וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי הֵן שֶׁלּוֹ? ״אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז״ קָתָנֵי, וְיַנִּיחַ וְיֵיתֵי יִשְׂרָאֵל וְיָהֵיב בֵּיהּ סִימָנָא, וְשָׁקֵיל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם המשנה הזו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואולם מי קתני [האם שנה שם] המעות ״הן שלו״? הלא רק ״אינו חייב להכריז״ קתני [שנה]. והכוונה היא: ויניח המעות בידו ולא ישתמש בהן, וייתי [ויבוא] אדם מישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בה סימן ויקח].

תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב אַסִי: מָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ נָכְרִים – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן – מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה לְמוֹצְאָהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה גוים, חבית זו מותרת משום מציאה שיש לשער שגוים איבדוה, ואסורה בהנאה, שיין גוים אסור בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן שהיא שלו — מותרת בשתיה, שהרי הוכח שיין זה של ישראל היה, ואולם החבית שייכת למוצאה, שכיון שאבדה במקום כזה מן הסתם כבר התייאשו הבעלים.

כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שְׁמַע מִינָּהּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב נָכְרִים, אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא. לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נַמִי קָאָמַר, וְרַב אַסִי סָבַר לָהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

כמאן [כשיטת מי] היא קביעה זו? כ דעת ר׳ שמעון בן אלעזר. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ שמעון בן אלעזר — ברוב גוים אמר, אבל ברוב ישראל — לא. ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי קאמר [גם כן אמר] שהאבידה למוצא, ו אולם רב אסי סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] ברוב גוים, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד] ברוב ישראל. ואין להוכיח מכאן לעצם שיטתו של ר׳ שמעון בן אלעזר.

וְכִי מֵאַחַר דַּאֲסִירָא בַּהֲנָאָה, מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַב אַשִׁי: לְקַנְקַנָּהּ.

על הלכה זו שאמר רב אשי שואלים: וכי מאחר דאסירא [שאסורה] בהנאה מה שאמר מותרת משום מציאה, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה אמר]? שהרי כיון שאסור לו ליהנות ממנה, מה היתר יש לו עוד בה? אמר רב אשי: הכוונה היא לקנקנה, שאמנם היין אסור, אבל בקנקן יכול להשתמש.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח אַרְבָּעָה זוּזֵי דְּצַיְּירִי בִּסְדִינָא וּשְׁדוּ בִּנְהַר בִּירָן. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַכְרִיז. וְהָא זוּטוֹ שֶׁל יָם הוּא! שָׁאנֵי נְהַר בִּירָן, כֵּיוָן דְּמִתְקִיל לָא מִיַּאַשׁ. וְהָא רוּבָּא נָכְרִים נִינְהוּ, שְׁמַע מִינָּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב נָכְרִים! שָׁאנֵי נְהַר בִּירָן, דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ, וְיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ. כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ – אֵימוּר מִיִּשְׂרָאֵל נְפַל, וְכֵיוָן דְּיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ – לָא מִיַּאַשׁ.

מסופר: ההוא גברא דאשכח [אדם אחד שמצא] ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו [ארבעה זוזים שהיו צרורים בסדין ומוטלים] בנהר בירן, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה ושאל מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל אכריז [לך והכרז]. ושואלים: והא [הרי] זה מקרה ברור של זוטו של ים [גאות הים] הוא או שלולית הנהר, ומדוע לא יהיה הדבר שייך למוצא? ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש [שיש בו מכשולים וסכרים שונים אין המאבד מתייאש], שהוא יודע שהחפץ שאיבד שם יתקל באחד המכשולים, וסופו להימצא. ושואלים: והא רובא [והרי הרוב] גוים נינהו [הם], ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שאין הלכה כ שיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים! ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] וישראל כרו ליה [כורים אותו] להעמיק את אפיקו. ולכן כיון שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] — אימור שמאדם מישראל נפל הכסף, וכיון שישראל כרו ליה [כורים אותו] — לא מיאש [אין המאבד מתייאש], שכן הוא סבור שהכסף ימצא על ידי יהודים.

רַב יְהוּדָה הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בַּתְרֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל בְּשׁוּקָא דְּבֵי דַיְסָא, אֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנָקֵי מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיב לְהַחֲזִיר. תַּרְתֵּי? אֲמַר לֵיהּ: לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכַּח הָנָךְ חֲמָרֵי בְּמַדְבְּרָא, וְאַהַדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

מספרים: רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחר] מר שמואל בשוקא דבי דיסא [בשוק שמוכרים בו דיסא], אמר ליה [לו] לשמואל: מצא כאן ארנקי מהו דינו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל אותו: ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו הדין? אמר ליה [לו]: חייב להחזיר. תהה רב יהודה: תרתי [שתים]?! כלומר אלו שני דברים סותרים. שאם אמרת הרי אלו שלו משמע שאינו צריך להחזיר! אמר ליה [לו]! אני מתכוון לאדם שעושה זאת לפנים משורת הדין. כלומר: אכן החפץ, מצד הדין, שייך למוצא ואינו צריך להכריז עליו, אבל אם מתברר לו שהארנק שייך לאדם מסויים ראוי בכל זאת שיחזירנו. כי הא דאבוה [כמו מעשה זה שאביו] של שמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשי שנה], כשוודאי כבר התייאשו הבעלים, ועשה זאת לפנים משורת הדין.

רָבָא הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בַּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּשׁוּקָא דְּגִלְדָאֵי, וְאָמְרִי לָהּ בְּשׁוּקָא דְּרַבָּנַן, אֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנָקֵי מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וַהֲלֹא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ! נַעֲשָׂה כְּצוֹוֵחַ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל, וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם.

וכיוצא בו מסופר: רבא הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחרי] רב נחמן בשוקא דגלדאי [בשוק מוכרי העורות], ואמרי ליה בשוקא דרבנן [ויש אומרים שהיה זה בשוק החכמים], אמר ליה [לו], שאל אותו: מצא כאן ארנקי מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל: ואילו בא ישראל ונתן בה סימן מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו של המוצא. אמר לו רבא: והלא עומד המאבד וצווח, שהרי ברור שהארנק הוא שלו! אמר לו רב נחמן: נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, כלומר, מצד הדין איבד בעל הארנק את זכותו, ואין לו אלא להצטער על כך, כפי שקורה בכל אסון אחר.

הַהוּא דַּיּוֹ דְּשָׁקֵיל בִּשְׂרָא בְּשׁוּקָא, וְשַׁדְיֵהּ בְּצִנִיָּיתָא דְּבֵי בַּר מָרְיוֹן. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. וְהָא רוּבָּא דְּיִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! שָׁאנֵי דַּיּוֹ, דִּכְזוּטוֹ שֶׁל יָם דָּמֵי. וְהָא אָמַר רַב: בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעַיִן אָסוּר! בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.

מסופר: ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי [דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית] בר מריון. אתא לקמיה [בא המוצא לפני] אביי לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. ומקשים: והא רובא [והרי רוב] ישראל נינהו [הם] שם בשוק הבשר הכשר, שמעת מינה [למד מכאן] שהלכה כ שיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים: שאני דיו [שונה חטיפת הדיה] שכזוטו של ים דמי [היא נחשבת], שדבר כזה נעשה ממילא הפקר. ומקשים מצד אחר: והא [והרי] אמר רב: בשר שנתעלם מן העין, שבמשך זמן מסויים נעלם והיה בלא השגחה — אסור, שמא נתחלף בבשר אחר שאין אנו יודעים מה מקורו, והוא טריפה. ומשיבים: כאן מדובר בעומד ורואהו, שראו למן השעה שחטפה הדיה את הבשר, עד לרגע שנפל לה בין הדקלים.

רַבִּי חֲנִינָא מָצָא גְּדִי שָׁחוּט בֵּין טִבֶּרְיָא לְצִיפּוֹרִי וְהִתִּירוּהוּ לוֹ. אֲמַר רַבִּי אַמִי: הִתִּירוּהוּ לוֹ מִשּׁוּם מְצִיאָה – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, מִשּׁוּם שְׁחִיטָה – כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו הָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִין – רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, וְרַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר.

מסופר: ר׳ חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא (טבריה) לציפורי והתירוהו לו. אמר ר׳ אמי: התירוהו לו משום מציאה, כ דעת ר׳ שמעון בן אלעזר, והתירוהו לו משום שחיטה שאינו צריך לחשוש לכשרות הבשר, כ דעתו של ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, הלך ומצאן שחוטין, ר׳ יהודה אוסר שמא לא נשחטו כדין, ו אילו ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי מתיר, שאם שחוטים הם, מן הסתם נשחטו כהלכה.

אֲמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כְּשֶׁמְּצָאָן בַּבַּיִת. מִדְּהִתִּירוּהוּ לוֹ מִשּׁוּם שְׁחִיטָה – רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! אֲמַר רָבָא: רוֹב נָכְרִים וְרוֹב טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל.

אמר רבי: נראין דברי ר׳ יהודה כשמצאן באשפה שאז יש לחשוש שהשחיטה נפסלה, ולכן זרקם שם. ודברי ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ומעתה נדייק לענייננו: מ כיון שהתירוהו לו משום שחיטה, משמע רובא [שרוב] המצויים שם ישראל נינהו [הם], שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שהלכה כ שיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים, אמר רבא: מדובר שם שהרוב גוים, אולם רוב טבחי [הטבחים, השוחטים] הם ישראל.

רַבִּי אַמִי אַשְׁכַּח פַּרְגִּיּוֹת שְׁחוּטוֹת בֵּין טִבֶּרְיָא לְצִיפּוֹרִי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִי, וְאָמְרִי לָהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ בֵּי מִדְרָשָׁא. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַשְׁכַּח קִיבּוּרָא דְּאָזְלִי בֵּיהּ אַזְלוּיֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ בְּבֵי מִדְרָשָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ.

מסופר: ר׳ אמי אשכח [מצא] פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אסי, ואמרי לה לקמיה [ויש אומרים שבא לפני] ר׳ יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש]. ו אמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. וכיוצא בו מסופר: ר׳ יצחק נפחא [הנפח] אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [מצא פקעת חוטים שעושים ממנה רשתות], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש], ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך], כיון שנמצאה האבידה במקום שרבים מצויים שם.

מתני׳ וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז: מָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בְּכִיס, אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵירוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת,

ואלו המציאות שחייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, שיש כרגיל סימנים בכלי, מעות ב תוך כיס כסף, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות