מִנַּיִן לְעָרוּם שֶׁלֹּא יִתְרוֹם? דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״.

מנין לערום שלא יתרום תרומה? ענה לו: דכתיב [שנאמר]: ״ולא יראה בך ערות דבר״ (דברים כג, טו), שאין לומר דבר קדושה כשהערוה גלויה, ואם כן אינו יכול לברך על הפרשת התרומה.

אֲמַר לֵיהּ: לָאו כֹּהֵן הוּא מָר? מַאי טַעְמָא קָאֵי מָר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת? אֲמַר לֵיהּ: לָא מַתְנֵי מָר טְהָרוֹת? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: קִבְרֵיהֶן שֶׁל נָכְרִים אֵין מְטַמְּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״ – אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין נָכְרִים קְרוּיִין אָדָם.

אחר כך אמר ליה [לו] רבה בר אבוה לאליהו: וכי לאו [לא] כהן הוא מר [אדוני]? ואם כן, מאי טעמא קאי מר [מה טעם עומד אדוני] בבית הקברות? אמר ליה [לו] אליהו: וכי לא מתני מר [למד אדוני] סדר טהרות? והתניא [והרי שנינו שם בברייתא] שר׳ שמעון בן יוחי אומר: קבריהם של גוים אין מטמאין, שנאמר: ״ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״ (יחזקאל לד, לא), ללמד: אתם קרויים ״אדם״, ואין גוים קרויים ״אדם״. וכיון שבטומאת אהל המת נאמר בכתוב ״אדם כי ימות באהל״ (במדבר יט, יד) נלמד מכאן שכל טומאת אהל המת אינה חלה על גוי.

אֲמַר לֵיהּ: בְּאַרְבָּעָה לָא מָצֵינָא, בְּשִׁיתָּא מָצֵינָא? אֲמַר לֵיהּ: וְאַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ: דְּחִיקָא לִי מִילְּתָא. דַּבְרֵיהּ וְעַיְּילֵיהּ לְגַן עֵדֶן. אֲמַר לֵיהּ: פְּשׁוֹט גְּלִימָךְ, סְפֵי שְׁקוֹל מֵהָנֵי טַרְפֵי. סְפָא שְׁקַל.

אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: וכיצד אדע ברייתא זו, הרי בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא [בארבעה סדרים הנלמדים כרגיל אין אני יכול ללמוד, ובשישה אוכל]? אמר ליה [לו] אליהו: ואמאי [ומדוע] זה אינך יכול ללמוד הכל? אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: דחיקא [דחוק] לי מילתא [הדבר], כלומר, דחוק אני בפרנסה, ומשום דוחק הפרנסה איני יכול ללמוד כראוי. דבריה ועייליה [הוליכו והכניסו] לגן עדן, אמר ליה [לו] אליהו לרבה בר אבוה: פשוט את גלימך [גלימתך], ספי שקול מהני טרפי [לקט וקח מן העלים הללו] שמונחים שם. ספא שקל [לקט ולקח].

כִּי הֲוָה נָפֵיק שְׁמַע דְּקָאָמַר: מַאן קָא אָכֵיל לְעָלְמֵיהּ כְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ! נְפַץ שְׁדַנְהוּ. אֲפִילּוּ הָכִי, אָתְיֵיהּ לִגְלִימֵיהּ, סְחַט גְּלִימָא רֵיחָא, זַבְּנֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַלְפֵי דִּינָרֵי, פָּלְגִינְהוּ לְחַתַנְוָותֵיהּ.

כי הוה נפיק [כאשר יצא] שמע קול דקאמר [שאומר]: מאן קא אכיל לעלמיה [מי אוכל, מכלה את עולמו, עולם הבא שלו] כרבה בר אבוה הנהנה מזכות עולם הבא בעולם הזה. נפץ שדנהו [פרש את גלימתו וזרק את העלים]. ואפילו הכי [כך] אתייה לגלימיה [הביא את גלימתו] ונתברר כי סחט גלימא ריחא [הגלימה קלטה ריח] כל כך טוב מן העלים ההם, עד שזבניה בתריסר אלפי דינרי [מכרו בשנים עשר אלף דינרים], אבל כיון שידע זה הוא מחלקו לעולם הבא לא רצה להנות מהם, פלגינהו לחתנוותיה [חילק אותם בין חתניו].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ״, הָא עָשִׁיר – שְׁכֵיב. מַאי קָאָמַר? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכִי קָאָמַר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ, הָא עָשִׁיר – שְׁכֵיב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ.

תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב: ״ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו״ (דברים כד, יג), ומשמע: הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב]. עד כאן לשון הברייתא. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה פירוש הדברים? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר]: ואם איש עני הוא — לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא החזירנו לו עם בא השמש. הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב] ועבוטו אצלך.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמַשְׁכְּנוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר לוֹ, וְעוֹבֵר בְּכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. מַאי קָאָמַר? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמַשְׁכְּנוֹ, וְאִם מִשְׁכְּנוֹ – חַיָּיב לְהַחֲזִיר לוֹ; וְעוֹבֵר בְּכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ – אַסֵּיפָא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. לשון ברייתא זו סתומה, ולכן שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירושה? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את הדברים: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו — אסיפא [על סופם] של הדברים נאמר, כלומר, מי שאינו מחזיר עובר בכל האזהרות הכתובות בענין זה בתורה.

רָבָא אֲמַר: הָכִי קָאָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמַשְׁכְּנוֹ, וְאִם מִשְׁכְּנוֹ – חַיָּיב לְהַחֲזִיר לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, אֲבָל מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר לוֹ. וְעוֹבֵר בְּכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ – אַרֵישָׁא.

רבא אמר: הכי קאמר [כך אמר] החכם בברייתא זו, כך יש להבין: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. במה דברים אמורים — שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אלא לוקח משכון כדי להכריחנו לשלם, אבל אם משכנו בשעת הלואתו שאז המשכון ניתן כערבון להלוואה — אינו חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו כוונתו ארישא [על הקטע הראשון], שאינו רשאי למשכנו.

תָּנֵי רַב שֵׁיזְבִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״ – זוֹ כְּסוּת לַיְלָה; ״הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ – זוֹ כְּסוּת יוֹם. אֲמַר לֵיהּ: דִּימָמָא בְּלֵילְיָא לָמָּה לִי, וּדְלֵילְיָא בִּימָמָא לָמָּה לִי?

תני [שנה] רב שיזבי קמיה [לפני] רבא ברייתא זו: מה שנאמר ״אם חבול תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו״ (שמות כב, כה) — זו כסות לילה, ״השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש״ (דברים כד, יג) — זו כסות יום. אמר ליה [לו] רבא: תמוה הדבר, כסות דיממא בליליא [של יום בלילה] למה לי, ודליליא ביממא [ושל לילה ביום] למה לי, ומדוע יחזירן לו?

אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, הָכִי קָאָמַר: ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״ – זוֹ כְּסוּת יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה לַחֲבוֹל בַּלַּיְלָה; ״הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ – זוֹ כְּסוּת לַיְלָה שֶׁנִּיתְּנָה לַחֲבוֹל בַּיּוֹם.

אמר ליה [לו] רב שיזבי: האם איסמייה [אמחוק אותה]? כלומר, האם לדעתך משובשת היא ברייתא זו וצריך למחוק אותה מגירסתי? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש: ״עד בא השמש תשיבנו לו״ — זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה וצריך להחזירה ביום, ואילו ״השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש״ — זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום, וצריך להחזירה בלילה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁכְּנוֹ וּמֵת – שׁוֹמְטוֹ מֵעַל גַּבֵּי בָנָיו. מֵיתִיבֵי, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין לָמָּה מַחֲזִירִין? לָמָּה מַחֲזִירִין? רַחֲמָנָא אֲמַר אַהֲדַר! אֶלָּא: מֵאַחַר שֶׁמַּחֲזִירִין,

אמר ר׳ וחנן: משכנו ומת — שומטו המלוה את המשכון שהחזיר מעל גבי בניו, שאין עליו חובה להשאיר את המשכון אצל הבנים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר ר׳ מאיר: וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין? על שאלה זו תוהים: למה מחזירין?! רחמנא אמר אהדר [התורה אמרה החזר]! אלא כך יש לשאול: מאחר שמחזירין