אַתְיָא לְאַחְלוּפֵי בְּרִאשׁוֹן! הָא קָא אָתֵי רֶגֶל שְׁלִישִׁי.

אתיא לאחלופי [יבוא להחליף] בראשון, שיחשוב שהוא מכריז רגל ראשון! ומשיבים: אמנם ייתכן שטעה, אולם דבר זה לא יכול לגרום נזק הא קא אתי [הרי המוצא יבוא] גם ברגל שלישי.

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵידָה – הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, וְאַחַר רֶגֶל אַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ שְׁלֹשָׁה וְיַחֲזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵנוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִים – הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵינָיו וְלִמְיוּדָעָיו, וְדַיּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעה ימים, כדי שילך המאבד שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש (ומוסיפים: שיבנה במהרה בימנו), התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי אין מקום שכל ישראל באים בו. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו בכך.

מַאי מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין? דְּאָמְרִי: אֲבֵידְתָא לְמַלְכָּא. רַבִּי אַמִי אַשְׁכַּח אוּדְיָּיא דְּדִינָרֵי, חַזְיֵיהּ הַהוּא רוֹמָאָה דְּקָא מִירְתַּת. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ, דְּלָאו פַּרְסָאֵי אֲנַן דְּאָמְרִי אֲבֵידְתָא לְמַלְכָּא.

ושואלים: מאי [מה פירוש] משרבו האנסין? ומשיבים: דאמרי [שאומרים] שעל פי חוק הגויים אבידתא למלכא [האבידה שייכת למלך], ולכן יש לחשוש שאם יכריז ברבים יחרימו השלטונות את המציאה. מסופר: רבי אמי אשכח אודייא דדינרי [מצא כלי מלא דינרים], חזייה ההוא רומאה דקא מירתת [ראה אותו רומאי אחד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך] דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא [שאין אנו פרסיים האומרים שהאבידה שייכת למלך]. ועוד מספרים במנהגי השבת אבידה בזמן הבית.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶבֶן טוֹעַן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם, וְכָל מִי שֶׁמּוֹצֵא אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם. זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעַן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבן טוען היתה בירושלים ומה היה תפקידה? כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם ששם היה מקום ההכרזה, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז שמצא, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. ואבן זו עמדה במקום מוגדר בעיר, וזו היא ששנינו בענין אחר: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען, שזו היא האבן המוזכרת שם.

מתני׳ אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״ – עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ, אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.

אמר הטוען לבעלות על האבידה את האבידה, שאמר מה החפץ שאבד ולא אמר סימניה — לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה — לא יתן לו, שנאמר: ״עד דרש אחיך אתו״ (דברים כב, ב), ופירשוהו: עד שתדרוש את אחיך ותחקור אם רמאי הוא או אם אינו רמאי.

גמ׳ אִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אֲמַר: אֲבֵידְתָא מַכְרִיז, וְרַב נַחְמָן אֲמַר: גְּלִימָא מַכְרִיז.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה זו, רב יהודה אמר: ״אבידתא [אבידה] מצאתי " מכריז, ורב נחמן אמר: למשל ״גלימא מצאתי מכריז״. ומסבירים את טעמיהם.

רַב יְהוּדָה אֲמַר: אֲבֵידְתָא מַכְרִיז, דְּאִי אָמְרַתְּ גְּלִימָא מַכְרִיז – חָיְישִׁינַן לְרַמַּאי.

רב יהודה אמר: ״אבידתא״ מכריז, דאי אמרת [שאם אומר אתה] ש״גלימא״ מכריז — חיישינן [חוששים אנו] לרמאי, שמא נודע לרמאי שאיבד חבירו אבידה זו, ויחקור וידרוש מה היו סימניה ויבוא ויתן בה סימנים ויקח אותה.

רַב נַחְמָן אֲמַר: גְּלִימָא מַכְרִיז, לְרַמַּאי לָא חָיְישִׁינַן, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף.

רב נחמן אמר: ״גלימא״ מכריז, ולרמאי לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאם כן אין לדבר סוף, שהרי גם אם מכריז אבידה, שמא ינסה הרמאי לנחש מה היתה האבידה.

תְּנַן: אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה וְלֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אֲבֵידְתָא מַכְרִיז – הָא קָא מַשְׁמַע לָן, אַף עַל גַּב דַּאֲמַר גְּלִימָא, כִּי לָא אֲמַר סִימָנִין – לָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ גְּלִימָא מַכְרִיז, אֲמַר אִיהוּ גְּלִימָא וַאֲמַר אִיהוּ גְּלִימָא, צְרִיכָא לְמֵימַר כִּי לָא אֲמַר סִימָנִין לָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ?

תנן [שנינו במשנתנו]: אמר את האבידה ולא אמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. ומעתה, אי אמרת בשלמא ״אבידתא״ [נניח אם אומר אתה ש״אבידה״] הוא מכריז, הא קא משמע לן [הרי זה השמיע לנו] במשנה, אף על גב [אף על פי] שאמר ״גלימא״ איבדתי, כי [כאשר] לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה [אין אנו מחזירים לו]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי ״גלימא״ מכריז, אמר איהו [אומר הוא] המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו [ואומר הוא] שאיבד גלימא, צריכא למימר כי [האם צריך לומר שכאשר] לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה [אין מחזירים לו]?

אֲמַר רַב סָפְרָא: לְעוֹלָם גְּלִימָא מַכְרִיז. אֲמַר אִיהוּ גְּלִימָא, וַאֲמַר אִיהוּ סִימָנִין. וּמַאי לֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – לֹא אָמַר סִימָנִין מוּבְהָקִין דִּידָהּ.

אמר רב ספרא: מכאן אין להוכיח, ולעולם אפשר לומר כי ״גלימא״ מכריז, אלא אמר איהו [הוא] המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו [הוא הטוען] סימנין. ומאי [ומה פירוש] לא אמר את סימניה — לא אמר סימנין מובהקין דידה [שלה], ולכן יש חשש שאין הוא בעל האבידה.

״וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֶת סִימָנֶיהָ הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – הָיָה נוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים לוֹ: צֵא וְהָבֵא עֵדִים דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל.

שנינו במשנה: והרמאי אף על פי שאמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה — היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאין שהיו מגלים מפי המאבד מה איבד ונוטלים, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו [שלא] רמאי את [אתה] וטול.

כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דְּרַב פַּפָּא אִירְכַּס לֵיהּ חֲמָרָא וְאַשְׁכַּחוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדֵי, אֲמַר לְהוּ: יָדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא רַמָּאָה אֲנָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן לָאו רַמַּאי אַתְּ קָאָמְרִינַן. אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מִסְתַּבְּרָא, לָא מַיְיתֵי אִינִישׁ חוֹבָתָא לְנַפְשֵׁיהּ.

ומספרים דרך אגב כי הא [כמו זה] שאירע דאבוה [שאביו] של רב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה [אבד לו חמור ומצאוהו]. אתא לקמיה [בא לפני] רבה בר רב הונא, אמר ליה [לו]: זיל אייתי סהדי דלאו [לך הבא עדים שלא] רמאי את [אתה], וטול את האבידה, שהרי נתת את הסימנים. אזל אייתי סהדי [הלך והביא עדים], אמר להו [להם] רבה בר רב הונא לעדים: ידעיתון ביה [יודעים אתם בו] שרמאי הוא? אמרו ליה [לו] העדים: אין [כן]. אמר להו [להם] אביו של רב פפא בהתמרמרות: אנא רמאה אנא [אני רמאי אני]?! אמרו ליה [לו]: אנן [אנו] ״לאו [לא] רמאי את״ קאמרינן [אתה אמרנו], כלומר, התבלבלנו בדברים, שהיה נדמה להם ששאל כרגיל אם יודעים בו שאינו רמאי. אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה [מסתבר שאין מביא אדם חובה לעצמו], ואף על פי שענו העדים שלא כהוגן יש להניח שנתבלבלו, ולא לומר שחזרו בהם מעדותם הראשונה.

מתני׳ כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל, וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״ – רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כל דבר בעל חיים שמצא ש הוא עושה מלאכה ואוכל — יעשה מלאכה אצל המוצא ויאכל, ודבר שאין עושה ו בכל זאת אוכל — ימכר לאחר זמן מה, ולא ישאירנו בידו שיאכל ולא יעשה. שנאמר: ״והשבתו לו״ (דברים כב, ב), ללמד בין השאר: ראה היאך תשיבנו לו, שאם יאכל זמן מרובה אצל המוצא ואחר כך יצטרך המאבד לשלם כל הוצאות האוכל, שמא לא יהא בכך השבת אבידה אלא טירדה בלבד.

מַה יְּהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵין חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

מה יהא בדמים שקיבל תמורת האבידה שמכר? רב טרפון אומר: ישתמש בהן המוצא, לפיכך אם אבדו דמים אלה חייב באחריותן, שהרי הם כאילו לקח אותם בהלוואה מן המאבד. רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן אלא ישארו בידו כמות שהם ולפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן, כשם שאין חייב באחריות של אבידה.

גמ׳ וּלְעוֹלָם? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר – מְטַפֵּל בָּהֶן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

אמרנו שדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושואלים: ולעולם יישאר בביתו והוא יצטרך להיות אחראי לו? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש ואחר כך יכול הוא למכור. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור שיש בהם רווח כנגד דמי החזקתם, מטפל בהן עד שנים עשר חדש, מכאן ואילך — שם (מעריך) דמיהן ומניחן את הדמים.

עֲגָלִים וּסְיָיחִין מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

עגלים וסייחין שהם קטנים ואינם עובדים מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. מצא אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּרְנְגוֹלֶת כִּבְהֵמָה גַסָּה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: תַּרְנְגוֹלֶת וּבְהֵמָה גַסָּה מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. עֲגָלִים וּסְיָיחִין מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְכָל דָּבָר שֶׁטִּיפּוּלוֹ מְרוּבֶּה מִשְּׂכָרוֹ – מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת דינה כבהמה גסה שכן היא מטילה ביצים והרי היא בגדר של עושה ואוכל. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו (הטיפול בו) מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

קַשְׁיָא עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין, אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין!

אף על פי שלענין דברי רב נחמן בר יצחק יש ראיה מכאן, מכל מקום יש הבדלים רבים בין הברייתות; קשיא [קשה] מעגלים וסייחין שבברייתא אחת על עגלים וסייחין שבשניה, וכן מדין אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין!

עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּרַעֲיָא, וְהָא – דְּפִטּוּמָא.

ומתרצים: עגלים וסייחין על עגלים וסייחין לא קשיא [אינו קשה]; הא [אלה] ששנינו שמחזיק שלושה חדשים הם כאלה דרעיא [שהולכין למרעה], והא [ואלה] שאמרנו שאינו צרי לטפל בהם אלא חודש הרי זה מדובר באופן דפטומא [שצריכים לפטם].

אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין נַמִי לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּרַבְרְבֵי, הָא – בְּזוּטְרֵי.

וכן אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה]; הא ברברבי [זה בגדולים] שאין טירחתן מרובה, הא בזוטרי [זה בקטנים] שטירחתן מרובה ישאירם אצלו רק שלושה ימים (רמב״ם).

״וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״ – רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, שֶׁלֹּא יַאֲכִיל עֵגֶל לַעֲגָלִים, וּסְיָח לִסְיָיחִין, אַוְוזָא לְאַוָּוזִין, וְתַרְנְגוֹל לְתַרְנְגוֹלִין.

שנינו במשנה שדבר שאינו עושה ואוכל ימכר כדי לקיים ״והשבותו לו״, תנו רבנן [שנו חכמים]: ״והשבתו לו״ — ראה והתבונן היאך תשיבנו לו שתהא בכך השבה, שלא יאכיל עגל לעגלים, כלומר, שלא ימצא שכל דמי עגל שנמצא הלכו בהוצאות שמוציא בטיפול בו, או סייח לסייחין, אווזא לאווזין, ותרנגול לתרנגולין, שלבסוף לא יקבל המאבד דבר.

״מַה יְהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִשְׁתַּמֵּשׁ״ וכו׳. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי

שנינו במשנה שחלקו חכמים מה יהא בדמים שקיבל בעד האבידה. ר׳ טרפון אומר ישתמש בהן ורבי עקיבא אסר להשתמש בה. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] תנאים אלה,