הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם, כָּאן – בִּשְׁבָח שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לִכְתֵפַיִם.

המגיע לכתפים, כלומר, שבח שכבר הגיע לשלב כזה שאפשר עוד מעט למסור אותו לסבלים שיקחוהו, ושבח כזה דינו כפירות, ואינו נמסר לבעל חוב. וכאן מדובר בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאז הריהו כגוף הקרקע וניתן לבעל חוב.

וְהָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בִּשְׁבָח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם!

ומקשים: והא [והרי] מעשים אירעו בכל יום, וקא מגבי [והיה מגבה] שמואל לבעלי החוב אפילו בשבח המגיע לכתפים!

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא, הָא – דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלֵּיק לֵיהּ.

ומסבירים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] — דמסיק ביה [שהוא תובע ממנו], שהוא היה חייב לו כשיעור ארעא ושבחא [הקרקע והשבח], ובכגון זה היה מגבה שמואל גם את השבח. הא [וזה] — דלא מסיק ביה [שאינו תובע ממנו], שאינו חייב לו אלא כשיעור ארעא [הקרקע] בלבד דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה [שנותן לו את שבחו ומסלק אותו], שאז נותן בעל החוב ללוקח את כל דמי השבח, כדי שלא יהיו לו טענות בעלות על השדה.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ – לָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: כִּי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ – מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, נֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה לִי זוּזֵי – הֲוָה מְסַלְּקִינָךְ מִכּוּלָּהּ אַרְעָא, הָשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי – הַב לִי גַּרְבָּא דְּאַרְעָא בְּאַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי!

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] אי אית ליה זוזי [אם יש לו זוזים, כסף] ללוקח לא מצי מסליק ליה [אינו יכול לסלק אותו], את בעל החוב, ובעל החוב יכול לדרוש ולקבל את השדה עצמו, אם כן שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אית ליה זוזי [כאשר יש לו זוזים, כסף] ללוקח מצי מסליק ליה [יכול הוא לסלק אותו], את בעל החוב שיקבל את הכסף המגיע לו, ואחר כך גובה הלוקח את הסכום הזה מן המוכר, נימא ליה [שיאמר לו] הלוקח לבעל החוב הטורף ממנו: אילו הוה [היה] לי זוזי [זוזים, כסף] הוה מסלקינך מכולה ארעא [הייתי מסלק אותך מכל הקרקע], השתא דלית [עכשיו שאין] לי זוזי [זוזים, כסף] ואיני יכול לסלקך מן השדה לגמרי, הב [תן] לי גרבא דארעא בארעא [חלק מן הקרקע בקרקע] שיעור שבחאי [השבח שהשבחתי], שהרי אתה חייב לי כסף!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקִי, דַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעשאו המוכר (הלווה) לאותו שדה אפותיקי, כלומר, שהשדה הזה היה ממושכן באופן מיוחד להלוואה זו. דאמר ליה [שאמר לו]: לא יהא לך פרעון לחובך אלא מ קרקע זו. וכיוון שכך, אין הלוקח יכול לסלק את בעל החוב מן השדה הזה, ולכן אינו יכול לטעון לזכות אף בחלק מן השדה.

הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ. אָמַר רַב: מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, שְׁבָח – אֵין לוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מָעוֹת אֵין לוֹ.

הכיר בה הקונה בשדה שאינה שלו, של המוכר, שידע שהשדה גזול בידו ו בכל זאת לקחה, אמר רב: מעות שנתן — יש לו, הריהו מקבלם בחזרה, ואולם שבח שהשביח — אין לו, שהרי ידע שקונה שדה שאינו שייך למוכר. ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו, שמראש ידע שקונה דבר שאיננו שייך למוכר.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר: לָא מְקַבֵּל.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חולקים]? ומשיבים: רב סבר [סבור]: אדם יודע ש את הקרקע אין לו, וגמר איפוא בלבו ונתן את הכסף לשום [לשם] פקדון. ושואלים: אם כך ונימא ליה [ושיאמר לו במפורש] שהוא נותן לו לשום [לשם] פקדון! ומשיבים: סבר הנותן כי לא מקבל, שלא ירצה לקבל פקדון זה, ולכן עשה בצורה כזו שישמור את הכסף בינתיים.

וּשְׁמוּאֵל סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא.

ושמואל סבר [סבור]: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר בלבו ונתן למוכר לשום [לשם] מתנה. ושואלים אף לשמואל: ונימא ליה [ושיאמר לו] שנותן לו את הכסף לשום [לשם] מתנה! ומשיבים: כסיפא ליה מילתא [מבייש אותו, הדבר] לקבל כסף במתנה, ולכן הלה מערים ונותן בצורה זו.

וְהָא פְּלִיגִי בֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר: לָא מְקַבְּלָה מִינֵּיהּ.

ושואלים: והא פליגי ביה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בעקרון זה פעם אחת], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: אדם המקדש את אחותו, רב אמר: המעות חוזרין, שכסף הקידושין שנתן שייך עדיין לאח, והוא יכול לתבוע אותו. ושמואל אמר: המעות מתנה. והסבר המחלוקת, רב אמר: מעות חוזרין, וטעמו: כל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, ו לפיכך גמר בלבו ונתן לאחותו את הכסף לשום [לשם] פקדון. ושאלנו שם: ונימא לה [ושיאמר לה] במפורש שנותן לה כסף זה לשום [לשם] פקדון! ומשיבים: סבר שלא מקבלה מיניה [תקבל ממנו].

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לָהּ מִילְּתָא.

ושמואל אמר: המעות מתנה הן, ומדוע? — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בלבו ונתן לשום [לשם] מתנה. ושואלים: ונימא [ושיאמר] לה במפורש שנותן לה לשום [לשם] מתנה! ומשיבים: כסיפא לה מילתא [מבייש אותה, בעיניה הדבר]

צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, דְּלָא עָבְדִי אֱינָשֵׁי דְּיָהֲבִי מַתָּנוֹת לְנוּכְרָאָה. אֲבָל גַּבֵּי אֲחוֹתוֹ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל.

לקבל מתנה, ולכן עושה בצורה זו. ומסבירים: צריכא [צריך] לפרש את מחלוקתם בשני המקרים, מפני שאינם נלמדים זה מזה. דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר בזה] הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזה אמר] רב שהכסף חוזר, משום דלא עבדי אינשי דיהבי [שאין עשויים אנשים לתת] מתנות לנוכראה [לאיש זר], וודאי התכוון לשם פקדון. אבל גבי [אצל] אחותו אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל שהתכוון לתת לה מתנה, על כן היה צריך לגלות את דעתו בשני המקרים.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ – בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

ולהיפך אי איתמר בהך [אילו היה נאמר בההיא], בקדושין בלבד, הייתי אומר כי רק בהך [בההיא] אמר שמואל שהמעות מתנה אבל בהא [בזה], בקונה שהוא אדם זר אימא [אמור] שאולי מודה הוא לרב שהמעות פקדון, על כן צריכא [נצרכה] לפרש את המחלוקת בשני המקרים.

בֵּין לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן, בֵּין לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה, הַאי לְאַרְעָא בְּמַאי קָא נָחֵית, וּפֵירוֹת הֵיכִי אָכֵיל?

ושואלים: בין לרב שאמר שהמעות פקדון, בין לשמואל שאמר שהמעות מתנה, האי [זה] שידע שהשדה איננו של המוכר כאשר ירד לארעא [לשדה] לטפל בו במאי קא נחית [במה ירד], כלומר, באיזו זכות עשה זאת, ו הפירות שאכל היכי אכיל [איך אכל]?

סָבַר: אֲנָא אֵיחוֹת לְאַרְעָא, וְאִיעֲבִיד וְאֵיכוּל בְּגַוֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דַּהֲוָה קָא עֲבֵיד אִיהוּ. לְכִי אָתֵי מָרֵיהּ דְּאַרְעָא, זוּזָאי נֶהֱווּ, לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן – פִּקָּדוֹן, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה – מַתָּנָה.

ומסבירים: סבר הלוקח: אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו [אני ארד לקרקע ואעבוד בה ואוכל בתוכה את פירותיה כמו שהיה עושה הוא, המוכר] ולכי אתי מריה דארעא זוזאי נהוו [כאשר יבוא בעל הקרקע, הכספים שלי יהיו] אם לדעת רב שאמר שהמעות פקדון — יהיו המעות פקדון, אם ל דעת שמואל שאמר שהמעות מתנה — יהיו המעות מתנה.

אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא, יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ שְׁבָח, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּירַשׁ לוֹ אֶת הַשְּׁבַח. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּלְקָחָהּ, מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, שְׁבָח – אֵין לוֹ.

בסוגיות אלה נתפרשו כמה מחלוקות, ולמעשה אמר, סיכם, רבא: הלכתא [הלכה היא]: יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח. ואולם אם הקונה הכיר בה, בשדה, שאינה שלו, של המוכר ולקחה, המעות שנתן — יש לו, שבח — אין לו.

אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, בֵּין בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה בֵּין בְּשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר.

ועוד: העדר אחריות מפורשת בשטר ההלוואה, טעות סופר הוא, וכאילו היתה כתובה שם, אלא אם כן פורש בשטר להיפך, בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.

בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: חָזַר וּלְקָחָהּ מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מַה מָּכַר לוֹ רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – כָּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ.

בעא מיניה [שאל אותו] שמואל את רב: אם לאחר שמכר את השדה שגזל חזר ולקחה (קנאה) מבעלים ראשונים, מהו הדין בכגון זה? האם יכול עכשיו הגזלן לבוא בכוח השטר שבידו וליטול את השדה ממי שקנה אותה ממנו? אמר ליה [לו] רב: לא, כי מה מכר לו ראשון לשני הגזלן לקונה או בכל ממכר — כל זכות שתבא לידו, וכיון שזכות זו על השדה בתוך זכויותיו היא, הרי היא ממילא חלק מן המכר הראשון.

מַאי טַעְמָא? מָר זוּטְרָא אֲמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרִיֵּיהּ גַּזְלָנָא, רַב אַשִׁי אֲמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּ בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

ושואלים: אם כן שאין הגזלן מקבל דבר, מאי טעמא [מה טעם] קנה את השדה? מר זוטרא אמר: ניחא ליה [נוח לו] שלא נקרייה גזלנא [יקראנו הלוקח גזלן]. רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה [נוח לו שיעמוד במיהמנותו] ולא יצא שם עליו שמוכר דברים שאינם שלו.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית לוֹקֵחַ. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא לִקְרִיֵּיהּ גַּזְלָנָא

ושואלים מאי בינייהו [מה הבדל המעשי ביניהם]? ומסבירים: איכא בינייהו דמית [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שמת] הלוקח; מאן דאמר [מי שאומר] כי ניחא ליה [נוח לו] שלא לקרייה גזלנא [יקראנו הלוקח גזלן] אחר שנטל ממנו את השדה אחר שלקחה ממנו כדין —