דְּאִי תָּנָא מְצִיאָה – הֲוָה אָמִינָא: מְצִיאָה הוּא דְּרָמוּ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרָאי לָאו מִידֵי חָסֵר בָּהּ, אֵיזַל אִתְפִּיס וְאִתְפְּלִיג בַּהֲדֵיהּ. אֲבָל מִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא.

דאי תנא [שאם היה שונה] מציאה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר]: מציאה הוא דרמו רבנן [שהטילו חכמים] שבועה עליה [עליו] משום דמורי ואמר [שהוא מורה היתר לעצמו ואומר]: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה [חברי אינו חסר דבר אם אקח ממנו, שהרי גם הוא רק מצאה, אלך איפוא ואתפוס ממנו ואחלוק עמו], אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך], שהרי שילם כסף — אימא [אמור] שלא ולא נחייבו שבועה.

וְאִי תָּנָא מִקָּח וּמִמְכָּר, הוּא דְּרָמוּ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרָאי דָּמֵי קָא יָהֵיב, וַאֲנָא דָּמֵי קָא יָהֵיבְנָא. הָשְׁתָּא דִּצְרִיכָא לְדִידִי אֶשְׁקְלֵיהּ אֲנָא, וְחַבְרָאי לֵיזִיל לִטְרַח לִיזְבַּן. אֲבָל מְצִיאָה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי תנא [ואם היה שונה] מקח וממכר היינו אומרים: במקח וממכר הוא דרמו רבנן [שהטילו חכמים] שבועה עליה [עליו] משום דמורי ואמר [שהוא מורה היתר לעצמו ואומר]: חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא [חברי דמים, כסף, נתן למוכר ואני דמים נתתי], השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא, וחבראי ליזיל לטרח ליזבן [עכשיו שהחפץ נחוץ לי, אקחנו אני, וחברי ילך יטרח ויקנה], אבל מציאה, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך] — אימא [אמור] שלא נחשוד שחטף מה שאינו שלו. על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

מִקָּח וּמִמְכָּר? וְלֶחֱזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקַט! לָא צְרִיכָא, דְּנָקַט מִתַּרְוַיְיהוּ, מֵחַד מִדַּעֲתֵיהּ וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ, וְלָא יָדַעֲנָא מִי הוּא מִדַּעֲתֵיהּ וּמִי הוּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ.

ושואלים: אם מדובר במקח וממכר, ולחזי זוזי ממאן נקט [ושיראו את הכספים ממי לקח אותם המוכר]? שזה שנתן לו את הכסף ודאי הוא הקונה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא במקרה דנקט מתרוייהו [שלקח משניהם כסף] אלא שהיה זה מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה [מאחד נטל מדעתו, מרצונו, שרצה למכור לו, ומאחד נטל בעל כורחו], שהכריחו לקבל את הכסף מידו, ו אולם לא ידענא [אין אנו יודעים] מי הוא זה שנתן לו מדעתיה [מדעתו, מרצונו], ומי הוא זה שנתן לו בעל כרחיה [כורחו], ולכן אין לברר אלא בשבועה.

לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן נַנָּס, דְּאִי בֶּן נַנָּס הָאָמַר:

לגוף הסברות במשנה מציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] שלא כ שיטת בן ננס, דאי [שאם] נאמר שהיא כ שיטת בן ננס, האמר [הרי אמר] לגבי מקרה שכאשר אמר אדם לפועלו: ״לך לחנווני והוא יתן לך מזונות כדי משכורתך״, ולאחר זמן בא הפועל וטען שלא נתן לו החנווני מאומה, והחנווני טוען שנתן. אמרו חכמים שגם החנווני וגם הפועל ישבעו על טענתם, ובעל הבית ישלם לשניהם.

כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא!

ובן ננס אמר: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא? שהלא ודאי שאחד מהם משקר, וכיון שאין בידינו להוכיח זאת, מוטב שיקבלו שניהם בלא שבועה. ואף כאן, כיון שבסופו של דבר יקבל כל אחד את החלק שהוא מחזיק בו, מוטב שיקבלו בלא להשבע. ואם אין אומרים כן, משמע שסוברים שלא כדברי בן ננס!

אֲפִילּוּ תֵּימָא בֶּן נַנָּס: הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, הָכָא – אִיכָּא לְמֵימָר דְּלֵיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֵימוּר דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהּ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת בן ננס, התם [שם] ודאי איכא [יש] שבועת שוא, שהלא ברור שאחד מהם משקר, ואולם הכא איכא למימר דליכא [כאן יש מקום לומר שאין] שבועת שוא, אימור דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה [אמור ששניהם יחד הגביהו אותה, את המציאה], ובזה יודה בן ננס שישבעו שניהם.

לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּסוּמָכוֹס, דְּאִי כְּסוּמָכוֹס – הָאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.

ומציעים עוד: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] היא שלא כ שיטת סומכוס? דאי [שאם] היא כ שיטת סומכוס הא [הרי] הוא קבע כלל יסודי: ממון המוטל בספק, שאין יכולים לברר למי הוא שייך — חולקין בין הטוענים לו בלא שבועה.

וְאֶלָּא מַאי – רַבָּנַן, הָא אָמְרִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!

ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] — שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על סומכוס, הא אמרי [הרי הם אמרו] שממון המוטל בספק המוציא מחברו עליו הראיה, וכאן הלא אין הצדדים מביאים ראיה!

הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּלָא תָּפְסֵי תַּרְוַיְיהוּ – אֲמַרוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסֵי – [פָּלְגִי] לָהּ בִּשְׁבוּעָה.

את הקושיה הזו דוחים: האי מאי [זה מהו], כלומר, מה טיבה של קושיה זו, אי אמרת בשלמא רבנן [נניח אם אומר אתה שמשנתנו כשיטת חכמים], יש לחלק: התם [שם], במקרה של ממון בספק שלא תפסי תרוייהו [תפסו שניהם] את הממון אמרו חכמים: המוציא מחבירו עליו הראיה, שהמחזיק בממון או בחפץ יש לו לכאורה זכות ראשונה, ואולם הכא דתרוייהו תפסי [כאן ששניהם תפסו], ואין כאן אחד המחזיק בבעלות, פלגי לה [חולקים אותה] בשבועה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סוּמָכוֹס, הָשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא תָּפְסֵי תַּרְוַיְיהוּ – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסֵי לָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי שיטת סומכוס היא, השתא [עכשיו, הרי] ומה התם [שם] שלא תפסי תרוייהו [תפסו שניהם], בכל זאת חולקין הם בלא שבועה, הכא דתרוייהו תפסי לה [כאן ששניהם תופסים אותה] לא כל שכן שחולקים בלא שבועה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא סוּמָכוֹס; כִּי אָמַר סוּמָכוֹס – שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, אֲבָל בָּרִי וּבָרִי – לָא אָמַר.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת סומכוס אלא שיש לחלק בין המקרים; כי [כאשר] אמר סומכוס את הכלל ביחס לממון המוטל בספק, הרי זה בשמא ושמא, כלומר, כאשר כל אחד מן הצדדים אינו טוען בוודאות לבעלותו אלא אף הוא אומר שאין לאחר הוכחות טובות יותר ושמא הוא הזכאי, אבל טענות ברי וברי [ודאי וודאי], ששניהם טוענים בוודאות שהממון הוא שלהם — לא אמר סומכוס שיחלקו בלא שבועה.

וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דַאֲמַר: אָמַר סוּמָכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: ול שיטת רבה בר רב הונא, שאמר: אמר סומכוס שחולקים בלא שבועה אפילו בטענת ברי וברי, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֲפִילּוּ תֵּימָא סוּמָכוֹס, כִּי אָמַר סוּמָכוֹס – הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא – לָא.

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת סומכוס ולשיטה זו אפשר לומר כי [כאשר] אמר סומכוס את הכלל האמור, הרי זה דווקא היכא דאיכא דררא דממונא [במקום שיש גרר, זיקה של ממון], כלומר, שהספק בדבר הבעלות על הממון קיים מעצמו גם בלא שיפרשו הצדדים את טענותיהם, אבל היכא דליכא דררא דממונא [במקום שאין גרר, זיקה של ממון] — לא יחלוקו.

וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה הָתָם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא לְמָר,

ותוהים: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? ומה התם דאיכא דררא דממונא למר, ואיכא דררא דממונא למר [ומה שם שיש גרר, זיקה של ממון לזה, ויש גרר של ממון לזה], כלומר, שיש מקום לומר שהכסף שייך כולו לאחד מהם,