מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו.

משום כדי חייו ופרנסתו המיידית. שלא יימצא חסר לחם ממש באותו היום.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה קְנוּיָה לְךָ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה.

ובאותו נושא של הקניית זכות שתבוא בעתיד אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו שדה שאני לוקח, כלומר, שאני עומד לקנות, לכשאקחנה, כאשר אקנה את השדה, הרי השדה תהא קנויה לך כבר מעכשיו — הרי זה קנה בכח הבטחה זו.

אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא דְּרַב בְּשָׂדֶה סְתָם, אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא, מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לָהּ נִיהֲלֵיהּ?

אמר רבא: מסתברא מלתא [מסתברים דבריו] של רב שיפה כוחה של מתנה כזו כאשר אמר לו ״שדה״ סתם ולא פירש דבריו לגבי שדה מסויים. אבל אם אמר ״שדה זו״ — לא. ומדוע? שכן מי יימר דמזבין לה ניהליה [מי יאמר שימכור לו אותו], וכיוון שאין בטחון שימכור לו בעל השדה, לכן אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

וְהָאֱלֹהִים! אֲמַר רַב אֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה זוֹ. מִכְּדִי, רַב כְּמַאן אֲמַרָהּ לִשְׁמַעֲתֵיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם,

ומעירים בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב אפילו ב שאמר לו ״שדה זו״. מכדי [הרי] רב כמאן [כשיטת מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו זו] — כ שיטת ר׳ מאיר, שאמר בכלל: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלֵיךְ לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ לָךְ יְבָמֵיךְ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵיךְ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,

דתניא שכן שנינו בברייתא] בענין זה: האומר לאשה ״התקדשי לי לאחר שאתגייר״, או ״לאחר שתתגיירי״, או ״לאחר שאשתחרר מעבדותי ", או ״לאחר שתשתחררי את ", או ״לאחר שימות בעליך״, או ״לאחר שיחלוץ לך יבמיך״, או ״לאחר שתמות אחותיך שהיא נשואה לי, ואז אוכל לשאתך לאשה ", בכל המקרים הללו, כיוון שאין הקידושין יכולים לחול עכשיו — אינה מקודשת גם לאחר שהתקיימו הדברים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.

ר׳ מאיר אומר: מקודשת, שלדעתו אפשר להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם, וכאשר יבוא — תתממש ההבטחה ויתקיים הקנין.

וְהָא אִשָּׁה כְּשָׂדֶה זוֹ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר מְקוּדֶּשֶׁת.

והא [והרי] אשה כ״שדה זו״ דמיא [דומה] שהרי מדובר באשה מסויימת, ו בכל זאת אמר ר׳ מאיר שהיא מקודשת, הרי שלדעת ר׳ מאיר, שרב פסק כמותו, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו הוא דבר מסויים.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים, דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שִׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ, וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דִּפְרָעֵיהּ – מִקְרַע הֲוָה קָרַע לֵיהּ.

אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק — יחזירו לבעלים. דאי [שאם] חוששים משום שכתב ללות ולא לוה — הא [הרי] שעבד הלווה נפשיה [את עצמו] בשטר זה שהוא שטר הקנאה משעת כתיבתו. ואי [ואם] חוששים משום פרעון, שמא כבר נפרע שטר זה — לא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון, שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו] ודאי מקרע הוה קרע ליה [היה קורע אותו] הלווה, ואם לא נקרע, מן הסתם לא נפרע.

אֲמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וְהָוֵינָא כְּבַר שִׁיתָּא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכַרְנָא דְּהָווּ מַכְרְזֵי וְאָמְרִי: הָנֵי שִׁטְרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְּחִי בְּשׁוּקָא – נְהַדְרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ,

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני [אבי מסופרי הדיינים] של מר שמואל הוה [היה] והוינא כבר שיתא כבר [והייתי אז כבן שש, כבן] שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי [ואני זוכר שהיו מכריזים ואומרים] הני שטרי אקנייתא [הקנאה] דמשתכחי בשוקא [שנמצאים בשוק] נהדרינהו למרייהו [נחזיר אותם לבעליהם], וכדברי שמואל.

אֲמַר רַב עַמְרָם אַף אֲנַן תָּנֵינָא: כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר, אַלְמָא: לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בְּשִׁטְרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ.

אמר רב עמרם: אף אנן תנינא [אנו גם כן שנינו מעין זה]. ששנינו: כל מעשה בית דין — הרי זה יחזיר, אלמא [מכאן] שלא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון. אמר ליה [לו] ר׳ זירא: משם אין הוכחה, כי מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו [שלא] בני פרעון נינהו [הם], שטר ״חלטאתא״ הוא שטר שנותנים בית דין לאדם ששדה מסויים שייך לו על פי מכירת בית דין, ו״אדרכתא״ הוא שטר שנותנים לו לאדם זכות לגבות את חובו מכל נכס של החייב.

אֲמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵּרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וַאֲמַר אַמֵימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם.

אמר לו רבא: ו כי הני לאו [שטרות אלה לא] בני פרעון נינהו [הם]? והא אמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: שומא ששמו את נכסיו של אדם ומכריחים אותו למכור כדי לשלם חובותיו הרי היא הדר [חוזרת] עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה] ויכול החייב לשלם ולא למכור. ואמר אמימר: אנא [אני] מנהרדעא אנא [אני] ו בכל זאת סבירא לי [סבור אני] ששומא הדר [חוזרת] לעולם, ואם כן אף שטרות אלה יתכן שעבר זמנם.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאָמְרִי: אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דִּפְרָעֵיהּ אִבָּעֵי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נַמִי – לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ.

אלא אמר רבא: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] — דאמרי [שאומרים]: איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא, המחזיק והלווה וכיוצא בו, הוא שהפסיד לעצמו], דבעידנא דפרעיה אבעי ליה למקרעיה לשטריה [שבזמן שפרעו היה צריך לקרוע את שטרו], אי נמי למכתב שטרא אחרינא עילויה [או גם כן אם רצה בכך היה צריך לכתוב שטר אחר עליו] שיקנה לו שוב זכות על נכסיו.

דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמִיהֲדַר, וּמִשּׁוּם וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תִּהֲדַר, הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי.

והטעם שצריך לכתוב — דמדינא ארעא [שמן הדין את הקרקע] לא בעיא למיהדר [היה צריך להחזיר], ו אולם משום ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳" (דברים ו, יח) הוא דאמור רבנן תהדר [שאמרו חכמים שתחזור]. הלכך הרי הוא כמי שמרישא [מתחילה] הוא דקא זבין [שקונה דבר], איבעי ליה למכתב [היה צריך לכתוב לו] שטר זביני [מכירה] עבור הקרקע שקבל בחזרה.

גַבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דִּפְרָעֵיהּ אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוּר, אִשְׁתַּמּוּטֵי קָא מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: לְמָחָר יָהַבְנָא לָךְ, דְּהָשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי. אִי נַמִי – אַפְשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ.

ושואלים: גבי [אצל] שטר חוב מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו], אבעי ליה למקרעיה לשטריה [היה צריך לקרוע את שטרו]. ודוחים: אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה [אמור שהמלוה משטמט באותו זמן ממנו], דאמר ליה [ואומר הוא לו]: למחר יהבנא [אתן] לך את השטר דהשתא ליתיה גבאי [שעכשיו איננו אצלי], אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה [או גם כן בגלל פרוטות, של שכר כתיבת השטר הוא עוצר, מעכב אותו] את השטר בידו עד שיקבל מן הלווה את שכר הסופר, ואם כן יתכן שימצא שטר פרוע, ולא באשמתו של הלווה.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים.

אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק — לא יחזירו לבעלים.

לָא מִיבָּעֲיָא הֵיכָא דְּלָא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ – דִּמְקוּיָּם, לֹא יַחֲזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.

ומסבירים: לא מיבעיא היכא [נצרכה במקום] שלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר [שאפשר לומר] כי כתב ללות ולא לוה ואינו שייך כלל למלוה. אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו [ומה הוא] פירושו של הנפק — שהשטר מקוים בבית דין — גם בכגון זה לא יחזיר. ומדוע? — דחיישינן [שאנו חוששים] לפרעון.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַבָּהוּ: כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר! אֲמַר לֵיהּ: יִרְמְיָה בְּרִי, לֹא כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחֲזַק כַּפְרָן.

איתיביה [הקשה לו] ר׳ ירמיה לר׳ אבהו על כך: הרי שנינו שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר! אמר ליה [לו]: ירמיה ברי [בני] לא כל מעשה בית דין שוים, ולא אמרו שיחזיר אלא כגון שהוחזק אותו אדם הלווה בשטר כפרן ואינו נאמן לומר ״פרעתי״, ורק במקרה כזה יחזיר לבעל השטר.

אֲמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחֲזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא, תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל? אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא.

אמר רבא: ומשום שהוחזק כפרן חדא [פעם אחת] תו [שוב] לא פרע [אינו פורע] כלל והוא חשוד לגבי כל חוב אחר?! אלא אמר רבא: מתניתין [משנתנו] מדברת בשטר חלטאתא ואדרכתא ו כדברי ר׳ זירא ששטרות אלה אין בהם חשש פרעון.

וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן נֵימָא בֵּיהּ מִלְּתָא. דַּאֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אֲמַר רַב נַחְמָן: אָמְרוּ לוֹ צֵא תֵּן לוֹ

והעיר: ו דין זה של כפרן, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא [ובא לידינו לדון בו, אומר בו דבר]. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו בבית דין לאדם שיצא חייב בדינו, פסק הלכה גמור: ״צא תן לו מה שאתה חייב לו "