וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא אוֹדֵי – אִשְׁתַּמּוּטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתַּמֵּט מִינֵּיהּ, סָבַר עַד דְּהָווּ לִי זוּזֵי וּפָרַעֲנָא לֵיהּ. וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמֵי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ.

והאי בכוליה בעי דלודי ליה [ואדם זה בכל רצה להודות לו] מפני הכרת הטובה. והאי [וזה] שלא אודי [הודה] לו — אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה [משום שהוא משתמט ממנו] סבר [סבור הוא], שאומר הוא לעצמו: אשתמט ממנו עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו], ולכן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי [הטל] שבועה עליה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה [כדי שיודה לו בכל],

אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן קַל וָחוֹמֶר.

אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך] — אימא [אמור] שלא מתכוון אותו האיש להודות כלל, והוא רמאי גמור, ולכן אין גם ערך לשבועתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] קל וחומר שיש בדבר.

וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמַה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה.

ומבארים: ומאי [ומהו] קל וחומר זה? — כך יש לפרשו: ומה פיו (הודאתו) שאין מחייבו ממון, מכל מקום מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון בכל מקום — אינו דין שמחייבין אותו שבועה?

וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוּ מָמוֹן? וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי!

ותוהים: ו כי פיו אין מחייבו ממון?! כיצד אפשר לומר דבר זה, והא [והרי] כלל הוא בידינו: שהודאת בעל דין בממון כמאה עדים דמי [היא נחשבת] ושוב אין מבררים כלל, אלא סומכים על דבריו, ואם כן הודאת פיו ודאי מחייבתו ממון!

מַאי מָמוֹן – קְנָס. וּמַה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ קְנָס – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ קְנָס – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] ״ממון״ — הכוונה היא לקנס, שבכל המקרים שהטילה התורה קנס על אדם (כגון האונס) אם הוא עצמו מודה — אינו חייב בקנס. ומכאן קל וחומר: ומה פיו שאין מחייבו קנס בכל זאת מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס — אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

מַה לְּפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ קָרְבָּן, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קָרְבָּן!

ומנסים לדחות: מה לפיו — שכן מחייבו קרבן, שאם אומר אדם שהוא עבר עבירה בשוגג — חייב הוא להביא קרבן כפרה, תאמר בעדים ש אף אם העידו בו שעשה את המעשה אין מחייבין אותו קרבן, הרי שיש צדדים שהודאת פיו חמורה יותר מעדותם של עדים!

הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדִים מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קָרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר.

ודוחים: הא לא קשיא [זה לא קשה], ר׳ חייא כ שיטת ר׳ מאיר סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר.

דִּתְנַן: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם אָכַלְתָּ חֵלֶב וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אמרו לו שנים, שני עדים: ״אכלת חלב״ וחייב אתה להביא קרבן, והוא אומר ״לא אכלתי״, ר׳ מאיר מחייב בקרבן, וחכמים פוטרים.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קָרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי – יִפָּטֵר.

אמר ר׳ מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, האם לא יביאוהו לידי קרבן הקל? ולכן יש להאמין לעדים ולחייבו בהבאת קרבן. אמרו לו חכמים: מה אם ירצה האיש לומר ״מזיד הייתי״ — הלא יפטר, שהרי ברוב המקרים אין אדם מביא קרבן על עבירה במזיד, וכיון שכך אין תוקף לעדות עדים בענין זה, וגם אם אמר ״לא חטאתי״ אינו חייב בקרבן.

אֶלָּא, מַה לְּפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ אָשָׁם. אָשָׁם הַיְינוּ קָרְבָּן.

אלא נחזור בנו מקושיה זו, ונקשה באופן אחר: מה לפיו — שכן מחייבו אשם, שאדם המודה שגזל עליו להביא לכפרתו קרבן אשם גזילות, אבל אם יבואו עדים ויעידוהו על כך, אינו חייב באשם! ודוחים: אשם היינו קרבן, והוא הוא הנושא שנחלקו בו ר׳ מאיר וחכמים.

אֶלָּא, מַה לְּפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ חוֹמֶשׁ! הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ קָרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר – מְחַיֵּיב לֵיהּ חוֹמֶשׁ מִקַּל וָחוֹמֶר.

אלא יש להקשות בדרך אחרת: מה לפיו שכן מחייבו חומש, שאם אכל זר תרומה (או קודש) והודה בכך, חייב הוא להחזיר מה שאכל, ולהוסיף חומש, אבל אם עשה זאת על פי עדים — אינו חייב להוסיף חומש! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ר׳ חייא כ שיטת ר׳ מאיר סבירא ליה [סבור הוא], כי היכי [כפי] שמחייב ליה [אותו] קרבן מקל וחומר — מחייב ליה [אותו] גם חומש מקל וחומר.

אֶלָּא, מַה לְּפִיו – שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזַמָּה!

אלא כך יש להקשות: מה לפיו — שכן אינו בהכחשה ובהזמה, שאין עדים יכולים לבטל את הודאתו של בעל הדין בממונו, תאמר בעדים ש הרי ישנן בהכחשה ובהזמה ויכולה עדותם להתבטל על ידי עדים אחרים. ולכן יש מקום לומר להיפך, שעדות פיו חזקה יותר מאשר עדות העדים.

אֶלָּא, אָתְיָא מֵעֵד אֶחָד. וּמַה עֵד אֶחָד שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה.

אלא כך יש להבין את הקל וחומר של ר׳ חייא: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מעד אחד: ומה עד אחד שאין מחייבו ממון, שהרי אם עד אחד מעיד עליו שחייב — אינו חייב לשלם, ובכל זאת מחייבו שבועה, שהנתבע צריך להשבע שאין עדות העד נכונה, אם כן עדות שני עדים שמחייבין אותו ממון — אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

מַה לְּעֵד אֶחָד – שֶׁכֵּן עַל מַה שֶׁהוּא מֵעִיד הוּא נִשְׁבָּע.

ודוחים קל וחומר זה: מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע, שהרי כשעד אחד מעיד כנגדו חייב הוא להשבע רק על אותם הדברים שהעד העיד עליהם, ולא על טענות אחרות שיש בפי התובע,