חזור
בבא מציעא
דף קיז.גמ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁנָה לָנוּ רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִמָּמוֹן חֲבֵירוֹ. חֲדָא – הָא דִּתְנַן.
אמר ר׳ יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו ר׳ יהודה (כלומר, למדים אנו מדבריו) את העקרון שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו אם החבר אינו נותן לו את הדבר מדעתו. חדא [אחד] — הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] שלא ידור בדירת חבירו בלי לשלם.
רש"י
גמ׳ שיהנה מממון חבירו שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה לו:
תוספות
בשלשה מקומות שנה לנו ר׳ יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו שלא מדעתו אע״פ שמן הדין היה נראה לומר שיהנה חדא דאע״ג דזה נהנה וזה לא חסר אפי׳ הכי תיקנו חכמים שיהא חייב דאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו ואידך דאמר רבי יהודה אם השבח כו׳ דאע״ג דגזלן קונה בשינוי הכא תקינו דלא ליקני כיון שאין מתכוין לגזול ולקנות משום דאין לו ליהנות מממון חבירו שחבירו הביאו מן השוק וטרח בו כדפירש בקונט׳ וא״ת לפי מאי דס״ד השתא דטעמא משום דאסור שיהנה מממון חבירו ולא משום דכל המשנה ידו על התחתונה נהי דלא קני בשינוי משום שהבעלים טרחו להביאו מן השוק מ״מ לא הוה ליה למימר ידו על התחתונה ואור״י דהמ״ל וליטעמיך א״נ מן הדין לא קנאו בשינוי כיון שאינו מתכוין לקנות ומיהו מ״מ היה לו ליתן שכר כפי מה שהשביחו בצביעת שחור ורבנן תקנו שלא יהנה מממון חבירו שלא מדעתו דהיינו בצביעת השחור שעשה שלא מדעתו הלכך ידו על התחתונה וגם משליש שטרו נמי אע״ג דאסמכתא קניא הכא כיון שאין זו מתנה גמורה שאין נותנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה מלוה הימנו:
אִידָךְ מַה הִיא? דִּתְנַן: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לְצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשְּׁבָח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה – נוֹתֵן לוֹ הַיְּצִיאָה וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבָח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח.
אידך מה היא [האחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנותן צמר לצבע לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו בצבע שחור, או לצבעו שחור וצבעו אדום, ר׳ מאיר אומר: נותן לו הצבע, לבעל הצמר דמי צמרו — שהאומן צריך להחזיר צמר חדש ולבן לבעל הצמר. ר׳ יהודה אומר: אומדים אם השבח, עליית ערך הצמר על ידי הצביעה יותר על ההוצאה שהוציא בצבעים — נותן לו בעל הצמר לאומן את היציאה (הוצאה) בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. אבל אין האומן לוקח לעצמו את הצמר הצבוע, לפי שאסור לו להנות בממון חבירו.
רש"י
נותן לו דמי צמרו צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי ונתחייב מעות:
ר׳ יהודה אומר אם כן תחייבו נמצא זה נהנה שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע וידו על התחתונה:
אם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום:
נותן לו את היציאה ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי ואם ההוצאה וכו׳:
תוספות
אם השבח יתר על היציאה פי׳ בירושלמי בפרק הגוזל קמא (ב״ק דף ק: ד״ה אם):
וְאִידָךְ מַאי הִיא? דִּתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר לוֹ: אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִכָּאן וְעַד זְמַן פְּלוֹנִי – תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן.
ואידך מאי היא [ואחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו (נתן את השטר בידי שלישי, אדם נאמן) ואמר לו החייב לנאמן: ״אם אין אני נותן לך מכאן ועד זמן פלוני — תן לו שטרו״. כלומר, שיוכל המלוה לגבות את מלוא הסכום הכתוב בשטר בלא לנכות מה ששולם כבר. אם הגיע הזמן שקבע ולא נתן את שאר חובו, ר׳ יוסי אומר: יתן הנאמן, ור׳ יהודה אומר: לא יתן הנאמן, ואף כאן הטעם הוא שאסור למלוה להנות מממון שאינו שלו.
רש"י
והשליש את שטרו הפקידו ביד נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו כל החוב:
ואמר לו לוה לשליש:
אם אין אני נותן לו את המותר מכאן עד יום פלוני:
תן לו שטרו ויחזור ויתבע הכל:
אַמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שַׁחְרוּרִיתָא.
את הראיות הללו לשיטת ר׳ יהודה דוחים: אמאי [מדוע] פירש כך? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ יהודה הכא [כאן, במשנתנו] בענין בית ועלייה, אלא משום דאיכא שחרוריתא [שיש שחרורית], שהרי כאשר משתמש בבית משחירים כתליו והוא פוחת קצת בערכו, והרי הדייר לבסוף יגבה דמי בית חדש, ומטעם זה אסור להשתמש בבית בלא לשלם,
רש"י
ודלמא לא היא זה נהנה וזה לא חסר לא קאסר רבי יהודה אלא זה נהנה וזה חסר הוא דאסר ומתניתין זה נהנה וזה חסר הוא דאמר ליה בעל הבית קא משחרת לכותלאי שאתה בונה חדשים ויפים וכל הדמים עלי ואתה משחירן בעשן לפני יציאתך:
אִי נַמִי לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר – מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁנֶּה, וְהָתְנַן: כָּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
אי נמי [או גם כן] אפשר להסביר בענין ״לצבוע לו אדום וצבעו שחור״ טעמו של ר׳ יהודה הוא משום דקא [שהוא] משנה מרצון בעל הבית, והתנן [ואכן כן שנינו במשנה]: כל המשנה ידו על התחתונה.
רש"י
דהוה ליה משנה וקנסא קניס ליה אבל זה נהנה וזה לא חסר כגון לעיל (בבא מציעא דף כד:) הדר בחצר חבירו בחצר דלא קיימא לאגרא והדר זה אפילו עביד למיגר דה״ל נהנה וזה אינו חסר אינו צריך להעלות לו שכר:
וּמִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ נַמִי, הָוֵי אַסְמַכְתָּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לָא קָנֵי.
ומי שפרע מקצת חובו נמי [גם כן] אינו מן הטעם שאמרנו, אלא מפני שהחזרת כל השטר כשלא פרע בזמנו הוי [הריהי] כאסמכתא שאדם מקבל על עצמו תנאי מוגזם שהוא מקוה שלא לקיימו, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר׳ יהודה שאמר לא קני [שאין אדם קונה] באסמכתא. ואם כן, אין הוכחה כלל שר׳ יהודה סבור שאסור לאדם להנות מממון חבירו.
רש"י
ושמעינן ליה וכו׳ הכא אשמעינן הכי:
אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: תַּחְתּוֹן הַבָּא לְשַׁנּוֹת בִּגְוִיל – שׁוֹמְעִין לוֹ; בְּגָזִית – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ;
אמר רב אחא בר אדא משמיה [משמו] של עולא: תחתון בעל הבית, שנפל ורוצים עתה לבנותו מחדש, הבא לשנות ורוצה לבנות בגויל, באבנים גסות וגדולות יותר מכפי שהיו בתחילה — שומעין לו, שהרי הוא רק מועיל לדייר בעלייה, שהרי היסוד של העלייה, שהוא הבית, יהיה בסופו של דבר חזק יותר. ואם היה הבית בנוי מתחילה בגויל ורצה לבנות בגזית, שהם אבנים דקות (ומסותתות) יותר — אין שומעין לו, לפי שמפחית מחוזק הבנין, וכן אם היה בית בנוי בלבנים ורצה לבנות
רש"י
תחתון שבא לשנות בבנין חומה שעליו מן היסוד עד התקרה:
בגויל שומעין לו אם היה מתחילה מאבני גזית ובא לשנותו כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שהוא מחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמר בפרק קמא דבבא בתרא (דף ב.) בגויל זה נותן ג׳ טפחים וזה נותן שלשה טפחים ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה והתם מפרש גויל אבנים דלא משפיין דמורשי דידהו מטפי בה טפח:
בִּכְפִיסִין – שׁוֹמְעִין לוֹ; בִּלְבֵנִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְסַכֵּךְ בַּאֲרָזִים – שׁוֹמְעִין לוֹ; בְּשִׁקְמִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
בכפיסין שהוא קיר לבנים עבה — שומעין לו, היה בנוי בכפיסים ורוצה בלבנים — אין שומעין לו. רצה לסכך את התקרה בארזים שהם חזקים יותר — שומעין לו, בשקמים במקום ארזים — אין שומעין לו.
רש"י
כפיסים ארחי חצאי לבינים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מכאן ואריח מכאן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם הוי עובי החומה ד׳ טפחים:
בלבינים שלימות ואין עוביו של כותל אלא כמדת רוחבן והן שלשה טפחים כלל הדבר התחתון שמרחיב עובי הבנין ומחזיקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול והעליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו:
ארזים בקורות של תקרה תחתונה קמיירי וארזים מתקיימין מן השקמין ומשאן כבד:
לְמַעֵט בַּחַלּוֹנוֹת – שׁוֹמְעִין לוֹ; לְהַרְבּוֹת בַּחַלּוֹנוֹת – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; לְהַגְבִּיהַּ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; לְמַעֵט – שׁוֹמְעִין לוֹ.
רצה למעט בחלונות — שומעין לו שהרי על ידי כך מתחזקים הכתלים, להרבות בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו שמא על ידי כך לא יהא הבנין יציב כמקודם. למעט בגובה — שומעין לו.
רש"י
להרבות בחלונות ממעט חוזק הבנין והעליון מעכב עליו:
להגביה חלל הבית אין שומעין לו שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה:
עֶלְיוֹן שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת בְּגָזִית – שׁוֹמְעִין לוֹ; בִּגְוִיל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ;
ולהיפך, עליון שבא לשנות מן הבנין הקודם אם רצה לשנות מגויל ורוצה לבנות בגזית שהיא דקה יותר — שומעין לו, שהרי הוא מפחית מן העומס על הדירה התחתונה. רצה לשנות מגזית לגויל — אין שומעין לו, שהרי בכך הוא מכביד על הבית.
רש"י
עליון שבא לשנות וכו׳ טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט כובד המשא והיכא דמוסיף על כובדו תחתון מעכב עליו שהתחתון אינו חושש אם תפול החומה שמן התקרה ולמעלה:
בא לשנות תחתון משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו מארזים לשקמים אין שומעין לו מפני שהן נוחין להשבר:
בִּכְפִיסִין – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; בִּלְבֵנִים – שׁוֹמְעִין לוֹ; בַּאֲרָזִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; בְּשִׁקְמָה – שׁוֹמְעִין לוֹ. לְרַבּוֹת בַּחַלּוֹנוֹת – שׁוֹמְעִין לוֹ; לְמַעֵט בַּחַלּוֹנוֹת – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; לְהַגְבִּיהַּ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; לְמַעֵט – שׁוֹמְעִין לוֹ.
רצה לשנות מלבנים לכפיסים — אין שומעין לו, ואם רצה לשנות ללבנים — שומעין לו. רצה לקרות את ביתו בארזים שהם כבדים יותר — אין שומעין לו, רצה לקרות בשקמה במקום ארז — שומעין לו. רצה לרבות בחלונות שממעיט בכך ממשקל הבית — שומעין לו. למעט בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו לפי שמכביד את הבנין, למעט — שומעין לו.
אֵין לוֹ לְזֶה וְלֹא לְזֶה, מַאי? תַּנְיָא: אֵין לוֹ לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה – אֵין לוֹ לְבַעַל עֲלִיָּיה בַּקַּרְקַע כְּלוּם.
שואלים: אם שני בעלי הבית אינם בעלי הקרקע, והם עניים ואין לו לזה כסף לבנות, ולא לזה ואינם יכולים לבנות, ובעל הקרקע מוכן לפצותם שיעקרו לגמרי מן המקום, מאי [מה הדין ]? תניא [שנויה ברייתא]: אין לו לא לזה ולא לזה — אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום וכל זכויות הבנין הן לבעל הקומה התחתונה.
רש"י
אין לו לא לזה ולא לזה לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע:
תוספות
לא לזה ולא לזה מאי אין נראה לר״י פירוש הקונט׳ שפי׳ שבעה״ב רוצה למכור את הקרקע דבהא לא קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול למוכרו שהרי משועבד לזה לבנות עלייה שם כשירצה ואי רוצה למכור הקרקע לעשות הבית ואין מוכר אלא כח שיש לו בתוכה הא נמי פשיטא שבענין זה יכול למוכרה דלמה לא ימכור כח שיש לו בה אלא נראה לר״י דמיירי שרוצה בעה״ב לזורעה ובעל עלייה אמר גם אני אזרע שגם לי הקרקע משועבד לעלייה או דלמא מצי א״ל היאך אין לך כלום בקרקע אלא לענין העלייה בלבד:
תַּנְיָא – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים, וְהָעֶלְיוֹן שְׁלִישׁ. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָעֶלְיוֹן נוֹטֵל רְבִיעַ. אָמַר רַבָּה: נְקוֹט דְּרַבִּי נָתָן בִּידָךְ, דְּדַיָּינָא הוּא וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא. קָא סָבַר: כַּמָּה מַפְסִיד עֲלִיָּיה בַּבַּיִת? תִּילְתָּא; הִלְכָּךְ אִית לֵיהּ תִּילְתָּא.
תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ר׳ נתן אומר: תחתון נוטל שני חלקים מן הקרקע והעליון שליש. ואחרים אומרים: תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון נוטל רביע. אמר רבה: נקוט [החזק] בשיטת ר׳ נתן בידך, דדיינא [שדיין] הוא ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], וטעמו — קא סבר [סבור הוא]: כמה מפסיד, כלומר, כמה הפסד יש כתוצאה מהיות העלייה על גבי הבית בחוזקו ובשימושו — תילתא [שליש] ולכן אית ליה תילתא [יש לו שליש], שראוי לו לקבל שליש מן הסכום הכולל שמקבלים עבור הבית.
רש"י
מאי אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא:
דדיינא הוא אב בית דין היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:):
כמה מפסיד שליש ימי קיומה היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה:
מתני׳ וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע, וְגִינָּה אַחַת עַל גַּבָּיו וְנִפְחַת – הֲרֵי בַעַל הַגִּינָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּיפִּין.
וכן בית הבד שהוא בנוי במערה בסלע וגינה אחת של אחר נטועה על גביו, ונפחת בית הבד והגינה שקעה למטה — הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה אותו אדם לבית בדו כיפין (בנין על קשתות), ויחזק את כיפת בית הבד, ויוכל בעל הגינה לזרוע למעלה.
רש"י
מתני׳ בית הבד בית לעצור זיתים וגינה אחת על גבו שחקק אדם בסלע תחתיה כגון כיפה והיה גינתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של העליון:
כיפין ארקוולט״ו העליון יתן עליו עפר ויזרע:
תוספות
וכן בית הבד כו׳ פי׳ בקונטרס דאיירי באחין שחלקו כמו פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן ולא בשוכר ומשכיר וקצת קשה דמשמע דמדפליגי הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה אמאי אצטריך לאוקמי ההיא דלעיל בנפחת העלייה בשוכר ומשכיר לוקמה באחין שחלקו ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם:
הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל וְנָפְלוּ, בְּתוֹךְ הַזְּמַן – פָּטוּר; לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב.
ודין אחר הקשור במפולת: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו שם — פטור בעליהם מלשלם, שהרי אונס הוא. ראו בית הדין שהכותל רעוע והאילן נוטה, ונתנו לו זמן לקוץ את האילן, או לסתור את הכותל ונפלו, אם נפלו בתוך הזמן שנתנו לו — פטור, לאחר הזמן — חייב, שהרי לשם כך הזהירוהו.
רש"י
פטור מלשלם דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא:
נתנו לו זמן שראוהו בית דין שהיה נוטה ואמרו לו סתור:
ונפל לתוך גינתו של חבירו:
מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִינַּת חֲבֵירוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ: פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ:
מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, ואמר לו בעל הגינה: פנה את אבניך, ואמר לו בעל הכותל־האבנים: