לָא, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין כְּמַלְוֶה.

לא, שליח בית דין דינו כמלוה שחייב לעמוד בחוץ עד שיוציא אליו בעל הבית.

תָּא שְׁמַע: ״אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ״ – בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעַל חוֹב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״ – הֲרֵי בַּעַל חוֹב אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ״? בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: שאמרו חכמים על הכתוב ״אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו״ (שמות כב, כה) — בשליח בית דין הכתוב מדבר. אתה אומר שבשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בבעל חוב (במלוה)? כשהוא אומר ״לא תבא אל ביתו לעבט עבטו״ (דברים כד, י) — הרי בעל חוב אמור, הא [הרי] מה אני מקיים את דברי הכתוב ״אם חבל תחבל שלמת רעך״ — בשליח בית דין הכתוב מדבר, משמע ששליח בית דין רשאי למשכן!

תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וְהַלָּה מוֹצִיא לוֹ מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ״.

ומסכמים: נושא זה תנאי היא [מחלוקת תנאים היא]; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שליח בית דין שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ, והלה החייב מוציא לו משכון, שנאמר ״בחוץ תעמוד והאיש״ (שם יא), שמפרש שאף האיש שהוא שליח בית דין דינו כמלוה עצמו.

וְתַנְיָא אִידָךְ: בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ, וְהַלָּה נִכְנָס וּמוֹצִיא לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״. וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמְמַשְׁכְּנוֹ.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בעל חוב שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה החייב נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: ״בחוץ תעמד״ (שם). ושליח בית דין שבא למשכנו — הרי זה נכנס לביתו וממשכנו.

וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ. וְנוֹתֵן מִטָּה, וּמִטָּה וּמַצָּע – לְעָשִׁיר. מִטָּה, וּמִטָּה וּמַפָּץ – לְעָנִי. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו.

ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש שהם נחוצים לו, שאסרה התורה במפורש לקחתם. ונותן (כלומר, משאיר השליח) מטה ומטה ומצע (בגדים ושמיכות המטה) — לעשיר. מטה, ומטה ומפץ (מחצלת) — לעני. ודבר זה משאירים לו לחייב עצמו, אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו, שלא הטילה התורה חובה על המלוה לדאוג להם.

כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב כָּךְ מְסַדְּרִין בַּעֲרָכִין. כְּלַפֵּי לַיָּיא? עִיקַּר סִידּוּר בַּעֲרָכִין כְּתִיב! אֶלָּא אֵימָא: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין בַּעֲרָכִין – כָּךְ מְסַדְּרִין בְּבַעַל חוֹב.

ומעירים: כדרך שמסדרין לבעל חוב, כלומר, שמשאירים לו דברים מסויימים לשימושו ואין נוטלין ממנו הכל — כך מסדרין בערכין. שאם נדר אדם לתת להקדש ערך מסויים (ראה ויקרא פרק כז), ואין כל הכסף בידו — מסדרין לו. על פיסקה זו תוהים: כלפי לייא [לאן אתה הולך]?! הלא אומר אתה היפך הסברה! שהרי עיקר דין זה של סידור — לחייב שאין נוטלים ממנו הכל בערכין כתיב [הוא שנאמר] במקרא, וממנו למדים! אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: כדרך שמסדרין בערכין שמפורש בהם הדבר — כך מסדרין בבעל חוב.

אָמַר מָר: נוֹתֵן מִטָּה וּמִטָּה וּמַצָּע לְעָשִׁיר, מִטָּה וּמִטָּה וּמַפָּץ לְעָנִי. לְמַאן? אִילֵימָא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו – הָא אָמְרַתְּ: לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו! אֶלָּא, אִידִי וְאִידִי לְדִידֵיהּ.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני. ושואלים: למאן [למי] צריך מטה נוספת? אילימא [אם תאמר] לאשתו לבניו ולבנותיו — הא [הרי] אמרת במפורש, אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו! אלא ודאי אידי ואידי לדידיה [זה וזה בשבילו].

תַּרְתֵּי לָמָּה לִי? חֲדָא דְּאָכֵיל עֲלָהּ, וַחֲדָא דְּזָג עֲלָהּ. כְּדִשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מִילֵּי יָדַעֲנָא אָסוּתַיְיהוּ, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת: מַאן דְּאָכֵיל אָהִינָא מְרִירָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא; מַאן דְּאָסַר מִיתְנָא דְּכִיתָּנָא רְטִיבָא אַחַרְצֵיהּ; וּמַאן דְּאָכֵיל נַהֲמָא וְלָא מַסְגֵּי אַרְבָּעָה גַּרְמִידֵי.

ושואלים: תרתי [שתיים] למה לי (לו)? והלא די לו במטה אחת לכל צרכיו! ומשיבים: חדא דאכיל עלה וחדא דזג עלה [אחת שאוכל עליה ואחת שישן עליה], וכ דברי שמואל. שאמר שמואל שהיה במקצועו רופא מומחה: כל מילי ידענא אסותייהו, לבר מהני תלת [כל הדברים הגורמים חולי יודע אני את רפואתם, חוץ משלושה אלה]: מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא [מי שאוכל תמרה מרה על לב ריק], כלומר, מבלי להקדים לאכול משהו, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה [ומי שחוגר חגורת פשתן רטובה על מותניו], ומאן דאכיל נהמא [ומי שאוכל לחם] ו הוא לא מסגי [הולך] ארבעה גרמידי [אמות] לאחר מכן. ומשום כך משאירים לאדם שתי מיטות, אחת שיאכל עליה ואחת שיוכל לישון עליה, ושיהיה מרחק מסויים ביניהן, שלא יצטרך לאכול ולישון על גבי אותה מיטה ולא יהלך אחר האוכל.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין בַּעֲרָכִין – כָּךְ מְסַדְּרִין בְּבַעַל חוֹב. אֲמַר לֵיהּ: הָשְׁתָּא זַבּוּנֵי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ, סַדּוּרֵי מְסַדְּרִינַן לֵיהּ? וּמִי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ? וְהָתְנַן: מַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה בַּיּוֹם!

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין — כך מסדרין בבעל חוב. אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא זבוני מזבנינן ליה [הרי עכשיו אנו מוכרים אותו, את הערבון] וכי סדורי מסדרינן ליה [אנו מסדרים לו] שישאר דבר בידו?! ושואלים: ומי מזבנינן ליה [והאם מוכרים אותו]? והתנן [והרי שנינו במשנה] שמחזיר המלוה את הכר בלילה שתשמיש לילה הוא, וצריך הלווה לישון עליו, ואת המחרישה שצריך לעבוד בה ביום, והרי שאין מוכרים!

תַּנָּא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תְּנָא קַמֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָשְׁתָּא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל זַבּוּנֵי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ, סַדּוּרֵי מְסַדְּרִינַן לֵיהּ? דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.

ומשיבים: התנא, חוזר המשניות, כ שיטת רבן שמעון בן גמליאל תנא קמיה [שנה לפניו], והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] רב נחמן: השתא [עכשיו] הרי ל שיטת רבן שמעון בן גמליאל זבוני מזבנינן ליה [מוכרים אנו אותו] וכי סדורי מסדרינן ליה [מסדרים אנו עוד לו]? דתנן [שכן שנינו במשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, מכאן ואילך מוכרן בבית דין.

וּמִמַּאי דְּכִי קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל זַבּוּנֵי לְגַמְרֵי קָאָמַר? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲדַר לֵיהּ בְּעֵינֵיהּ; מִכָּאן וְאֵילָךְ – מִיהֲדַר לֵיהּ לְמַאי דַּחֲזִי לֵיהּ, וּמְזַבְּנִינַן מַאי דְּלָא חֲזִי לֵיהּ.

ושואלים: וממאי דכי קאמר [ומנין ידע אתה כאשר אמר] רבן שמעון בן גמליאל זבוני [למכור] — לגמרי קאמר [אמר]? דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: עד שלשים יום הדר ליה בעיניה [מחזיר לו כמו שהוא], מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה [מחזיר לו למה שראוי לו ומוכרים מה שאינו ראוי לו]?

אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ אִית לֵיהּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַאי סְבָרָא – לֵיכָּא מִידֵי דְּלָא חֲזִי לֵיהּ. דַּאֲמַר אַבַּיֵי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵן.

ודוחים: אי סלקא דעתך אית ליה [אם עולה על דעתך לומר שיש לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהוא מקבל האי סברא [סברה זו], אם כן ליכא מידי דלא חזי ליה [אין דבר שאינו ראוי לו]. שכן אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל, ור׳ שמעון, ור׳ ישמעאל, ור׳ עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים] שיטה אחת: כל ישראל בני מלכים הן. כלומר, אין אנו יכולים לומר שאדם מישראל אינו ראוי להשתמש בדבר מסויים, אפילו כשהוא דבר של מותרות.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דִּתְנַן: לֹא אֶת הַלּוּף וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעוֹרְבִין.

ומפרטים: רבן שמעון בן גמליאל מנין יודעים אנו את שיטתו זו — ששנינו במשנה: אין מטלטלין בשבת לא את הלוף ולא את החרדל כאשר אינן מתוקנים עדיין למאכל אדם, לפי שאינם ראויים כעת לכל שימוש, ומוקצים הם. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבין, ועשירי ישראל היו מגדלים עורבים לשם נוי ושעשוע. וכיון שמתיר את הלוף בטלטול לכל, לאו דווקא לעשירים, הרי שהוא סבור שכל ישראל ראויים לנהוג כעשירים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן – דִּתְנַן: בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶורֶד עַל גַּבֵּי מַכּוֹתֵיהֶן בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לָסוּךְ בַּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵן.

שר׳ שמעון אף דעתו כן מנין לנו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת אף שסתם אנשים משתמשים בשמן זה לרפואה, ולהם אסור להשתמש בו לפי שאסורה רפואה בשבת, והטעם — שכן דרכן לסוך שמן וורד אף בחול. ר׳ שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הן, וכולן ראויים סוך בשמן וורד.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף זוּז וְלָבוּשׁ אִיצְטְלָא בַּת מֵאָה מָנֶה – מַפְשִׁיטִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וּמַלְבִּישִׁים אוֹתוֹ אִיצְטְלָא הָרְאוּיָה לוֹ. וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא.

ישמעאל ור׳ עקיבא מניין שהם סבורים כך — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש אותו אדם איצטלא [גלימה] בת מאה מנה (עשרת אלפים זוז) — מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו, ובשאר ישלם את חובו. ותנא [ושנה החכם] משום (בשם) ר׳ ישמעאל, ותנא [ושנה החכם] משום ר׳ עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא, ואין מוכרים בגד פרטי של אדם, לפי שכל ישראל ראויים לפאר זה.

וּלְמַאי דְּסָלֵיק אַדַּעֲתִין מֵעִיקָּרָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ מַאי דַּחֲזִי לֵיהּ, וּמְזַבְּנִינַן מַאי דְּלָא חֲזִי לֵיהּ – בִּשְׁלָמָא כַּר וְכֶסֶת חֲזִי לֵיהּ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. אֶלָּא מַחֲרֵישָׁה לְמַאי חַזְיָא? אֲמַר רָבָא בַּר רַבָּה: מַחֲרֵישָׁה דְּכַסְפָּא.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דיהיב ליה מאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה [ולפי מה שעלה בדעתנו מתחילה לומר שנותן לו את מה שראוי לו, ומוכרים מה שאינו ראוי לו] בשלמא [נניח] כר וכסת מוכרים כי חזי ליה דביני ביני [מה שראוי לו הוא ההבדל שבין זה וזה] שיכול שיקנה כר וכסת גרועים יותר, ואת עודף המחיר של הכר והכסת המשובחים יתן לבעל חוב. אלא מחרישה למאי חזיא [למה היא ראויה] כלומר, מה יכול להיות כאן הבדל במחיר? אמר רבא בר רבה: מדובר כאן במחרישה דכספא [של כסף], שאינה כלי עבודה אלא תכשיט.

מַתְקִיף לָהּ רַב חַגָּא: וְלֵימָא לֵיהּ לָאו עֲלַי קָרָמֵית! אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי:

מתקיף ליה [מקשה על כך] רב חגא על כל אותה שיטה כללית של סידור לבעל חוב: ולימא ליה [ושיאמר לו] המלוה ללווה: לאו עלי קרמית [לא עלי אתה מוטל] לדאוג לצרכיך, ומדוע דווקא אני, שהלוויתי לך כסף, צריך לדאוג גם שישאר לך כדי פרנסתך? אמר ליה [לו] אביי: