חזור
בבא מציעא
דף יח:חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירִי. וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוֹרְתָא בָּעֵי מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.
חיישינן [חוששים אנו] לשני שוירי, כלומר, שמא יש עוד מקום שנקרא שוירי ושם נמצא אדם ששמו כשם בעל גט זה, ולו שייך הגט, ולכן אין להחזיר את הגט. ואמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בה, בבעיה זו, דלאורתא בעי מינך [שבערב ישאל אותך] רב הונא כעין בחינה, שתאמר לו מהיכן נובעת סברה זו שלו. נפק [יצא] מבית המדרש וחזר על לימודו, ואשכח [ומצא] מקור לדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה] כל שטר שההתחייבות שבו נובעת ממעשה בית דין — הרי זה יחזיר לזה שההתחייבות כלפיו.
רש"י
חיישינן לשני שוירי אע״פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין חיישינן שמא שוירי אחרת יש ויש בה יוסף בן שמעון אחר:
ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן:
כל מעשה ב״ד הרי זה יחזיר כל מילתא דאתא לב״ד לקיים דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן הרי זה יחזיר וזה מקוים בב״ד היה ולכך הובא שם:
תוספות
חיישינן לשני שוירי וא״ת א״כ לרב הונא היאך יגרש כל אדם את אשתו לר״מ דאינו מוכיח מתוכו כיון דחיישינן לשני שוירי וי״ל כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכיח מתוכו ומ״מ כשנפל חיישינן:
נפק דק ואשכח כל מעשה ב״ד הרי זה יחזיר פרש״י דההוא גיטא הוה כתיב ביה הנפק ופשיט שפיר ממתני׳ דמעשה ב״ד יחזיר אך מה שפירש כשנפל מן השליח קשה דא״כ מה מועיל ההנפק כיון שלא בא ליד האשה עדיין דאם יש לחוש לנמלך בלא הנפק הכי נמי יש לחוש להנפק ותו דבעל לא מקיים גיטא וי״ל דאי כתיב ביה הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו האשה ואומרת שהוא שלה וקא פשיט דיחזיר ולא חיישינן שמא משקרת ומאשה אחרת נפל אע״ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו כמו במעשה ב״ד דיחזיר ואע״ג דאשתכח בב״ד שהשיירות מצויות ולא חיישינן שמא מאחר נפל כיון דלא הוחזקו ואי מיירי שהשליח שואלו לגרש את האשה י״ל דלא כתיב בו הנפק ומוכיח נמי שפיר כיון דבמעשה ב״ד יחזיר דלא חיישינן לנמלך דכיון שכתוב בו הנפק ודאי נעשה הלואה דלוה לא מקיים שטרא כדאמרינן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף כ:) ולא חיישינן נמי שמא מאחר נפל אע״ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו בההיא גיטא נמי דאשתכח שהשליח שואל הגט ולא שייך למימר נמלך כיון שהגט ביד השליח דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ולא ניחוש כמו כן שמא מאחר נפל אף על גב דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו וא״ת אביי דאמר פ׳ האשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) דחיישינן לתרי יצחק אפי׳ לא הוחזקו תקשי ליה ממתניתין דכל מעשה ב״ד הרי זה יחזיר וי״ל דמוקי לה דאשתכח חוץ לב״ד שאין השיירות מצויות כר׳ זירא אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת אי נמי מוקי מתני׳ דאשתכח בב״ד ואפי׳ הכי לא חיישינן לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת:
וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא דְּכִי מָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחֲזִיר. אַלְמָא: אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא.
ולענייננו והא בי דינא [והרי בית דינו] של רב הונא, דכי [שכמו] מקום שהשיירות מצויות דמי [הוא נחשב], שהרי באים לבית דין זה אנשים רבים ממקומות שונים, וקא פשיט [ופתר] רבה שהמוצא שטר באותו מקום יחזיר אותו, אלמא [מכאן] אי [אם] הוחזקו ויודעים אנו שיש שני יוסף בן שמעון — אין [כן] חוששים ואין מחזירים. אי [אם] לא — לא.
עֲבַד רַבָּה עוּבָדָא בְּהַהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּי כִּיתָּנָא דְּפוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעֲתֵיהּ.
מסופר: עבד [עשה] רבה עובדא בההוא גיטא דאשתכח בי כיתנא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הפשתן] של פומבדיתא כשמעתיה [כהלכתו] והחזירו.
רש"י
כשמעתיה דבעינן תרתי והכא חדא הוא דהואי ואכשריה:
אִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דִּמְזַבְּנֵי כִּיתָּנָא, וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחִין שַׁיָּירָתָא.
לגוף הענין מה בדיוק עשה: איכא דאמרי [יש אומרים] שהיה זה מקום היכא דמזבני כיתנא [היכן שמוכרים פשתן] והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון במקום זה, אף על גב דשכיחין שיירתא [אף על פי שמצויות שם שיירות], שהרי הוא מקום מקח וממכר.
רש"י
היכא דמזבני כיתנא דשיירות מצויות שם לבא ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו:
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא, וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ, דְּלָא שְׁכִיחָא שַׁיָּירוֹת.
ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שהיה זה היכא דתרו כיתנא [היכן ששורים פשתן] ואף על גב [ואף על פי] שהוחזקו, ומה טעמו? דלא שכיחא [שאין מצויות] שיירות במקום זה.
רש"י
ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא במי המשרה שם נמצא הגט ומאי כשמעתיה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות:
רַבִּי זֵירָא רָמִי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי: תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהִי: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה.
כעין זה ר׳ זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני [היה משליך מראה סתירה, בין משנה לברייתא, ומתרץ]; תנן [שנינו במשנה] המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר [מיד] — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא ששנינו בה: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו — יחזיר לאשה. אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
תוספות
אין הבעל מודה לא יחזיר אע״ג דנאמנת לומר גרשתני (גיטין דף סד:) הכא אינה נאמנת דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה:
קָתָנֵי מִיהַת: בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה!
קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שבזמן שהבעל מודה — יחזיר לאשה, ואפילו אם נמצא לזמן מרובה!
תוספות
ואפילו לזמן מרובה תימה כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר פרק יש נוחלין (ב״ב דף קלד:) אפילו נפל מאחר נחזיר לה לראיה בעלמא וי״ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה אבל הכא שאומר שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה:
וּמְשַׁנֵּי: כָּאן – בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, וְכָאן – בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.
ומשני [והיה מתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, וכאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ דְּלָא נִהֲדַר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא נִהֲדַר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.
איכא דאמרי [יש אומרים]: והוא כאשר הוחזקו שני אנשים באותו שם שאז לא נהדר [יחזיר] והיינו [וזהו כהלכתו] של רבה. איכא דאמרי [יש אומרים] שפסק אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו שני אנשים בשם זה לא נהדר [יחזיר], ופליגא [וחלוקה שיטתו] על זו של רבה.
בִּשְׁלָמָא רַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא – מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוּיֵי. אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה?
ומעירים: בשלמא [נניח] רבה לא אמר כר׳ זירא, משום שמתניתין אלימא ליה לאקשויי [ממשנתנו נוח לו להקשות] להוכיח את הדבר מתוך המשנה, ולא מברייתא שאינה מדוייקת כל כך. אלא ר׳ זירא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה, והגיע למסקנה זו מתוך ברייתא ולא ממשנה?
רש"י
בשלמא רבה דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני׳ דנזיקין:
לא אמר כר׳ זירא דרמא מתני׳ אברייתא:
דמתניתין אלימא ליה לאקשויי משום דהיא עיקר ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו:
אָמַר לָךְ: מִי קָא תָּנֵי: הָא אָמַר תְּנוּ – נוֹתְנִין וַאֲפִילּוּ לִזְמָן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא הָא אָמַר תְּנוּ – נוֹתְנִין, וּלְעוֹלָם כִּדְקַיְימָא לָן – לְאַלְתַּר.
ומשיבים: ר׳ זירא אמר [יכול היה לומר] לך מי קא תני [האם שנינו במשנה במפורש]: הא [הרי אם] אמר ״תנו״ — נותנין ואפילו לזמן מרובה? דלמא הא [שמא יש לפרש: הרי אם] אמר ״תנו״ — נותנין, ולעולם כדקיימא לן [כמו שמוחזק בידינו] שנותנים לאלתר לאחר שאבד השטר ולא לאחר זמן, ואם כן אין להוכיח משם.
רש"י
ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר ואם לאו פסול שמא אינו של זה אבל ברייתא ליכא לשנויי הכי דכיון דתנא בהדיא יחזיר לאשה הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה דלא דמיא למתניתין דהתם לא יחזיר תנא ומדוקיא הוה דייק יחזיר היכא דאמר תנו וכיון דלא תנא יחזיר לא הוה ליה לפלוגי:
לְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי זֵירָא בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ל דעת ר׳ זירא במקום שהשיירות מצויות, ואף על גב [ואף על פי] שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא [והוא חולק] על דברי רבה, במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים הם]?
רַבָּה סָבַר: דְּקָתָנֵי כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר דְּאִשְׁתַּכַּח בְּבֵית דִּין עָסְקִינַן, וּבֵית דִּין כְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ – לֹא יַחֲזִיר, לֹא הוּחְזְקוּ – יַחֲזִיר.
ומסבירים: רבה סבר [סבור]: דקתני [מה ששנה] כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וכוונתו דאשתכח [שנמצא השטר] בבית דין עסקינן [עוסקים אנו], ובית דין הלא כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו — לא יחזיר, ואם לא הוחזקו — יחזיר. ו אילו
וְרַבִּי זֵירָא אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּבֵית דִּין? כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין יַחֲזִיר קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם דְּאִשְׁתַּכַּח אַבָּרָאֵי.
ר׳ זירא אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] ״כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין״? לא כן, אלא ״כל מעשה בית דין יחזיר״ קתני [שנה], ולעולם דאשתכח אבראי [שנמצא בחוץ] במקום שאין השיירות מצויות, אבל בתוך בית דין שהוא מקום שמצויים בו רבים, לא יחזיר אלא אם כן ידוע לנו שאין כפילות בשמות.
רש"י
דאשתכח אבראי שאין השיירות מצויות:
רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.
ר׳ ירמיה אמר: מתי יחזיר — כגון דקא אמרי [שאומרים] אותם העדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ולכן אין מקום לחשוש, ואומרים:
רש"י
ר׳ ירמיה אמר הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו כו׳:
תוספות
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד כו׳ ואומר הבעל שהוא אותו יוסף וא״ת והלא כשאין העדים אומרים כן אינו נאמן לומר שהוא שלו אלא אנו חוששין שמא מאחר נפל ועתה שעדים אומרים שלא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון למה יהא נאמן ליחוש שמא לאחר חתמו ולא לזה וי״ל דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע״ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו לפי שסבור שלא איבד אחר גט רק הוא לכך אומר שהוא שלו אע״פ שאינו מכיר אבל כשעדים אומרים שלא חתמו רק על גט אחד של יוסף בן שמעון במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ואית ספרים דגרסי אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה אתי שפיר טפי וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה דאי ראו החתימה שהיא שלהם א״כ הוה ליה למימר מהו דתימא דלמא אתרמאי עדים כעדים וחתימה כחתימה:
אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמֵי שְׁמָא כִּשְׁמָא, וְעֵדִים כְּעֵדִים – קָא מַשְׁמַע לָן.
אי הכי, מאי למימרא [אם כך מה יש לומר], הלא ברור שאין כאן חשש! ומשיבים: מהו דתימא, ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא [מהו שתאמר, נחשוש שמא הזדמן שם המגרש והמגורשת כשם המגרש והמגורשת בגט האחר], ו שמות העדים ששם הם בדיוק כ שמות העדים כאן, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לחשש רחוק כזה.
רַב אַשִׁי אֲמַר: כְּגוֹן דְּקָא אָמַר נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית.
רב אשי אמר: מתי מחזירים — כגון דקא אמר [שאמר] המאבד סימן מובהק, וכגון נקב יש בו בצד אות פלונית.
וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא.
ומעירים: ודוקא שאמר נקב בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק, אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא [סתם] — לא יחזיר על ידי סימן כזה.
רש"י
ודוקא בצד אות פלונית דהוה ליה סימן מובהק ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין דאיבעיא לן לקמן (בבא מציעא דף כז.) דאורייתא או דרבנן אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא:
רַב אַשִׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ: סִימָנִים, אִי דְּאוֹרַיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.
ומסבירים: רב אשי מספקא ליה [מסופק היה לו] בשאלה של סימנים, אי דאורייתא [האם תוקפם מן התורה] וכל המוסר סימנים הרי על פי דברי תורה עצמם יש לסמוך ולהאמין שהחפץ שלו, אי דרבנן [או רק כתקנת חכמים] בלבד היא לסמוך על סימני אבידה. ולכן, במקום שיש חשש באיסור והיתר (ולא לענין ממון) כגון בגט, אין אנו סומכים אלא על סימנים מובהקים שיש בהם הוכחה גמורה.
רש"י
מספקא ליה לרב אשי סימנין שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא היא ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו:
אי דרבנן ודוקא באבידה שהפקר ב״ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ואי קשיא נימא הכי קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן לאו פירכא היא דמנלן דפשיטא ליה אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא:
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה
מסופר: רבה בר בר חנה