שֶׁנָּפַל מִשְּׁנַיִם – חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיַּאַשׁ. מֵימַר אֲמַר: מִכְּדִי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַאי אֶלָּא הַאי, נָקֵיטְנָא לֵיהּ וְאָמִינָא לֵיהּ: אַנְתְּ הוּא דִּשְׁקַלְתֵּיהּ!

שנפל משנים — חייב להחזיר. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — האדם ההוא שנ פל מיניה [ממנו] הכסף לא מיאש [מתייאש], שכן מימר אמר [אומר הוא] בליבו: מכדי איניש אחרינא [הרי אדם אחר] לא הוה בהדאי [היה איתי] אלא האי [זה], נקיטנא ליה ואמינא ליה [אחזיק בו ואומר לו]: אנת [אתה] הוא דשקלתיה [שלקחתו], את הכסף, ואף שלבסוף יתברר שלא הוא לקח, מכל מקום המאבד איננו מתייאש, ומשום כך חייב המוצא להחזיר.

בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר, מַאי טַעְמָא – הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ וַדַּאי מִיַּאַשׁ. מֵימַר אֲמַר: מִכְּדִי תְּרֵי הָווּ בַּהֲדַאי, אִי נָקִיטְנָא לְהַאי – אָמַר: לָא שְׁקַלְתֵּיהּ, וְאִי נָקִיטְנָא לְהַאי – אָמַר: לָא שְׁקַלְתֵּיהּ.

ואולם אם נפל הכסף מאחד משלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש [זה שנפל הכסף ממנו ודאי מתייאש], מימר אמר [אומר הוא] בליבו: מכדי תרי הוו בהדאי [הרי שניים היו איתי], אי נקיטנא להאי אמר [אם אתפוס את זה, יאמר]: ״לא שקלתיה [לקחתיו] ", ואי נקיטנא להאי אמר [ואם אתפוס את זה, יאמר]: ״לא שקלתיה [לקחתיו]

אֲמַר רָבָא: הַאי דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר – לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל חַד וְחַד, אֲבָל אִית בֵּיהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל חַד וְחַד – חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוּר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ, וְלָא מִיַּאֲשׁוּ.

", וכיון שאינו יכול לתבוע בחוזקה ודאי מתייאש מיד. אמר רבא: האי דאמרת [זה שאתה אומר] כי בשלשה אינו חייב להחזיר — לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא באופן דלית ביה [שאין בה] באבידה שוה פרוטה לכל חד וחד [אחד ואחד], אבל אם אית [יש] ביה שוה פרוטה לכל חד וחד [אחד ואחד] — חייב להחזיר. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אימור שותפי נינהו ולא מיאשו [אמור שמא שותפים הם אלה ואינם מתייאשים] והם אינם חושדים זה בזה. אבל אם היתה האבידה פחות משווה שלוש פרוטות, שוב אין כאן שווה פרוטה לכל אדם, ואין כאן סכום הראוי להשבה כי המטבע שייכת לכולם.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אֶלָּא שְׁוֵה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוּר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ, וְחַד מִנַּיְיהוּ אַחוּלֵי אַחֲלֵיהּ לִמְנָתֵיהּ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רבא: אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] במטבע שאבד אלא שוה שתי פרוטות — חייב להחזיר, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אימור שותפי נינהו [אמור שמא שלושתם שותפים הם] וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה [ואחד מהם מחל, ויתר על חלקו לגבי חבירו], ונמצא שיש לשניים מהם כדי שווה פרוטה לכל אחד, וכיון ששותפים הם לא התייאשו.

וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״ וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״ וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב דְּחָזְרָה לְאַחַר יֵאוּשׁ – מַתָּנָה הוּא דְיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד.

כסיכום של הבעיה בענין מציאת מטבע, אמר רבא: ראה סלע (מטבע) שנפלה, אם נטלה לפני יאוש הבעלים על מנת לגוזלה, שלא התכוון כלל להחזירה — עובר בכולן, בכל האיסורים הבאים: עובר משום ״ולא תגזול״ (ויקרא יט, יג) ו עובר משום מצות עשה של ״השב תשיבם״ (דברים כב, ב) ו עובר משום מצות לא תעשה של ״לא תוכל להתעלם״ (דברים כב, ג). ו יתר על כן, אף על גב דחזרה [ואף על פי שהחזיר את המטבע הזו לבעליה] לאחר יאוש, לא תיקן בכך את העבירה, כי מבחינת ההלכה מתנה הוא דיהיב ליה [שנתן לו], שהרי כבר התייאשו הבעלים וכאילו הפקירו את החפץ, ואיסורא דעבד [ואיסור שעשה] — עבד [עשה] ועבר משום כל עבירות אלה.

נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחֲזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּין לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.

אם נטלה המוצא לפני יאוש על מנת להחזירה, שבשעת הימצאה התכוון להחזיר, ונמצא שלא עבר לא משום איסור גזילה ולא משום איסור התעלמות מאבידה, אולם עבר זמן וכבר נתייאשו הבעלים ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה שאינו מחזיר את החפץ שבידו, אז עובר הוא רק משום ״השב תשיבם״ שהרי לא עשה מעשה כדי להשיב את האבידה לבעליה.

הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּנְטָלָהּ – אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ בִּלְבָד.

ומקרה נוסף: ראה שנפל מטבע מאדם, המתין לה ולא לקחה עד שנתיאשו הבעלים, ונטלה. אם כן, כיון שבשעת נטילה היה זה לאחר יאוש אינו עובר משום גזילה, וכיון שבשעה שלקח כבר לא היתה חובת השבה, אף אינו עובר משום ״השב תשיבם״, ואם כן אינו עובר אלא משום ״לא תוכל להתעלם״ בלבד. שהרי התעלם מן האבידה ולא דאג להשיבה.

אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּחָזֵי דִּנְפַל זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ בֵּי חַלְתָא, וְאַשְׁכְּחֵיהּ וּשְׁקָלֵיהּ – לָא מִיחַיַּיב לְאַהֲדוּרֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא – הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיַּאַשׁ הוּא, אַף עַל גַּב דְּחַזְיֵיהּ דְּאַיְיתֵי אַרְבְּלָא וְקָא מַרְבֵּל – מֵימַר אֲמַר: כִּי הֵיכִי דִּנְפוּל מִינַּאי דִּידִי – הָכִי נְפוּל מֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא, וּמַשְׁכַּחְנָא מִידֵי.

ועוד אמר רבא: האי מאן דחזי [מי שרואה] שנפל זוזי מחבריה בי חלתא [מטבע מחבירו בין החולות] ואשכחיה ושקליה [ומצא אותו ולקח אותו], לא מיחייב לאהדורי ליה [אינו חייב להחזירו לו], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — האדם ההוא שנפל מיניה מיאש [מתייאש] הוא בוודאי, שיודע שבין החולות קשה עד מאוד למצוא מטבע. ויתר על כן, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל [אף על פי שרואה אותו, את המאבד שמביא כברה וכובר בה] את החול, גם אז יש להניח שהמאבד כבר התייאש, אלא מימר אמר [אומר הוא בליבו]: כי היכי דנפול מינאי דידי הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי [כפי שנפלה מטבע ממני בחולות כך ודאי נפלה גם מאדם אחר ואמצא משהו], ומעשיו אינם מוכיחים איפוא שלא נתייאש.

מתני׳ מָצָא בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בֵּין הַתֵּיבָה וְלַחֶנְוָנִי – שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שׁוּלְחָנִי.

מצא בחנות דברים שאין בהם סימן — הרי אלו שלו, לפי שרבים מצויים שם והמאבד ודאי כבר נתייאש. מצא דבר בין התיבה (הדלפק) של החנווני ולחנוני — האבידה של החנוני, לפי ששם אין הרבים מצויים אלא החנווני בלבד, ומן הסתם ממנו נפלה. וכן אם מצא דבר לפני שולחני (מחליף מטבעות) — הרי אלו שלו. מצא בין הכסא שיושב על ידו השולחני ולשולחני — הרי אלו של השולחני.

הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ אוֹ שֶׁשִּׁילַּח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

הלוקח (קונה) פירות מחבירו, או ששילח לו חבירו פירות במתנה, ומצא בהן מעות (כסף) — הרי אלו שלו שוודאי נפל הכסף לשם במקרה וכבר נתייאשו ממנו הבעלים. אם היו המטבעות צרורים — הרי זה נוטל ומכריז שהרי יש בהן סימן.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן.

על דברי המשנה ״לפני שולחני הרי אלו שלו״: אמר ר׳ אלעזר: אפילו מצאם מונחין על גבי השולחן עצמו.

תְּנַן: לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, הָא עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – דְּשׁוּלְחָנִי. אֵימָא סֵיפָא: בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – שֶׁל שׁוּלְחָנִי, הָא עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – שֶׁלּוֹ! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ומקשים: הלא תנן [שנינו במשנה] מצא מטבעות לפני שולחני — הרי אלו שלו, ונדייק מכאן: הא [הרי] אם מצא על גבי השולחן עצמו — שייך הכסף לשולחני! ומשיבים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה וראה להיכן מוביל הדיוק שם: בין הכסא ולשולחני — של שולחני, ואם נדייק בלשון: הא [הרי] אם היה זה על גבי השולחן — הרי אלו שלו, אלא יש להסיק כי מהא ליכא למשמע מינה [מזו אי אפשר לשמוע ממנה] הלכה, שאין להוציא מסקנה הלכתית בנושא זה ממשנתנו בדרך הדיוק.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא מְנָא לֵיהּ? אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִרְיָא דְּתָנֵי בֵּין הַכִּסֵּא לַשּׁוּלְחָנִי שֶׁל שׁוּלְחָנִי? לִיתְנֵי עַל שׁוּלְחָן, אִי נַמִי: מָצָא בַּשּׁוּלְחָנוֹת, כִּדְקָתָנֵי רֵישָׁא: מָצָא בַּחֲנוּת – שֶׁלּוֹ. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

ושואלים: אם כן, ור׳ אלעזר, הא מנא ליה [הלכה זו מנין לו] אם איננו יכול למצוא את מקורה במשנה? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו] ומתוך פתרון הקושי הגיע למסקנה זו. כי מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששנה] בה ״בין הכסא לשולחני — של שולחני״? ליתני [שישנה] בנוסח: ״על השולחן״. אי נמי [או גם כן] בנוסח: ״מצא בשולחנות״, כדקתני רישא [כמו ששנה בתחילה] ״מצא בחנות — שלו״. אלא שמע מינה [למד מכאן] מדיוק הלשון שאפילו היו הכספים מונחין על גבי שולחן — הרי אלו שלו, של המוצא, שאין השולחני מניח מעותיו אלא במגירה ולא על גבי השולחן, ומעות שעל השולחן — מאחד הלקוחות הם.

״הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ״ וכו׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא

שנינו במשנה שהלוקח פירות מחבירו ומצא בהם מעות — הרי אלו של המוצא. אמר ריש לקיש משום (בשם) ר׳ ינאי: לא שנו הלכה זו אלא