חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירִי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין, דִּלְאוֹרְתָא בָּעֵי לָהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.

חיישינן [חוששים אנו] לשני מקומות בשם שוירי, ואין להחזיר, שמא יש מקום אחר בשם זה ושם מצוי עוד זוג באותם שמות ולהם שייך הגט. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בדבר, דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל] רב הונא מינך [ממך] מה דעתך בענין זה. נפק דק ואשכח [יצא מבית המדרש, חיפש וחשב ומצא] דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. משמע שאין חוששים לכפל שמות כזה, כל עוד לא נודע לנו שהוא קיים.

אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם לְרַבָּה: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּרָדָא! שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין תְּנַן.

אמר ליה [לו] רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא [כיצד פותר אדוני בעיה של איסור והיתר מבעיות של ממון] שהרי מה שנאמר במשנה הוא בשטרות של ממון, וכאן מדובר בגט שיש בו חשש לאיסור חמור! אמר ליה [לו]: תרדא [שוטה], הלא במפורש ״שטרי חליצה ומיאונין״ תנן [שנינו שם], שהרי נתפרש במשנה בין הדברים שמחזירים גם שטרות השייכים לדיני אישות.

פָּקַע אַרְזָא דְּבֵי רַב. מָר אֲמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פָּקַע, וּמָר אֲמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פָּקַע.

ומספרים: פקע ארזא דבי [נשבר הארז, העמוד המחזיק את בית המדרש] של רב שבו היה ויכוח זה. מר [חכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] העמוד, שכן העלבת אותי. ומר [וחכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] שאתה הוא שהעלבת אותי.

״מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוּסְקְמָא״. מַאי חֲפִיסָה? אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי דְּלוּסְקְמָא? אֲמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: טְלִיקָא דְּסָבֵי.

שנינו במשנה שאם מצא בחפיסה או בדלוסקמא — הרי זה יחזיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״חפיסה״? אמר רבה בר בר חנה: חמת (נאד) קטנה שהיו מכניסים בו חפצים שונים. מאי [מה פירוש] ״דלוסקמא״? אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי [תיק של זקנים] שבו הם מניחים את חפציהם.

״תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת – שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה. וְכַמָּה הִיא אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה.

עוד שנינו במשנה שאם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות — הרי זה יחזיר. תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה הוא תכריך של שטרות? — שלשה שטרות כרוכין זה בזה וגלולים יחד. וכמה היא אגודה של שטרות? — שלשה שטרות קשורין זה בזה.

שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ – קֶשֶׁר סִימָן.

ומעירים: שמעת מינה [שומע, למד אתה מכאן] פתרון לשאלה שנשאלה במקום אחר שקשר עצמו הוא סימן שהמוצא מחזיר את השטרות כאשר מתאר לו בעל השטרות מה היה טיב הקשר.

הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה!

ודוחים: מכאן אין להוכיח, הא תני [הרי שנה] ר׳ חייא שאגודה זו היא שלשה שטרות כרוכין זה בזה וזה הסימן.

אִי הָכִי, הַיְינוּ תַּכְרִיךְ! תַּכְרִיךְ, כָּל חַד וְחַד בְּרֹאשָׁהּ דְּחַבְרֵיהּ, אֲגוּדָּה – דְּרָמוּ אַהֲדָדֵי וּכְרוּכוֹת.

ומקשים: אי הכי היינו [אם כך זהו] תכריך? ומה ההבדל בינו ובין אגודה? ומשיבים: יש הבדל, תכריך הכוונה היא כל חד וחד בראשה דחבריה [כל אחד ואחד בראש חבירו], שהם כרוכים בזה אחר זה, ואילו אגודה דרמו אהדדי [שמונחים זה על גבי זה] וכרוכות כולן יחד.

מַאי מַכְרִיז? מִנְיָן.

ושואלים: אם כן מאי [מה] מכריז המוצא, שיוכל בעל השטרות לתת בו סימן? ומשיבים: מנין, שמכריז שמצא שלושה שטרות והמאבד נותן סימן שכרוכים היו יחד.

מַאי אִרְיָא תְּלָתָא? אֲפִילּוּ תְּרֵין נַמִי!

ומקשים: אם עצם הכריכה היא הסימן, אם כן מאי אריא תלתא [מה שנה דווקא שלושה] שטרות כאגודה אפילו תרין נמי [שניים גם כן] יכול להכריז שמצא, והמאבד יאמר שהיו כרוכים!

אֶלָּא כְּדַאֲמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרִיז, הָכָא נַמִי: שְׁטָרֵי מַכְרִיז.

אלא כדאמר [כפי שאמר] רבינא לענין אחר: טבעא מכריז, שהמוצא מכריז ״מטבעות מצאתי״, הכא נמי [כאן גם כן] ״שטרי״ [״שטרות מצאתי״] מכריז. ועל המאבד לומר את מניינם המדוייק ושהיו כרוכים. ואם היו רק שני שטרות, ואדם נותן סימן זה ששניים הם, אין זה סימן, שהרי המכריז עצמו הכריז בלשון רבים שמשמעו שניים לפחות. משום כך, רק אם היו שלושה שטרות ויאמר המאבד שהיו שלושה, לא פחות ולא יותר — יהא זה סימן, בנוסף לכך שהיו כרוכים.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחֲזִיר לַלֹּוֶה״ וכו׳. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ דְּמַלְוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?

שנינו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחלק בין השטרות הנמצאים יחד, אם היו שטרות של אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו [שאם יעלה על דעתך לומר שהשטרות של המלוים הם] מאי בעו גבי הדדי [מה נצרכו להיות זה עם זה]?

דִּלְמָא לְקִיּוּמִינְהוּ אָזְלִי? דִּמְקַיְּימֵי.

ושואלים: דלמא לקיומינהו אזלי [שמא לקיים אותם הלכו] המלוים, ואבדו מידי בית הדין? ומשיבים: דמקיימי [שהיו אלה שטרות מקויימים].

דִּלְמָא מִידָא דְּסָפְרָא נָפֵיל? לָא מַשְׁהִי אִינִישׁ קִיּוּמֵיהּ בִּידָא דְּסָפְרָא.

ומקשים: דלמא מידא דספרא נפיל [שמא מידו של הסופר שהלך לקיימם נפלו]? ודוחים: לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא [אין אדם משהה שטר מקויים בידו של הסופר], ולכן ברור ששלושה שטרות אלו שייכים ללווה.

״שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה״ וכו׳. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ דְּלֹוִין נִינְהוּ מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי?

כמו כן שנינו במשנה בשם רבן שמעון בן גמליאל שאם מצא שלושה שטרות של שלשה שלוו מאחד — יחזיר למלוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי [שאם עולה על דעתך ש

דִּלְמָא לְמִכְתְּבִנְהוּ אָזְלִי? דִּכְתִיבִי בִּתְלָת יְדֵי סָפְרִי.

השטרות הם של הלווים מה נצרכו להיות זה עם זה]? ושואלים: דלמא למכתבנהו אזלי [ושמא הלווים לכתוב אותם, את השטרות, הלכו] אצל סופר אחד, וממנו נפלו ואבדו? ומשיבים: דכתיבי בתלת ידי ספרי [שכתובים בשלושה ידי סופרים], שמבחינים שאין זה כתב ידו של סופר אחד.

וְדִלְמָא לְקִיּוּמִינְהוּ אָזְלִי? מַלְוֶה מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ, לֹוֶה לָא מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ.

ושואלים: ודלמא לקיומינהו אזלי [ושמא לקיים את השטרות בבית דין הלכו] ומשם נפלו? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי מתקבל על הדעת שהמלוה מקיים את שטריה [שטרו] בבית דין שיוכל לגבותו, ואולם לוה לא מקיים את שטריה [שטרו], שאין לו כל ענין בכך, ולכן אין לחשוש לאפשרות זו.

״אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת״. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: סִמְפּוֹן הַיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק, וּפָסוּל.

שנינו במשנה שאם יש עמהן סמפונות (שוברים וביטולים של שטרות) — יעשה מה שבסמפונות. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי המלוה, שהמלוה מחזיק אותו בידו, אף על פי שכתוב בכתב ידו של המלוה עצמו ואין לחשוש לזיוף — אינו אלא כמשחק, ופסול שאין לסמוך עליו.

לָא מִבָּעֲיָא כָּתוּב בִּכְתַב יַד סוֹפֵר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר סָפְרָא אִתְרְמֵי לֵיהּ וְכָתַב, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ – פָּסוּל. סָבַר: דִּלְמָא מִתְרְמִי וְאָתֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְקָא פָּרַע לִי, דְּאִי לָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ לָא יָהֵיב לִי זוּזֵי, אֶכְתּוֹב אֲנָא, דְּכִי אַיְיתִי לִי זוּזֵי – אֶתֵּן לֵיהּ.

ומעירים: לא מבעיא [נצרכה] לומר אם סימפון כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] ספרא אתרמי ליה [סופר הזדמן לו] למלוה זה וכתב שיהיה שובר מוכן בידו לתת ללווה כשיפרע, אלא אפילו כתוב הסימפון בכתב ידו של המלוה גם כן הוא פסול ואינו לשימוש. שיש לומר מפני מה כתבו המלוה — סבר דלמא מתרמי ואתי [שמא יזדמן ויבוא] בין השמשות בערב שבת וקא פרע [ויפרע] לי, דאי [שאם] לא יהיבנא ליה [אתן לו] שובר לא יהיב [יתן] לי זוזי [את הכסף], על כן אכתוב אנא [אני] שובר מוכן דכי אייתי [שכאשר יביא] לי זוזי [את הכסף] אתן ליה [לו]. מיד.

תְּנַן: אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת – יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת!

ומקשים, הלא תנן [שנינו במשנה]: אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות, ולכאורה מדובר אפילו בסימפונות שביד המלוה.

כְּדַאֲמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נַמִי: שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] לענין אחר רב ספרא: שנמצא הסימפון בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שמצאו בין שטרות קרועין, שמסתבר שהסימפון היה שובר לאחד השטרות שנקרעו מפני שנפרעו כבר.

תָּא שְׁמַע: נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: נמצא לאחד בין שטרותיו פתק שכתוב בו: שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו במקום שני יוסף בן שמעון שלוו ממנו — שטרות שניהם פרועין, שכל אחד מהם טוען שהשובר היה על שטר שלו. והרי שלמדים מכאן שמשגיחים בסימפון הנמצא ביד מלוה!

כְּדַאֲמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נַמִי – שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.

ומשיבים: כדאמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

תָּא שְׁמַע: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: יורשים יתומים הבאים לגבות חוב מיתומים אחרים, הריהם נשבעים: ״שבועה שלא פקדנו אבא בצוואתו, ושלא אמר לנו אבא קודם לכן שנפרע חוב זה, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא כתוב ששטר זה פרוע״. ומכאן משמע שאם נמצא הסימפון בין השטרות של האב המלוה הרי זו הוכחה לפרעון!

אֲמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין.

אמר רב ספרא: מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים: יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו! אֵימָא: יִתְקַיֵּים מֵחוֹתְמָיו,

ומציעים עוד ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואפילו נמצא בידי המלוה, משמע שהסימפון ביד מלוה יש לו תוקף, ואם מקיימים אותו עושים ככתוב בו. ומשיבים: אימא [אמור, תקן] יתקיים מחותמיו, כיצד?