אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״.

אינן ב גדר של ״כי יתן״, ואינן מקבלות טומאה.

טַעְמָא מַאי? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא אָמְרִינַן, כֵּיוָן דְּאִיגְלָאִי מִילְּתָא דְּהָשְׁתָּא נִיחָא לֵיהּ, מֵעִיקָּרָא נַמִי נִיחָא לֵיהּ? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב כִּי יִתֵּן – עַד שֶׁיִּתֵּן.

ומעתה נברר: טעמא מאי [מהו הטעם] של הלכה זו? לאו [האם לא] משום דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה [שנתגלה הדבר שעכשיו נוח לו], מעיקרא נמי ניחא ליה [מתחילה גם כן נוח לו], שהרי אין הסכמתו והנאתו מועילות לאחר מעשה לענין פירות שנרטבו ויבשו, ולכאורה כן יהא גם בענין יאוש שלא מדעת, וקשה לרבא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] בהלכות הכשרה לטומאה, דכתיב [שכתוב] בתורה לא ״כי יותן״ בכתיב מלא, אלא בכתיב חסר ״כי יתן״, ללמדנו שאין טומאה חלה עד שיתן האדם את המים על הפירות.

אִי הָכִי, רֵישָׁא נַמִי! הָתָם כִּדְרַב פַּפָּא. דְּרַב פַּפָּא רָמִי: כְּתִיב כִּי יִתֵּן וְקָרֵינַן כִּי יוּתַּן, הָא כֵּיצַד?

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, רישא נמי [בתחילה גם כן] לא יחשב הדבר כהכשר לטומאה שהרי לא נתן את הטל בעצמו! ומסבירים: התם [שם] יש להבין את כל הנושא כ דברי רב פפא. שרב פפא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [כתוב] בתורה ״כי יתן״ ומשמעו שהאדם עצמו יתן בידים, וקרינן [ואנו קוראים] את הפסוק לפי הניקוד המקובל ״כי יתן״, משמע: יותן מעצמו, ללא מעשה ידי אדם! הא [הרי] כיצד מיישבים אנו את הקרי והכתיב?

בָּעֵינַן, כִּי יוּתַּן דּוּמְיָא דְּכִי יִתֵּן; מַה יִתֵּן לְדַעַת – אַף כִּי יוּתַּן נַמִי לְדַעַת.

— אנו יוצרים כעין פשרה, בעינן [צריכים אנו] ש״כי יתן״ יהא דומיא [בדומה] ל״כי יתן״. מה ״יתן״ פירושו נתינה לדעת, אף ״כי יתן״ נמי [גם כן] לדעת הבעלים. ומשום כך מסקנת ההלכה היא שמים שנפלו מעצמם על הזרעים מכשירים לטומאה רק אם היו הבעלים בשעת נפילת המים, והיה הדבר לרצון הבעלים. ואם כן, מכאן אין להוכיח לענייננו.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹצָדָק: מִנַּיִן לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת – דִּכְתִיב: ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵידַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״ – מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, יָצְאתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] שאמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל מוצא? — דכתיב [שנאמר] בתורה: ״וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה״ (דברים כב, ג), ומכאן למדו: מי שאבודה הימנו (ממנו) ומצויה אצל כל אדם, ואבידה כזו נחשבת להפקר, ולכן כל המוצא זכה בה. יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

וְאִיסּוּרָא דּוּמְיָא דְּהֶיתֵּירָא, מַה הֶיתֵּירָא – בֵּין דְּאִית בָּהּ סִימָן וּבֵין דְּלֵית בָּהּ סִימָן שָׁרָא, אַף אִיסּוּרָא – בֵּין דְּאִית בָּהּ סִימָן וּבֵין דְּלֵית בָּהּ סִימָן אֲסוּרָה. תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא. תְּיוּבְתָּא.

ומהלכה זו נמשיך ונדייק: לענין עיקר ההלכה ואיסורא דומיא דהיתירא [ואיסור דומה להיתר], מה היתירא [אבידת היתר] כלומר, במציאה המותרת לכל, שמדין התורה מותר לקחתה, קיים דין זה ובין דאית [שיש] בה סימן בין דלית [שאין] בה סימן — שרא [מותרת], אף איסורא [אבידה אסורה], כלומר, אותה שאסור לכל אדם לקחתה לעצמה אין לחלק בה ובין דאית [שיש] בה סימן בין דלית [שאין] בה סימן — אסורה, עד שיוכח שאכן התייאשו הבעלים. ומכאן תיובתא [הרי זו קושיה חמורה] לדברי רבא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו ונדחו דבריו, ואין הלכה כמותו.

וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי ביע״ל קג״ם.

והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי ב שש הלכות אלה שסימנן הוא יע״ל קג״ם (י אוש, ע ד זומם, ל חי העומד מאליו, ק דושין שלא נמסרו לביאה, ג לוי דעת בגט, מ ומר להכעיס).

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא, הָנֵי תַּמְרֵי דְּזִיקָא הֵיכִי אָכְלִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים דְּקָא אָכְלִי לְהוּ, מֵעִיקָּרָא יֵאוּשֵׁי מִיַּאַשׁ מִנַּיְיהוּ.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושבו ונדחו] דברי רבא, ויאוש שלא מדעת — אסור, אם כן הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו [אותם תמרים שמשירה הרוח מן הדקל איך אוכלים אנו אותם] מיד, ואין חוששים שמא בעל התמרים לא התייאש מהם? אמר ליה [לו]: כיון שהכל יודעים דאיכא [שיש] שקצים ורמשים דקא אכלי להו [שאוכלים אותם], מעיקרא יאושי מיאש מנייהו [מתחילה מתייאש מהם] בעל התמרים, ולכן כל המוצא זוכה.

יַתְמֵי דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בָּאגָא בְּאַרְעָא דְּיַתְמֵי לָא מַחְזְקִינַן.

ושואלים: ואם היה זה דקל של יתמי דלאו [יתומים שלא] בני מחילה נינהו [הם], מאי [מהו] הדין? שהרי יתומים קטנים שאין בהם דעת אינם יכולים למחול על המגיע להם, ולכן אין לומר שהתייאשו מתחילה, וכיצד יכולים אנו לאכול מן הפירות? אמר ליה [לו]: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן [בקעה, מישור שלם, אין אנו מניחים] שהוא בחזקת אדמת יתומים, ואין צורך לחשוש לכך.

מוּחֲזַק וְעוֹמֵד מַאי? כְּרַכְתָּא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲסִירָן.

שאל אותו עוד: ואם היה השדה מוחזק ועומד שהוא של יתומים, מאי [מה] יהא הדין? וכן כרכתא [גדרות] אם היו מסביב לדקלים שאין השקצים והרמשים יכולים להכנס בהם, מאי [מה] יהא הדין? אמר ליה [לו] רב אשי: אכן, במקרים כאלה אסירן [אסורים] התמרים שנשרו.

״כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ״. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן. אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס – לָא הָוֵי סִימָן. רָבָא אֲמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – חַיָּיב לְהַכְרִיז. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס – הָוֵי סִימָן.

שנינו במשנה שאם מצא כריכות (עומרים, אלומות) ברשות הרבים — הרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן, שגם אם היו העומרים קשורים באופן מיוחד, או בדבר שיש בו סימן הרי אלו של המוצא. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רבה כי סימן העשוי לידרס — לא הוי [אינו נחשב] סימן, כלומר, המאבד יודע כי סימן זה ידרס ברגלים ויישחת, ולכן איננו סומך עליו ומתייאש מן האבידה. רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן — חייב להכריז. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רבא סימן העשוי לידרס — הוי [הריהו] סימן.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעֲתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ; סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

ומעירים: ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה [ויש ששונים הלכה זו בפני עצמה], לא כמחלוקת בפירוש המשנה אלא כמחלוקת לעצמה: סימן העשוי לידרס, רבה אמר: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ורבא אמר: הוי [הריהו] סימן.

תְּנַן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד נוֹטֵל וּמַכְרִיז. הֵיכִי דָּמִי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרִיז? אֶלָּא לָאו – דְּאִית בְּהוּ סִימָן, וְקָתָנֵי: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אַלְמָא: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן, תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא!

תנן [שנינו במשנתנו : שאם מצא כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, מצא אותו ברשות היחיד — נוטל ומכריז. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דלית בהו [אם בכריכות שאין בהן] סימן, אם כן ברשות היחיד מאי [על מה] הוא מכריז? הלא המאבד לא יוכל לתת בהם סימן! אלא לאו [האם לא] מדובר דאית בהו [שיש בהן] סימן, וקתני [ושנה]: ברשות הרבים — הרי אלו שלו. אלמא [מכאן] כי סימן העשוי לידרס לא הוי [אינו נחשב] סימן, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא!

אָמַר לָךְ רָבָא: לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, וּדְקָא אָמְרַתְּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרִיז – מַכְרִיז מָקוֹם. וְרַבָּה אֲמַר: מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן. דְּאִיתְּמַר: מָקוֹם, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: לעולם תפרש דלית בהו [שאין בהן] סימן, ודקא אמרת [ושאמרת] ברשות היחיד מאי [מה] מכריז? אין זה קושי כי מכריז מקום, שמכריז שמצא אבידה במקום מסויים, אבל אינו אומר מה מצא, ואם הכריכות אכן הונחו שם מדעת, יאמר המאבד: כריכות היו לי באותו מקום. ומעירים: ורבה אמר בכלל: מקום לא הוי [איננו] סימן. שאם אמר אדם שבמקום מסויים איבד דבר מה אין זה סימן מספיק להשיב לו את החפץ. דאיתמר [שנאמר] שבנושא זה עצמן נחלקו אותם אמוראים. מקום, רבה אמר: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ורבא אמר: הוי [הריהו] סימן. ונמצא ששיטות רבה ורבא בשתי המחלוקות קשורות זו בזו.

תָּא שְׁמַע: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְהָאֲלוּמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. רַבָּה הֵיכִי מְתָרֵץ לָהּ וְרָבָא הֵיכִי מְתָרֵץ לָהּ? רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ – בְּסִימָן, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ – בְּמָקוֹם.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: מצא כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, ברשות היחיד — נוטל ומכריז. והאלומות, שהן עומרים גדולים, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד — נוטל ומכריז. ושואלים: רבה היכי מתרץ לה [איך הוא מיישב אותה] את הברייתא הזו לשיטתו, ורבא היכי מתרץ לה [איך הוא מיישב אותה]? ומסבירים: רבה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שמדובר ב כריכות ואלומות שיש בהן סימן, ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהסימן הוא במקום המציאה עצמו.

רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בְּסִימָן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ – מִשּׁוּם

ומפרטים: רבה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בסימן, וכך הוא מפרש: כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, משום