Bava Metzia

בבא מציעא

It is prohibited to eat or derive benefit from fruit that grows during the first three years after a tree has been planted (see Leviticus 19:23). This prohibition applies only to the fruit but not to the other parts of the tree. In addition, the prohibition does not apply to trees planted as a fence for property or as a wind buffer, and not for their fruit.

Orla

עָרְלָה

 בלוקח אילן אחד בתוך של חבירו דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דדברי הכל לא קנה קרקע ואילן קטן היוצא (מן הגזע או) מן השרשין לית דינא ולית דיינא דקרקע גמורה היא ומן הגזע נמי רבי מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו והתם מפרש מאי גזע ומאי שרשין גזע כל שרואה פני חמה שרשין שאין רואין פני חמה ואע"ג דשבח נוף העליון לבעל האילן כדקתני התם הגדילו לא ישפה התם הוא דאדעתא דהכי נחת שכל זמן שיהא ראויין לעשות פרי יהא בקרקע וישא ענף ופירי אבל אילן אחר העולה מן הגזע אילנא אחרינא הוא:

אילן היוצא מן הגזע וכו' 

 גרסי' לר"מ דאילן הוא לעצמו דגזע הסמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע הוא ואף על גב דלא מארעא ממש יניק שדי נופו בתר עיקרו:

חייב בערלה 

And we also learned a case like this in a baraita ( Tosefta , Orla 1:4), with regard to the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [ orla ]: <note data-assoc="b"/>In the case of a tree that sprouts from the trunk and from the roots of an old tree, its owner is obligated in orla , <note data-assoc="h"/>since it is considered like a new tree, and the orla years must be counted anew. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If it sprouts from the trunk, the owner is exempt, since it is considered like a branch of the old tree, but if it grows from the roots, the owner is obligated.

ותנן נמי גבי [ושנינו גם כן משנה אצל] דיני ערלה כי האי גוונא [כגון זו]: אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין של אילן ישן — חייב בערלה כי דינו כאילן חדש, וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם יצא מן הגזע — פטור שהוא נחשב כענף היוצא מן האילן הישן, ואם יצא מן השרשין — חייב.

וּתְנַן נַמִי גַּבֵּי עָרְלָה כִּי הַאי גַּוְונָא: אִילָן הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין – חַיָּיב בְּעָרְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִן הַגֶּזַע – פָּטוּר, מִן הַשָּׁרָשִׁין – חַיָּיב.

כבר דנו בענין זה, שלכאורה אינו ברור כלל שדין איסור חמור מדין ממון (ראה בנפש חיה). אלא שכאן נראה שבענין דין ערלה הכל תלוי בהגדרת טבע המציאות, אבל בשתי גנות יתכן שמטעם הפקר או מטעם יחסי שכנים תהא הלכה אחרת.

דממונא... דאיסורא

עיונים

The Gemara comments: And both cases are necessary to be stated although they are both based on the same principle. As had it taught us only the first halakha , that of ownership, one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Yehuda said his ruling, due to the fact that it pertains to monetary matters, but with regard to orla , which is a matter of a prohibition, one could say that he concedes to Rabbi Meir. And if it was stated only with regard to this case of orla , one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Meir said his stringent ruling, but with regard to that case, one could say that he concedes to Rabbi Yehuda. It is therefore necessary to state both disputes.

ומעירים: וצריכי [ונצרכו] הדברים להיאמר בכל המחלוקות הללו, אף שלכאורה מדובר באותו עיקרון ממש. דאי אשמועינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק בראשונה] במשנתנו, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יהודה שכך הדין משום דממונא [שהוא ענין של ממון] לפשר בין החולקים באופן כזה, אבל גבי [אצל] דיני ערלה דאיסורא [שהוא ענין של איסור] אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] ל ר' מאיר. ואי איתמר בהא [ואילו נאמר בזו] בדיני ערלה הייתי אומר: בהא קאמר [בזו בלבד אמר] ר' מאיר להחמיר, אבל בההיא, בענין ממונות — אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] ל ר' יהודה, על כן צריכי [נצרכו] כולם להיאמר.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא. אֲבָל גַּבֵּי עָרְלָה דְּאִיסּוּרָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהַהִיא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. צְרִיכִי.

Although the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that any growth within reach of the owner of the upper garden belongs to him, this applies only if he can take it with ease, but not if he has to exert himself to reach it, as stated by Rabbi Yannai (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Shekhenim 4:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 166:1).

Provided that he does not force himself

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָנֵס

In accordance with Rashi’s explanation of the opinion of Rabbi Shimon, it can be explained that since the owner of the upper garden may not descend into the lower one to collect the plants without permission, if he takes something he can barely reach, the owner of the lower garden will suspect him of entering his property (Torat Ḥayyim).

לדעת רש"י יש להסביר שכיון שאין לעליון לרדת לגינת התחתון לקחת הפירות הרי אם לוקח ממקום שמגיע אליו רק בקושי יבוא התחתון לחשוד שמא ירד לגינתו ומשם לקח (תו"ח).

ובלבד שלא יאנס

אף שפסקו כר' שמעון שמה שעליון יכול לפשוט ידו לקחת שלו הוא, מכל מקום לא אמרו אלא בכדי שנוטל בקלות ולא כשאונס עצמו יותר מדי. כר' ינאי. (רמב"ם ספר קנין הלכות שכנים פ"ד ה"ט. שו"ע חו"מ קסז, א).

אורח ההלכה

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon <note data-assoc="n"/>said: Any vegetables that the owner of the upper garden can stretch out his hand and take, those vegetables are his, and the rest belong to the owner of the lower garden. In the school of Rabbi Yannai they say: And this is only so provided that he does not force himself, <note data-assoc="hn"/>

שנינו במשנה, אמר ר' שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט ידיו וליטול — הריהו שלו, והשאר של התחתון. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: ובלבד שלא יאנס, שלא יתאמץ יותר מדי, אלא כפי שהוא יכול לפשוט את ידו כרגיל.

״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט״ [וכו׳]. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָנֵס.

If the owner of the upper garden can reach the leaves of a plant but not its roots, or vice versa, he may not take it, but if he did the court does not remove it from him. The reason is that this dilemma is left unresolved by the Gemara. The Tur states that they should divide these plants between them ab initio (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Shekhenim 4:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 166:1, and in the Sma there).

If he can reach its leaves but he cannot reach its roots or if he can reach its roots but he cannot reach its leaves

מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ

ויש להסביר שאין הדברים פשוטים לשיטת ר' שמעון, שכן את דברי ר' שמעון אפשר להסביר לאו דווקא בירק אחד, אלא כגון שצמחו כמה וכמה ירקות, ומהם התחתונים לתחתון ועליונים לעליון, ובירק אחד לא אמר דבר (רי"ד).

מגיע לעיקרו כו'

היה העליון מגיע לנופו ולא לעיקרו, או להיפך — לא יטול העליון, ואם נטל — אין מוציאים מידו. שהדבר נשאר בספק כגמרא. ובטור כתב שלכתחילה חולקים (וראה בסמ"ע). (רמב"ם ספר קנין הלכות שכנים פ"ד ה"ט. שו"ע חו"מ קסז, א).

מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו, מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו

מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו 

Rav Anan, and some say it was Rabbi Yirmeya, raised a dilemma: If the owner of the upper garden can reach its leaves, but he cannot reach its roots, or if he can reach its roots but he cannot reach its leaves, <note data-assoc="h"/>what is the halakha ? Is the plant considered to be within his reach or not? No answer was found for this question, and the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

בעי [שאל] רב ענן, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' ירמיה ששאל: אם מגיע העליון לנופו ואין הוא מגיע לעיקרו או שהוא מגיע לעיקרו ואין הוא מגיע לנופו מאי [מה הדין] במקרה זה, האם הוא נחשב כמגיע או כאינו מגיע? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַב עָנָן וְאִיתֵימָא רַבִּי יִרְמְיָה: מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ, מַגִּיעַ לְעִיקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ, מַאי? תֵּיקוּ.

King Shapur, or Shavor Malka, was the name of several Persian kings, among whom there were some who had great interest in Jewish law and tradition. Rashi and most commentaries maintain that this story relates to one of these kings. The Ye’arot Devash explains that although it is generally forbidden to teach Torah to gentiles, here it was permitted to teach them these halakhot since they pertain to monetary law, and descendants of Noah are also obligated to observe monetary laws. Other commentaries suggest that in this context King Shapur is used as a nickname for one of the Sages, perhaps Shmuel or Rabba, both of whom are referred to by this name elsewhere in the Talmud.

They stated before King Shapur

אֲמַרוּהּ קַמֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא

The Arukh associates apiryon with periya ureviya, to be fruitful and multiply, similar to “Joseph is a fruitful vine [ben porat]” (Genesis 49:22), a blessing that there should be many more Sages like Rabbi Shimon.

Let us offer praise [apiryon] to Rabbi Shimon

אַפִּרְיוֹן נִמְטְיֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן

Praise [apiryon]

אַפִּרְיוֹן

בתלמוד הירושלמי הנוסח הוא: "אמר אפרים בשם ריש לקיש: חולקים". וראה במאירי שסבור שבמקרה של ספק אכן לכתחילה חולקים (ראה בטור ובב"י).

אמר אפרים ספרא

רש"י ורוב המפרשים מצדדים לומר שמדובר בשבור מלכא מלך פרס. ולשיטה שניה שמדובר באחד החכמים שכינוהו כך, יש להוסיף שגם רבה קרוי שבור מלכא (ב"ב קטו, ב), ומצד סדד הזמנים מסתבר יותר שבו מדובר. וכתב בספר "מערכי לבי" שהקושי של רש"י, לשם מה הוצרך החכם לומר דברים אלה, מתיישב לפי גרסת הערוך, או לפירוש שר' שמעון אינו ר' שמעון התנא אלא ר' שמעון בן לקיש (וכן כתב הראב"ד). וכבר דנו לפי הפירוש שהיה מלך פרס, שהרי אין מוסרים דברי תורה לגויים, אלא שכאן מדובר בענין השייך לדיני ממונות, וכיון שאף בני נוח חייבים בהם — מותר ללמדם ולעסוק עמם בדברי תורה אלה (יערות דבש).

אמרוה קמיה דשבור מלכא

ובערוך פירש גם "אפריון" — מלשון פריה ורביה, כעין "בן פורת יוסף", שהוא כברכה שחכמים כמותו ירבו בישראל. ועל דרך הדרש פירשו שכל כולו הוא כשתי גינות אלה, ש"השמים שמים לה' והארץ לבני אדם" (תהלים קטו, טז), ולפי דברי ר' שמעון כל שהעליון (הקדוש ברוך הוא) יכול להושיט ידו — הכל שייך לו, גם בחלל העולם כולו (רמת שמואל).

אפריון נמטיה

 לי נראה שבור מלכא ממש ומלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר"ש דמתני' קמיה וקלסה ואמר אפריון נמטייה לר"ש יקבל חן מאתנו על דבר זה ואית דאמרי שבור מלכא שמואל דבכמה דוכתי קרי ליה הכי ואין מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר"ש דמתני' אטו שמואל לא הוה ידע לה למתני' ואי להא דאפרים ספרא אטו אי לא אמר ריש לקיש הלכה כר"ש שמואל מי לא קים בדיני למיקלסיה לר"ש עד דשמע משמיה דריש לקיש דהלכתא כוותיה:

קמיה דשבור מלכא 

אפריון 

Although this chapter discussed somewhat limited topics, in order to clarify the questions concerning the relationship of two residents of a house that collapsed, it was necessary to examine some fundamental points that have wider ramifications. This chapter discussed the halakha that if one of the residents of a house that collapsed recognizes his stones, he may take them. In the case of a house and an upper story that was rented out, and the floor of the upper story broke, the renter can force the owner to make the necessary repairs, and in the meantime, the renter may live in the owner’s house. If a house owned by two people collapsed entirely, they both must rebuild it as it previously stood, and any change that may negatively affect the sturdiness of the building may be implemented only with mutual consent. If the resident of the lower story refuses to rebuild, the owner of the upper story may rebuild the lower story and reside in it until the other pays his expenses, at which time he rebuilds the upper story. In this chapter it was determined that if someone is performing an action in his own domain that can potentially be harmful to someone else or someone else’s property, the one who may be damaged is responsible to distance himself from the damage, and one cannot compel another to refrain from actions that can cause harm indirectly. If the damage is a direct result, or if it includes an act on the part of the perpetrator that directly causes damage to the injured party, the one who causes the damage is obligated to distance himself. The question of whether one may make use of the public domain was also discussed. It was concluded that anyone may place his items in the public domain temporarily in order to ship them elsewhere, but may not keep them there for an extended period of time. Likewise, one may not use the public domain to do work there. Also, the right to leave things temporarily in the public domain does not exempt the owner, or the one responsible for the shipping of the goods, from paying for damage that may occur from the items placed there. Another issue discussed in this chapter was the manner in which one pays wages to his laborers. It was concluded that only in specific scenarios is it permitted to pay the laborer with the materials that he cleared; generally speaking, payment must be made with money, unless specifically stipulated otherwise. The discussion of vegetables growing out of a wall of soil between two adjacent gardens that are not on the same level digressed to the broader questions of whether a plant is defined by its leaves or its roots, and whether the ownership of a tree is decided by its physical location or by its source of nourishment. The Tur writes that in a situation where the halakha is unclear the vegetables should be divided equally, as this prevents disagreement and increases peace in the world.

Efrayim the scribe, a student of Reish Lakish, says in the name of Reish Lakish: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. They stated this case before the Persian King Shapur, <note data-assoc="n"/>who expressed an interest in this legal issue, and he said to them: Let us offer praise [ apiryon ] <note data-assoc="l"/>to Rabbi Shimon. <note data-assoc="n"/>He too felt that this was the best resolution.

אמר אפרים ספרא [הסופר] תלמידו של ריש לקיש משום (בשם) ריש לקיש: הלכה כ ר' שמעון. אמרוה, את המחלוקת הזו קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך הפרסי] שסיפרו לו על בעיה משפטית זו — שכיון שהוא בנושא כללי התענין בה גם המלך הפרסי, ואמר להו [להם]: אפריון נמטייה [שבח מגיע לו] ל ר' שמעון. כלומר, גם הוא סבר שזאת היא השיטה הנכונה והיפה ביותר.

אָמַר אֶפְרַיִם סָפְרָא תַּלְמִידוֹ שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רֵישׁ לָקִישׁ: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַרוּהּ קַמֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא. אֲמַר לְהוּ: אַפִּרְיוֹן נִמְטְיֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. הדרן עלך הבית והעלייה וסליקא לה מסכת בבא מציעא

 נראה לפרש כפי' הקונטרס דשבור מלכא היה בקי בהלכות כדאמרינן בסוף מסכת ע"ז (דף עו:) שנעץ הסכין עשר פעמים בקרקע קשה כשחתך האתרוג בסכין לרב יהודה:

שבור מלכא 

Efrayim the scribe, a student of Reish Lakish, says in the name of Reish Lakish: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. They stated this case before the Persian King Shapur, who expressed an interest in this legal issue, and he said to them: Let us offer praise [ apiryon ] to