מתני׳ הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִין אֵלוּ אֲבָנִים הָעֲשׂוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו – נוֹטְלָן, וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן.

הבית והעלייה של שנים, שלאחד היה שייך הבית בקומה התחתונה ולשני העליה, שנפלו — שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר של המפולת. ורואין אלו אבנים העשויות להשתבר ולפי זה מורידים את האבנים הללו מחשבונו של אותו אדם ששלו נשברו. אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו — נוטלן לעצמו ו אולם הן עולות לו מן החשבון, שהשותף יכול ליטול אבנים אחרות כנגדן.

גמ׳ מִדְּקָתָנֵי רוֹאִין – מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמֵיקַם עֲלַיְיהוּ אִי בַּחֲבָסָא נָפֵיל אִי בַּחֲבָטָא נָפֵיל.

מדקתני [ממה ששנה] במשנה: רואין אלו אבנים עשויות להשתבר — מכלל הדברים אתה למד שמדובר כאן באופן דאיכא למיקם עלייהו [שאפשר לעמוד עליהן], לראות לפי האבנים כיצד אירע הדבר, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל], שקומת הקרקע היא שהתמוטטה והעליונה נפלה מחמתה, אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל], שהעלייה התמוטטה ועל ידי כך גרמה שנפלה גם הקומה התחתונה.

אִי הָכִי, רֵישָׁא אַמַּאי חוֹלְקִין? נֶחֱזֵי: אִי בַּחֲבָטָא נָפֵיל – עִלָּיָיתָא אִיתְבּוּר; אִי בַּחֲבָסָא נָפֵיל – תַּתְיָיתָא אִיתְבּוּר!

ואם אפשר להבחין בדבר, אי הכי רישא אמאי [אם כך, בראש המשנה מדוע] חולקים בשווה? נחזי [נראה], אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל הבית] — עלייתא איתבור [העלייה נשברה] ואבניה הן השבורות, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל] — תתייתא איתבור [התחתונות נשברו]!

לָא צְרִיכָא, דְּנָפֵיל בְּלֵילְיָא. וְלֶחֱזִינְהוּ בְּצַפְרָא! דְּפַנִּינְהוּ. וְלֶיחֱזֵי מַאן פַּנִּינְהוּ וְלִשַׁיְילֵיהּ? דְּפַנִּינְהוּ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְאָזְלוּ לְעָלְמָא.

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] דנפיל בליליא [שנפל הבית בלילה] ולא ראו כיצד נפל. ושואלים: ולחזינהו בצפרא [ושיראו את האבנים בבוקר] וידעו כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו [שפינו אותן, את האבנים] ממקומן, ואין איפוא לדעת. ושואלים: וליחזי מאן פנינהו ולשייליה [ושיראו מי פינה אותן וישאלו אותו] כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו שפינו אותן] בני רשות הרבים ואזלו לעלמא [והלכו להם לעולם, למקום אחר] ועתה אין אפשרות לברר פרט זה.

וְלֶיחֱזֵי בִּרְשׁוּת דְּמַאן יָתְבָן, וְלֶיהֱוֵי אִידָךְ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! לָא צְרִיכָא, דְּיָיתְבָן בְּחָצֵר דְּתַרְוַיְיהוּ. אִי נַמִי: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שׁוּתָּפִין בְּכִי הַאי גַּוְונָא לָא קָפְדֵי אַהֲדָדֵי.

ושואלים: וליחזי ברשות דמאן יתבן [שיראה ברשותו של מי מהם נמצאות] האבנים, וליהוי אידך [ושיהיה האחר] המוציא מחבירו עליו הראיה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דייתבן [שהאבנות מצויות] בחצר דתרוייהו [של שניהם], אי נמי [או גם כן] שנפלו ברשות הרבים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שותפים בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי [בכגון זה אינם מקפידים זה על זה] שיחלקו את החצר כך שלא ירשו איש לחבירו להניח שם דברים, ואם כן אין מחלוקת החצר הוכחה לענין האבנים.

״אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר״ כו׳. וְהַלָּה מַה טּוֹעֵן? אִי דְּקָאָמַר אִין – פְּשִׁיטָא! וְאִי לָא אֲמַר אִין – לָמָּה נוֹטֵל? אֶלָּא, דַּאֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ.

שנינו במשנה שאם היה אחד מהן מכיר את אבניו — נוטלן. ושואלים: והלה, והאחר, מה טוען? אי [אם] מדובר באופן דקאמר [שהוא אומר]: אין [כן] של חבירי הן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם השני מסכים מה מקום יש לדון בכך? ואי [ואם] לא אמר אין [כן], למה נוטל השני ומה ראיה יש לו?! אלא, יש לומר דאמר ליה [שאומר לו] השני: איני יודע, וסומכים משום כך על האחר שטוען שהוא בטוח בדבר.

לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן? דְּאִיתְּמַר: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר.

ומציעים: לימא תהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] לרב נחמן, דאיתמר [שנאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב לשלם לו, לפי שאינו מכחיש. רב נחמן ו ר׳ יוחנן אמרי [אומרים]: פטור. ומענייננו לכאורה ראיה ש״איני יודע״ הוא כהודאה!

כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן – הָכָא נַמִי כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן.

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] רב נחמן בתירוץ לקושיה דומה באותו נושא: מתי חייב הוא לשלם — כגון שיש עסק שבועה ביניהן, שמכיון שחייב להשבע דורשים ממנו להשבע גם על דבר זה, וכיון שאינו יכול להשבע על כך משלם. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

הֵיכִי דָּמֵי עֵסֶק שְׁבוּעָה? כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים וְהַשְּׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – יְשַׁלֵּם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] עסק שבועה זה? ומשיבים: כ ד ברי רבא שאמר רבא, אמר לחבירו: מנה לי בידך, והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי אלא חמשים שאני בטוח בהם, והשאר, החמישים אחרים, איני יודע. והרי מדין תורה צריך הוא להשבע על השאר, שהריהו מודה מקצת הטענה ומודה במקצת נשבע — מתוך שאינו יכול לישבע שהרי אינו יודע, על כן בעל כורחו ישלם.

״וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן״. סָבַר רָבָא לְמֵימַר: לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁבוּרוֹת. אַלְמָא, כֵּיוָן דַּאֲמַר אֵינִי יוֹדֵעַ – רִיעַ טְפֵי.

שנינו במשנה שהמכיר את אבניו לוקח לו את אלה שהוא מכירן, והאחר נוטל כנגדו מן האבנים השבורות, והאבנים הללו עולות לו מן החשבון. סבר [סבור היה] רבא למימר [לומר] שהכוונה היא לפי חשבון השבורות. אלמא [מכאן] כיון שאמר איני יודע, כפי שסכמנו קודם בפירוש הענין ריע טפי [גרוע מצבו יותר] מבחינה הלכתית.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַדְּרַבָּה, הָא רִיעַ טְפֵי. מִדְּהָנֵי יָדַע, טְפֵי לָא יָדַע – תּוּ לֵית לֵיהּ, וְאִידָךְ כּוּלְּהוּ – דְּהֵיאַךְ נִינְהוּ.

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], הא ריע טפי [זה, הצד השני, גרוע יותר]. מדהני ידע, טפי לא ידע [מכיון שאת אלה הוא יודע, מכיר], אם כן תו לית ליה [שוב אין לו] זכות באבנים אחרות, ואידך כולהו [וכל האחרות כולן] דהיאך נינהו [של השני הן]!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁלֵימוֹת. אִי הָכִי מַאי קָמְהַנֵּי לֵיהּ? לְמַלְבְּנָא רַוְוחָא, אִי נַמִי טִינָא דְּמִעַבְּדָא.

אלא אמר אביי: לפי חשבון השלימות, שהשני לוקח כנגדן אבנים שלמות אחרות. שואלים: אי הכי מאי קמהני ליה [אם כן, מה הוא נהנה מרויח מכך] שהוא מכיר את אבניו שלו? ומשיבים: למלבנא רווחא [למלבן מרווח], שהיה המלבן — דפוס הלבנים הללו — רחב יותר במקצת. אי נמי טינא דמעבדא [או גם כן שהיה טין מעובד], שהטיט שממנו עשו את הלבנים מעובד בצורה טובה יותר, ולכן הוא נהנה כשלוקח את הלבנים הללו.

מתני׳ הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּיה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּיה.

הבית והעלייה והיה הדייר בעלייה שוכר הדר בבית זה, ו נפחתה (נשברה או נשמטה למטה) העלייה, ואין בעל הבית, המשכיר, רוצה לתקן — הרי בעל העלייה, השוכר, יורד ודר למטה בבית, עד שיתקן לו בעל הבית את העלייה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה.

ר׳ יוסי אומר: בבית השייך לשותפים אשר נפחת הגג, התחתון נותן את התקרה עצמה של קורות או אבנים, והעליון את המעזיבה, כיסוי הטיט שעליה.

גמ׳ נִפְחֲתָה, בְּכַמָּה? רַב אָמַר: בְּרוּבָּהּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּאַרְבָּעָה.

ושואלים: מה שאמרנו שנפחתה העלייה, בכמה? מהו שיעור של שבירה שיכול בעל העלייה לומר ששוב אינו יכול לגור שם? רב אמר: ברובה, שמואל אמר: בארבעה טפחים כבר נקרא פחות.

רַב אָמַר: בְּרוּבָּהּ, אֲבָל בְּאַרְבָּעָה – לָא, אָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּאַרְבָּעָה, אֵין אָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה.

ומבארים את טעם הדברים: רב אמר כי נפחתה ברובה, אבל בארבעה — לא. ומדוע — אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. כלומר, גם אם חלק מן הדירה נמוך יותר אפשר עוד לדור בדירה. ושמואל אמר בארבעה, מדוע — אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר עֲלִיָּיה זוֹ – אָזְדָא. אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ עֲלִיָּיה סְתָם – לוֹגַר לֵיהּ אַחֲרִיתִי!

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר השוכר בשעת השכירות שהוא לוקח ״עלייה זו״, הלא אזדא [הלכה, אבדה] זכותו, שהרי עדיין זו היא אותה עלייה. אלא שאמר ליה [לו] ״עלייה״ סתם, ואולם אם כך אמר ודאי לעלייה שלמה וטובה התכוון ואם כן לוגר ליה אחריתי [שישכור לו בעל הבית עלייה אחרת] לדור בה!

אָמַר רָבָא: לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לֵיהּ עֲלִיָּיה זוֹ שֶׁאֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ, כִּי סָלְקָא – סְלֵיק בַּהֲדָהּ, וְכִי נָחֵית – חוּת בַּהֲדָהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא?

אמר רבא: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאמר ליה [לו]: ״עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא [כאשר עולה] — סליק בהדה [עלה איתה], וכי נחית [וכאשר יורדת] — חות בהדה [רד איתה] ". ותוהים: אי הכי [אם כך] שפירש ואמר לו מאי למימרא [מה יש לומר כאן]? שהרי היה זה תנאי מפורש!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: דַּאֲמַר לֵיהּ עֲלִיָּיה זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי בַיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, דְּהָא שַׁעְבֵּיד בַּיִת לָעֲלִיָּיה.

אלא אמר רב אשי: מדובר באופן שאמר ליה [לו] בלשון זו: ״עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך״, דהא שעביד [שבכך הרי שיעבד] את הבית לעלייה.

וְכִי הָא דַּאֲמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אֲמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ דָּלִית שֶׁעַל גַּבֵּי פַּרְסֵק זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וְנֶעֱקַר הַפַּרְסֵק, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא וְאֲמַר: חַיָּיב אַתָּה לְהַעֲמִיד לוֹ פַּרְסֵק, כָּל זְמַן שֶׁהַדָּלִית קַיְימָא.

וכי הא [וכמו מעשה זה] שאמר רבין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו ״דלית (ענף גפן) שעל גבי פרסק (עץ אפרסק) זה אני מוכר לך ", ונעקר הפרסק. ובא מעשה לפני ר׳ חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו פרסק ולהחזיק את ענף הגפן כל זמן שהדלית קיימא [קיימת, עומדת].

בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל:

בעי [שאל] ר׳ אבא בר ממל: