לְאַהֲדוּרֵי גֵּט אִשָּׁה בְּסִימָנִים. אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרַיְיתָא – מְהַדְּרִינַן, וְאִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא – בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.

ומשיבים: ההבדל למעשה הוא לענין לאהדורי [להחזיר] גט אשה על פי סימנים. אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה דאורייתא [מן התורה] — מהדרינן [מחזירים], שהרי התורה אמרה שסימן מועיל, ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה רק דרבנן [מתקנת חכמים] כי עבוד רבנן תקנתא [כאשר עשו חכמים תקנה] עשו זאת בממונא [בעניני ממונות], אבל באיסורא [בדיני איסורים] לא עבוד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה], שאינם יכולים לתקן ולהפקיע חשש איסור מן התורה.

תָּא שְׁמַע: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלָל כָּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת – לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ וְלוֹמַר לְךָ: מַה שִּׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז! תַּנָּא תּוֹבְעִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סִימָנִין כְּדִי נָסְבָא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנתנו: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת (יצאה) מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש (להשוות) אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז. הרי שסימנים מן התורה! ודוחים: התנא עיקר דבריו וחידושו לענין תובעין אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], ואילו סימנין כדי נסבא [רק הביא], שאת הסימנים הזכיר רק בדרך אגב, מאחר שמדברי חכמים מחזירים בסימנים. אבל הלימוד מן התורה הוא לגבי תובעים בלבד.

תָּא שְׁמַע: חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף! אֵימָא: בְּעֵדֵי אוּכָּף.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בהמשך שמחזירים חמור בסימני אוכף. הרי שסימנים מן התורה! ושוב דוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון: לא ״בסימני אוכף״ אלא ״בעדי אוכף״, כלומר, שמביא עדים שהאוכף שייך לו.

תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״ – וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ? אֶלָּא, דָּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה ״והיה עמך עד דרש אחיך אתו״ (דברים כב, ב) ואמרו חכמים: וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, הרי איננו יודע מיהו! אלא הכוונה שאתה צריך לדרוש ולחקור אותו, כלומר, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

מַאי לָאו בְּסִימָנִין? לֹא, בְּעֵדִים.

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] הכוונה שיבדוק אותו בסימנים שהוא נותן אם הם סימנים ראויים! ודוחים: לא, הכוונה היא בעדים, שיבדוק אם העדים אינם משקרים.

תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף הַפָּנִים עִם הַחוֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: אין מעידין על אדם שמת כדי להתיר לאשתו להינשא, אלא על פרצוף הפנים עם החוטם שראו העדים והכירוהו, אף על פי שיש סימנין אחרים בגופו ובכליו (בגדיו) אין סומכים עליהם.

שְׁמַע מִינָּהּ: סִימָנִין לָאו דְּאוֹרַיְיתָא! אָמְרִי: גּוּפוֹ – דְּאָרוֹךְ וְגוּץ, כֵּלָיו – דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה.

שמע מינה [למד מכאן] כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה] שהרי אין סומכים עליהם בענין זה של איסור! אמרי [אומרים] ודוחים: משם אין ראיה, שכן שם מדובר כשהסימנים הם בלתי מובהקים שאין לסמוך עליהם, סימנים שבגופו כגון שהוא ארוך או שהוא גוץ. ולענין סימנים של כליו אין סומכים עליהם משום דחיישינן [שאנו חוששים] לשאלה, שמא המת שאל אותם מבעליהם, ואינם שלו.

אִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מְהַדְּרִינַן? אָמְרִי: אוּכָּף, לָא שְׁאוּלֵי אֱינָשֵׁי אוּכָּפָא, מִשּׁוּם דִּמְסַקַּב לֵיהּ לַחֲמָרָא.

ומקשים: אי חיישינן [אם חוששים אנו] לשאלה, אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים]? אמרי [אומרים]: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא [אין משאילים אנשים אוכף] משום דמסקב ליה לחמרא [שפוצע את החמור] כי האוכף צריך להיות בדיוק לפי מידתו.

אִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו – בְּחִיוָּרֵי וּבְסוּמָקֵי.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ותדחה באופן אחר: כליו שנתנו בהם רק סימנים כלליים, כלומר בחיורי ובסומקי [בלבנים ובאדומים].

אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אוֹ בְּאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו – אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה כָּשֵׁר. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, כִּי מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אַמַּאי כָּשֵׁר? נֵיחוּשׁ לִשְׁאֵלָה!

ומקשים: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: מצאו השליח את הגט שאבד ממנו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה לאחר האבידה — כשר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי חיישינן לשאלה [חוששים אנו להשאלה], כי [כאשר] מצאו קשור בכיס אמאי [מדוע] כשר? ניחוש [נחשוש] לשאלה!

אָמְרִי: כִּיס וְאַרְנָקִי וְטַבַּעַת לָא מַשְׁאַלִי אֱינָשֵׁי. כִּיס וְאַרְנָקִי – מִשּׁוּם דִּמְסַמְּנִי, וְטַבַּעַת מִשּׁוּם דִּמְזַיֵּיף.

אמרי [אומרים]: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי [משאילים אנשים]. כיס וארנקי — הטעם משום שרואים בהם ענין של מסמני [סימן וניחוש], שהאדם המוסר את כיסו וארנקו לאחר כמי שמסר לו את מזלו. וטבעת — משום שיש חשש דמזייף [לזיוף], שבטבעת היה כרגיל מצוי החותם, ואין אדם משאיל לחבירו את חותמו.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אֵין מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי אוֹמֵר: מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי סָבַר: סִימָנִין דְּאוֹרַיְיתָא.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שנושא זה שנוי במחלוקת תנאים] שכבר נחלקו בו. שכן שנינו בדיני עדות על המת: אין מעידין על השומא (יבלת) שנמצאת בגוף המת שנמצא, שדבר זה אינו מספיק לסמוך עליו להתיר את אשתו. ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]; שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימנין דרבנן [מדברי חכמים], ולכן אין סומכים על השומא, ו אילו אלעזר בן מהבאי סבר [סבור]: סימנין דאורייתא [מן התורה]!

אֲמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְהָכָא – בְּשׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ.

אמר רבא, אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין דאורייתא [מן התורה], ו אולם הכא [כאן] ב שאלה האם שומא מצויה בבן גילו קמיפלגי [חלוקים הם], האם אפשר לחשוש שיש אדם אחר, בן גילו ומזלו של המת, ואף בו מצוי סימן זה או לא. מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: שומא אינה מצויה בבן גילו.

אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וְהָכָא – בְּסִימָנִין הָעֲשׂוּיִן לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: סִימָנִין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה, וּמָר סָבַר: סִימָנִין אֵין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] אפשרות אחרת לדחות: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא [וכאן] ב שאלה אם סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ויתכן שנשתנה גודל או צבע השומא, ולכן אינה יכולה לשמש עוד כסימן. ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: סימנין אין עשויים להשתנות לאחר מיתה.

אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. וְסִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְהָכָא בְּשׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: שׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא לָאו סִימָן מוּבְהָק הוּא.

ועוד, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין לדעת הכל הם דרבנן [מדברי חכמים], אלא הכא [כאן] ב שאלה האם שומא סימן מובהק הוא קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חנם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור] ששומא סימן מובהק הוא, שאין בו אפשרות לטעות או לכפילות, ולכן אפשר לסמוך עליו בשלימות אפילו אין השימוש בסימנים מפורש בתורה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שומא לאו [אין] סימן מובהק הוא.

אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין לָאו דְּאוֹרַיְיתָא הֵיכִי מְהַדְּרִינַן אֲבֵידָתָא בְּסִימָנִין? דְּנִיחָא לֵיהּ לְמוֹצֵא אֲבֵידָה דְּנֶהֱדַר בְּסִימָנִין, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָבְדָה לֵיהּ לְדִידֵהּ נַמִי נֶהֱדְרוּ לֵיהּ בְּסִימָנִין.

בהמשך לדיון שהובא כאן אמר רבא: אם תמצי [תרצה] לומר כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה], אם כן היכי מהדרינן אבידתא [כיצד מחזירים אבידה] בסימנין? שהרי יתכן שאין בסימנים משום הוכחה ומוסרים רכושו של אדם אחר למישהו שאינו זכאי לו! והתשובה היא שיש לראות בכך הסכמה כללית, דניחא ליה [שנוח לו] למוצא אבידה דנהדר [שיחזיר] בסימנין, והוא מוכן לוותר על זכותו במציאה אם יתנו לו סימנים, כי היכי דכי אבדה לדידה נמי נהדרו ליה [שכאשר תאבד לו עצמו אבידה גם כן יחזירו לו] בסימנין.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרָבָא: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה טוֹבָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ?

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו? כלומר, כיצד אתה יכול לתלות את ההיתר בכך שמוצא האבידה מוכן להחזיר על פי סימנים, והלא החפץ איננו שייך לו, וכיצד הוא יכול לעשות לגביו הסכמים?!

אֶלָּא: נִיחָא לֵיהּ לְבַעַל אֲבֵידָה לְמֵיהַב סִימָנִין וּלְמִשְׁקְלֵיהּ. מֵידַע יָדַע דְּעֵדִים לֵית לֵיהּ, וּמֵימַר אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידָהּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידָהּ וּשְׁקַלְנָא לָהּ.

אלא יש להסביר באופן שונה במקצת: ניחא ליה [נוח לו] לבעל האבידה עצמו למיהב [לתת] סימנין ולמשקליה [ולקחת אותה, את אבידתו] ולא להזדקק להוכחות מושלמות יותר. שכן מידע ידע [יודע הוא] שעדים לית ליה [אין לו], ומימר אמר [ואומר בעצמו]: כולי עלמא לא ידעי [הכל אינם יודעים] סימנין מובהקים דידה [שלה], ואנא יהיבנא [ואני אתן] סימנין מובהקים דידה [שלה] ושקלנא לה [ואקח אותה], ונוח לו להסכים לסידור כללי שיבדקו את זהות הבעלים על פי הסימנים, שהרי סבור הוא שבוודאי יודע סימנים יותר מאחרים.

אֶלָּא הָא דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחֲזִיר לַלֹּוֶה, שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מִן הָאֶחָד – יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה, נִיחָא לֵיהּ לַלֹּוֶה לְאַהֲדוּרֵי לֵיהּ לַמַּלְוֶה?

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצא שלושה שטרות והיו אלה שטרות של אחד הלוה משלשה — יחזיר ללוה, ואם היו שטרות של שלשה שלוו מן האחד — יחזיר למלוה. ואם ענין זה של השבת אבידה בסימנים תלוי במעין הסכמה כללית, וכי ניחא ליה [נוח לו] ללוה לאהדורי ליה [להחזיר לו] את השטרות למלוה? מוטב לו שלא יסמכו על הסימנים ולא יחזירו!

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם סְבָרָא הוּא, אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחֲזִיר לַלֹּוֶה – דְּגַבֵּי לֹוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי מַלְוֶה לָא שְׁכִיחִי, שְׁמַע מִינָּהּ מִלֹּוֶה נְפוּל. שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה – דְּגַבֵּי מַלְוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי לֹוֶה לָא שְׁכִיחִי.

אמר ליה [לו]: התם [שם] סברא הוא, ובגללה אנו מחזירים, ולא משום סימנים בלבד. כי אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה — דגבי [שאצל] הלוה שכיחי [מצויים] שיהיו בידו שלושה שטרות שחייב היה לשלושה אנשים, ואילו גבי [אצל] המלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן שמע מינה [למד מכאן] כי ודאי מלוה נפול [נפלו]. ולהיפך, שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה — דגבי [שאצל] המלוה שכיחי [מצויים] שלושה שטרות של אנשים שונים שלוו ממנו, ואילו גבי [אצל] הלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן אין מסתבר ששלו הם.