייבים לעשותן תמיד. אלא יש לתקן את הלשון כך, אמר רב יהודה אמר שמואל: תקנות גדולות שנו כאן. ושוב תוהים על הלשון: גדולות — מכלל הלשון אתה למד דאיכא [שיש] תקנות קטנות, ומה הן אותן תקנות קטנות?
רש"י
הלכות גדולות שנו כאן כאותם שמנו חכמים בנשבעין ונוטלין במסכת שבועות (דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל וחנוני על פנקסו:
הני הלכה נינהו בתמיה וכי הלכות למשה מסיני הם והלא אינם אלא תקנות חכמים כדמפרש התם:
תוספות
מכלל דאיכא קטנות אע״ג דבפרק השולח (גיטין דף לו.) אמרינן תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין וכן בהגוזל קמא (ב״ק דף קג:) תקנה גדולה התקינו שאם יציאה יתירה על הקרן כו׳ לא פריך אלא הכא דקאמר שנו כאן דמשמע ולא במקום אחר:
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן. שְׁבוּעָה דְּבַעַל הַבַּיִת הִיא וַעֲקַרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה דְּבַעַל הַבַּיִת וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר. וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר מַפְסַדְנָא לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?
אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן שיש בהן צורך במציאות החיים. וכך יש להבין: בעצם חיוב השבועה של בעל הבית היא שהוא הנתבע, והיה צריך להשבע ולהפטר. ו אולם עקרוה רבנן [חכמים] את השבועה מבעל הבית ושדיוה [והטילוה] על השכיר משום כדי חייו של השכיר שהרי השכיר נזקק לשכר זה כדי חייו, ואם ישבע בעל הבית ויפטר ימצא השכיר ללא כסף. ותוהים ומשום כדי חייו של השכיר מפסדנא ליה [מפסידים אנו לו] לבעל הבית? שהרי אם יש כאן חשש לשבועת שקר, מדוע יפסיד בעל הבית דווקא?
רש"י
תקנות קבועות ראוי לעשותן קבע לעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:
תוספות
תקנות קבועות הא דנקט לשון רבים משום דקאי אכל הנהו דנשבעין ונוטלין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וקרי להו קבועות משום דעקרו לשבועה ממקומה וקבעוה לשכנגדו שיהא נשבע ונוטל והגמרא לא הוצרכה לפרש טעם כולם אלא טעמא דשכיר:
שקלוה רבנן לשבועה מבעה״ב ושדיוה אשכיר וא״ת והלא אף בכופר הכל איירי ת״ק מדפליג עליה ר׳ יהודה ואמר דשכיר אינו נשבע אלא במודה מקצת ובכופר הכל מי מיחייב בעל הבית שבועה דאורייתא ומאי קאמר דשקלוה רבנן מבעל הבית וי״ל דאמודה במקצת קאמר דשקלוה מבעל הבית ואפי׳ היכא דכופר הכל טפי הוה לן לחיוביה בעל הבית שעליו לשלם שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית קאמר דשקלוה:
בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתַּבַּע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי דְּלִיתַּגְּרוּ לֵיהּ פּוֹעֲלִים. שָׂכִיר גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתַּבַּע בַּעַל הַבַּיִת וְיִפָּקַע, כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרוּהוּ! בַּעַל הַבַּיִת עַל כָּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נַמִי בְּעַל כָּרְחֵיהּ אִיתַּגַּר!
ומשיבים: בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע [עצמו נוח לו שיישבע] השכיר ושקיל [ויקח] כי היכי דליתגרו ליה [כדי שיישכרו לו] פועלים, שהרי על ידי כך יודעים הם ששכרם מובטח להם. ושואלים: ומדוע לא נאמר כי השכיר גופיה [עצמו] ניחא ליה דמשתבע [נוח לו שיישבע] בעל הבית ויפקע, כי היכי דליגרוהו [ויפטר, כדי שישכרו אותו] שאם יכביד הדבר על בעל הבית — לא ישכור שכירים! ומשיבים: בעל הבית על כרחיה אגר [על כרחו הוא שוכר]. ושואלים: שכיר נמי [גם כן] בעל כרחיה איתגר [בעל כרחו נשכר]!
רש"י
ויפקע יפסיד שכרו:
כי היכי דליגרוהו שלא ימנעו מלשוכרו שידאגו לומר חשוד הוא זה לתבוע שכרו משקבלו:
על כרחיה אגר כשהוא צריך לפועלין על כרחו שוכרם:
על כרחיה מיתגר נשכר שצריך למזונות:
אֶלָּא, בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלִים הוּא. אִי הָכִי נֵיתַב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה! כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אלא עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולומר טעם אחר, בעל הבית טרוד בפועלים הוא ויש מקום להניח שמא בתוך טרדתו שכח, וסבור ששילם. ושואלים: אי הכי [אם כך] שמסתבר שבעל הבית הוא ששכח ניתב ליה [ושיתן לו] אם כן בלא שבועה, שהרי יש רגלים לדבר ששכח בעל הבית! ומשיבים: שבוע זו היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, שאם לא ישבע השכיר ידמה בעל הבית בנפשו שרימו אותו.
רש"י
טרוד בפועליו וסבר שנתן לו ולא נתן:
תוספות
טרוד בפועליו הוא וחשוב כמו איני יודע דחייב אפי׳ כופר הכל כדתנן בהגוזל בתרא (ב״ק דף קיח.) הלויתני ואיני יודע אם פרעתי לך חייב ולא פליג בין אם יש לו פועלים הרבה בין אין לו:
אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה וא״ת מאי פריך וכי לעולם ישכח פעמים שאומר בעל הבית אמת ולכך לא רצו לתקן שיטול בלא שבועה תדע דאי חשוב בודאי שכח אמאי פטר ר׳ יהודה כופר הכל אלא ודאי חששא בעלמא דחיישינן שמא שכח ולהכי פטר ר׳ יהודה בכופר הכל דליכא שבועה דאורייתא אבעל הבית דלא חשבינן ליה לבעה״ב כאומר איני יודע כי רגילות הוא שיודע יפה אבל כשמודה מקצת חששו לשמא שכח כי פעמים שהוא שוכח מחמת שהוא טרוד בפועליו וישבע לשקר לפי שסבר שפרע וה״נ לרבנן דלא מחזקינן ליה בודאי שכח וי״ל דנראה לגמ׳ דלת״ק מחזקינן ליה בודאי שכח ואומר איני יודע מדמחייב בכופר הכל שאם לא היתה אלא חששא בעלמא אמאי שקיל שכיר אפי׳ בשבועה כיון דאיכא למימר דבעה״ב יודע יפה שפרע אלא ודאי דחשיב ליה כאומר איני יודע ומשני להפיס דעתו של בעה״ב לפי שסבר בדעתו בברור שפרע אבל בהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אין צריך שבועה דלא שייך הספק כיון שהוא מודה שאינו יודע אם פרע:
וְנֵיתַב לֵיהּ בְּעֵדִים! טְרִיחָא לְהוּ מִילְּתָא. וְנֵיתַב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא! שְׁנֵיהֶם רוֹצִים בְּהַקָּפָה.
ושואלים: הלא יש דרך אחרת לצאת מקושי זה וניתב ליה [ושיתן לו] תמיד בעל הבית לשכיר בעדים, ואז שוב לא יהיה מקום לטענה שלא נתן! ומשיבים: טריחא להו מילתא [מטריח להם הדבר] הן לבעל הבית והן לשכיר, לחפש בכל פעם עדים. ושואלים: וניתב ליה מעיקרא [ושיתן לו מתחילה] שבעל הבית ישלם לשכיר לפני העבודה, כשאינו טרוד כל כך? ומשיבים: שניהם רוצים בהקפה שיהא התשלום בסוף הזמן, בעל הבית שמא אין לו עדיין ממון בידו. והשכיר מחשש שמא במשך היום יאבד את הכסף.
רש"י
ליתיב ליה בעדים ויתן לו בלא שבועה לתקנו להן לכל שוכרי פועלין שיתנו שכרם בעדים ואם יאמר פרעתיו שלא בעדים יתן בלא שבועה:
טריחא להו מילתא לחזר בתר עדים כל היום:
וניתיב ליה מעיקרא לתקון לבעל הבית דיהיב אגריה בצפרא מקמי עבידתייהו דאי אתי שכיר לא מהימן:
שניהם רוצים בהקפה בעל הבית פעמים שאין לו ופועל שמא יפלו ממנו:
תוספות
וניתיב ליה בעדים פי׳ נתקן שלא יתן לו אלא בעדים ואם יפרע בלא עדים איהו דאפסיד אנפשיה ולא נצטרך להפיס דעתו דכל כמה שנוכל לתקן שלא ישבע על חנם יש לתקן וכן ניתיב ליה מעיקרא פריך דנתקן אם לא יקח שכרו מתחלה שיפסיד קודם שנתקן שבועה על חנם:
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נַמִי. אַלָּמָה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכַּר דְּכִירִי לָהּ אֱינָשֵׁי.
ושואלים: אי הכי [אם כך], אם זהו הטעם, אפילו קצץ נמי [גם כן], שאם יש ויכוח בין השכיר ובעל הבית ביחס לסכום שקבעו כתשלום — ישבע השכיר. אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא], אם האומן אומר: שתים קצצת לי כשכר, והלה נותן העבודה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת, במקרה זה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומדוע אין אומרים שבעל הבית טרוד ושוכח? ומשיבים: קציצה בקביעת שכר ודאי מידכר דכירי לה אינשי [ודאי זוכרים אותה אנשים] ואין לחשוש שבעל הבית שכח עד כדי כך.
רש"י
אי הכי דבעל הבית טרוד ושכח:
תוספות
אי הכי אפילו קצץ נמי וא״ת והא קציצה הוי כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור לר״נ ור׳ יוחנן דאמרי (לעיל בבא מציעא דף צז:) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וי״ל דהכא שמודה מקצת יש לחייבו דהוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (שם צח.) וא״ת לוקי כגון שאותה אחת שמודה כבר פרע דהשתא הוי כופר הכל וי״ל דניחא ליה לשנויי קציצה מידכר דכירי שהוא מתורץ גם לרב הונא ורב יהודה. ועוד אפי׳ לר״נ ור׳ יוחנן ניחא ליה לשנויי הכי כדי לאוקמי בכל ענין אפי׳ לא פרע אותה אחת שמודה ועוד דהפשט משמע שלא פרע דומיא דמילתיה דר׳ יהודה:
שתים קצצת לי כו׳ המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעה״ב ויפסיד אומן דבלא שבועה אינו יכול להפטר כיון שמודה במקצת והכי מפרש לה בהדיא בריש כל הנשבעין (שבועות דף מו.) וא״ת דהכא קתני המוציא מחבירו עליו הראיה ובחזקת הבתים (ב״ב מה: ושם ד״ה נתנה) תניא דבקציצה נמי נשבע ונוטל וי״ל דבריש כל הנשבעין פריך כי האי גוונא ומשני דהך ברייתא דחזקת הבתים ר׳ יהודה היא:
קציצה מידכר דכירי אינשי לא מצי לשנויי דהכא משום הכי אין שכיר נשבע ונוטל משום דאיירי כששכרו שלא בעדים דאי איכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי כמה קצץ דהכי פריך בפ׳ חזקת הבתים (בבא בתרא דף מה:) בהלכה דאומן דהא ע״כ איירי כשיש עדים דומיא דרישא דקתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל דמוקי לה רב ושמואל ששכרו בעדים כדאמרי׳ התם בשבועות (דף מה:) בהדיא וה״נ סיפא איירי בשכרו בעדים ולא שמעו הקציצה או שמעו ושכחו ובחזקת הבתים דפריך רבא לאביי דאמר אי לא ראה אע״ג דאיכא עדים יש לאומן חזקה ואי ראה אע״ג דליכא עדים אין לו חזקה מהנותן טליתו לאומן ואומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה״ב להביא ראיה ואי דאיכא עדים ניחזי מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים ואע״ג דראה אומן נאמן התם לא הוה מצי למימר דאיכא עדים וכגון ששכחו או לא שמעו הקציצה דא״כ אף לדידיה תקשי דכיון דמשמע ליה דאיירי בכל ענין אפילו בראה אי מיירי נמי דאיכא עדים אמאי נאמן אומן דבאיכא עדים וראה לכולי עלמא אין לו חזקה כדתנן במתני׳ ורבא דקאמר אלא לאו דליכא עדים (ולא ראה) אינו אומר כן אלא כדי שלא יקשה לו למה שרצה להעמידו אף בראה ואביי דמשני ליה לא דליכא עדים ולא ראה הוי מצי לאוקמה בדאיכא עדים ולא ראה וכגון שלא שמעו הקציצה אלא משום דרבא אוקמה בדליכא עדים אוקמה איהו הכי ועוד נראה דאי משום מגו בעל הבית נאמן אמאי נקט שחולקין בקציצה ושבק לומר שחולקין בפריעה זה אומר נתתי וזה אומר לא נתת כדתנן בפ׳ כל הנשבעין (שבועות דף מד:) ועוד יש לתרץ דאפילו איירי בששכרו שלא בעדים אין נאמן במגו כיון שהוא מודה במקצת שלא היה יכול להעיז ולכפור ולומר לא שכרתיך מעולם כדין כל מודה מקצת דאין נאמן במגו דאי בעי כפר הכל ועוד אומר ר״י דודאי כי איכא עדים רגילות שיודעים וזוכרין הקציצה כדאמרינן בחזקת הבתים וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע ונוטל הכי פירושו יביא ראיה ששכרו ואז יהיה נשבע ונוטל. והיכא דקתני המע״ה היינו יביא עדים שקצץ לו שתים שהעדים יודעים הקציצה אם יודעין ששכרו כדפריך וכן משמע בפרק כל הנשבעין דקאמר עלה ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבע לא קתני משמע דנשבע ונוטל היינו שיביא ראיה ששכרו ויהיה נשבע ונוטל:
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נַמִי. אַלָּמָה תְּנַן: עָבַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל! חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין.
ושואלים שוב: אי הכי [אם כן], אם חוששים אנו שבעל הבית שכח מפני טרדתו, אפילו עבר זמנו נמי [גם כן] ישבע הפועל ויטול, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה]: עבר זמנו — אינו נשבע ונוטל? ומשיבים: שם הטעם הוא משום חזקה: אין בעל הבית עובר משום ״בל תלין״.
רש"י
אפי׳ עבר זמנו נמי ותבעו למחר להימנוהו לפועל:
וְהָא אָמְרַתְּ בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי מִקַּמֵּיהּ דְּלִימְטְיֵיהּ זְמַן חִיּוּבֵיהּ,
ומקשים: והא [והרי] אמרת כי בעל הבית טרוד בפועליו הוא! ודוחים: הני מילי [דברים אלה] אמורים — מקמיה דלימטייה [לפני שיגיע] זמן חיוביה [חיובו] לשלם, שאז יתכן שמפני הטירדה אינו זוכר אם שילם כבר,